זהב מלוכלך - ארוחת חג המולד שיצאה משליטה

פרק 14

הנהג הפרטי של אבי, מייסון, חיכה לי מחוץ לבניין המגורים, תא המטען כבר פתוח. מייסון נראה מצפה למזוודה גדולה ומלאה להכניס לתא המטען, לכן כשחייכתי אליו בביישנות, תיק נשיאה קטן בידי, הוא נראה קצת מופתע.

"אין צורך בתא המטען היום" אמרתי בזהירות ונכנסתי למושב האחורי במכונית השחורה, מניחה את תיק הנסיעות הקטן לצידי.

אדיסון עזרה לי לארוז אותו ואמרה שהוא משדר כי הגעתי לביקור קצר. היא גם הבטיחה להתקשר ולהתעקש שהיא זקוקה לעזרה בלימודים במידה ולא אחזור אחרי יומיים. הרגשתי מעט מטופשת לתכנן איתה את התוכניות האלו, אבל שמחתי שיש מישהו אי שם שדואג לי וישים לב לחסרוני.

כשהתחלנו לנסוע, יוצאים משערי האוניברסיטה ומתחילים בנסיעה חזרה הביתה, הרגשתי מועקה. במקום תחושת השחרור שהייתה לי בפעם האחרונה שנסעתי במכונית הזו, הרגשתי לחץ לא מוסבר שישב ממש על החזה שלי והקשה עלי לנשום. הבטתי בתיק הקטן שבמושב לצידי וחזרתי בראשי על ההסבר לאבי, על כך שלא אוכל להישאר יותר מלילה אחד. פחדתי שיסרב ויורה למייסון להישאר באחוזה ולנעול את השערים.

אבל אני כבר לא ילדה קטנה. חשבתי לעצמי. אני סטודנטית. יש אנשים שמצפים לחזרתי, שיעורים, מורים – הוא לא יוכל לכלוא אותי שוב מהעולם. אני לא אתן לו. חשבתי בנחרצות והכנסתי לאוזני את האוזניות שלי, מנסה להסיח את דעתי עם מוסיקה רועשת במיוחד.

הכניסה לשטח האחוזה שלנו הייתה יכולה להיות די יפיפייה בעיני אנשים מסוימים; עצי האורן הירוקים צמחו מכל עבר ושער הברזל המפותל הוביל לשביל אפר רחב ידיים, עם מדשאות ירוקות להפליא משני צדדיו. השביל הוביל לאחוזת המשפחה שלי, מבנה ענקי עשוי אבן וזכוכית. עבור אנשים שלא גדלו כאן, אני מניחה שהמראה עשוי להיות עוצר נשימה, אך עבורי הוא הרגיש כמו טירה בה כולאים את הנסיכה השברירית. רק שאותי אף נסיך לא הגיע להציל.

קיוויתי שהפעם זה יהיה שונה. הפעם אני כבר לא גרה כאן. אני רק מגיעה לביקור. אני יכולה לעשות מה שארצה ולעזוב מתי שאחליט. אבל החשש עדיין ניקר בי והוא רק גבר מהרגע שיצאתי מהמכונית ועמדתי בצל המבנה הענקי, רוח קרה נושבת סביבי.

מייסון ניגש אלי והציע לעזור לי עם התיק, אך סירבתי בנימוס ועשיתי צעד איטי לכיוון זוג דלתות הכניסה. מחשבה משעשעת לדפוק חלפה במוחי, אך ניערתי אותה ופתחתי בזהירות את הדלת.

אולם הכניסה היה מבריק וריק, כמו תמיד. רציתי להמשיך קדימה ולעלות בגרם המדרגות שהוביל לקומת החדרים, אבל במקום התקדמתי ופניתי ימינה, אל הסלון בו נפרדתי לפני מספר חודשים מהורי. הוא נראה בדיוק כמו ביום שעזבתי, רק שהפעם אמא שלי ישבה על ספת העור הבהירה עם זוג אנשים מבוגרים ושתתה קוקטייל וורדרד שהתאים לשמלת הערב שלה. אבי ישב בכורסה מולם ועישן סיגר. על הספה השנייה ישבה בחורה נאה ומנומשת ולידה ישב בחור בהיר עור ושיער, צוחק מבדיחה שלא יכולתי לשמוע. סיימון. צמרמורת קלה עברה בגבי וחשבתי רק לרגע פשוט לחזור למכונית, אבל ידעתי שאין סיכוי שמייסון ייקח אותי חזרה לאוניברסיטה היום. בעודי מתלבטת בכניסה לסלון, אמא שלי הרימה את מבטה וקראה בשמחה "מיה! סוף סוף הגעת! כולנו חיכינו לך!". זו הייתה שמחה מזויפת וידעתי שאם משפחת ברקהארט לא הייתה כאן היא כנראה הייתה מעירה לי על המראה המרושל שלי וחוזרת לשתות את הקוקטייל שלה.

"כן זו הייתה נסיעה ארוכה, אעלה עכשיו להתרענן ולהתארגן" אמרתי ושמחתי שיש לי סיבה ללכת לחדר ולהתעכב שם. אמא נראתה כאילו היא תשמח אם אלך מיד ואחליף בגדים, אבל אבא שלי התרומם וניגש להעניק לי חיבוק זריז ובני הזוג ברקהארט התקרבו אלי ולחצו את ידי בחום. רות נופפה אלי מן הספה והכרחתי את מבטי לא לנחות על סיימון ורק לחייך בנימוס.

"הנחתי לך כמה דברים שהבאתי מלונדון על המיטה, חשבתי שתרצי להתחדש קצת" אמא אמרה ונשקה באוויר קרוב ללחי שלי. הנהנתי במהירות והסתובבתי על עקביי, הולכת לכיוון המדרגות ועולה אותן שתיים שתיים בדרכי אל החדר שלי.

אחר שסגרתי את הדלת מאחורי הרשתי לעצמי לשחרר אנחה ארוכה וליפול בכבדות על המיטה שלי, נזהרת לא לפגוע בערמת השקיות ששכבה על המיטה. המחשבות שלי נזרקו כל רגע מהתחושה המוזרה של להיות כאן שוב אל סיימון. הוא נראה מבוגר יותר אבל עורו הבהיר ושיערו הבלונדיני, כמעט לבן, נשארו אותו דבר. לא הבטתי בו בכוונה כאשר הסתכל אלי, פחדתי שאראה משהו שלא ימצא חן בעיני. או שכן ימצא חן בעיני.

הזמן עבר וידעתי שבקרוב ישלחו מישהו לקרוא לי. עדיף לי לרדת, לעבור את הערב בהצלחה וללכת לישון כדי שאוכל לנסוע מכאן מחר על הבוקר. התרוממתי לישיבה והתחלתי לסקור את שקיות הנייר המהודרות שמולי; בשקית וורודה קטנטנה מצאתי שרשרת כסף משובצת וזוג עגילים תואמים. באחרת מצאתי שעון. היו שם כמה שקיות של בגדים ושתי קופסאות נעליים. אמא ממש התעלתה על עצמה הפעם. הכל היה מאוד יפה, לא יכולתי לשקר שזה לא מצא חן בעיני, אבל אם הייתי יכולה לבחור – הייתי מעדיפה לשבת על המיטה שלי במעונות עם אדיסון, לובשת פיג'מה מוזנחת ואוכלת פיצה.

לבסוף בחרתי בשמלה דקה בצבע תכלת בהיר ומגפונים לבנים. השארתי את שרשרת הטיפה שסבתא שלי נתנה לי ושמתי את השרשרת החדשה והעגילים התואמים. אחרי סידור מהיר של השיער שלי כלפי מעלה, יצאתי באיטיות מהחדר וירדתי במדרגות אל עבר אולם הכניסה.

בסלון כולם עדיין היו עסוקים בפטפוט עליז שנשמע לי מאולץ. בדיוק ניגשתי לבר הקטן כדי למזוג לעצמי משהו לשתות, כשאמא שלי קראה בקול כמה יפה אני נראית. "כבר חשבתי שמכנסי הג'ינס המשופשפים האלה לא ירדו לעולם" היא צחקה והנהנה באישור למראה השמלה האופנתית. גם גברת ברקהארט התקרבה אלי והתחילה להחמיא לי, הכרחתי את עצמי לחייך אליה ולא להביט לכיוון הספה עליה ישב סיימון.

"קחי, נסי את זה" אמא שלי דחפה לי ליד כוס קוקטייל בדיוק כמו שלה. "אני יודעת שאת עוד צעירה, אבל את ילדה גדולה עכשיו" היא חייכה וחיכתה שאלגום מהמשקה הוורדרד.

"זה טעים, תודה" אמרתי בעוד הנוזל המתקתק והלימוני התפשט בפי.

גברת ברקהארט ואמא שלי התיישבו ליד הבר והחלטתי במהירות להצטרף אליהן ולשתף פעולה עם השיחה על תצוגת האופנה האחרונה בלונדון, היכן שאמא רכשה את השמלה שאני לובשת, משתדלת לשמור על מרחק רב ככל הניתן מסיימון.

למזלי, תוך מספר דקות נכנסה הטבחית שלנו וסימנה לאבי.

"הגיע הזמן שנעבור לחדר האוכל, ארוחת החג כבר מוכנה" הוא אמר והוביל את כולנו לדלת שהובילה לחדר האוכל הראשי. שולחן העץ היה ערוך בחגיגיות עם כלי חרסינה וכוסות קריסטל גבוהות. הסכו"ם היה עשוי כסף יקר והוברק במיוחד לקראת הארוחה.

המקומות היו מסומנים עם פתקי נייד קטנים ומקושטים בזהב, כך שכל אחד מצא את מקומו. מר וגברת ברקהארט ישבו קרוב להורים שלי ולידי הושיבו את רות. בכיסא שמול רות ישב סיימון. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזו הפעם הראשונה מאז נפרדו דרכינו שאנחנו נמצאים קרוב כל כך.

לא הסתכלתי עליו. החלטתי שאעבור את הערב כולו מבלי להכיר בקיומו או לדבר איתו וזה גם יהיה קל, כי אין סיכוי שההורים שלי יתנו לנו הזדמנות להיות לבד.

ישבנו במקומות שלנו, אבי בירך את כולנו בברכת שנה טובה והמנה הראשונה הוגשה: כבד אווז ביין. כמובן שההורים שלי לא זכרו שאני לא אוכלת בשר. או שאולי פשוט לא היה להם אכפת. בכל מקרה ישבתי ובהיתי בצלחת שלי.

"השמלה שלך מאוד יפה" שמעתי את רות אומרת לצידי ושמחתי על ההזדמנות להתיק את עיני מהצלחת.

"תודה" חייכתי. "אמא הביאה לי אותה מתצוגת האופנה בלונדון".

"כן שמעתי שהיו שם ממש מציאות, חבל שלא יכולתי להגיע" רות אמרה בעצב. האודם על שפתייה היה בגוון אדום עמוק והשתלב עם רוטב היין שאכלה. שמתי לב לכך רק כי הכרחתי את עצמי לא להביט קדימה, שם ישב סיימון. יכולתי להביט ימינה; היכן שישבה אמא שלי או שמאלה לרות. או למטה לצלחת שלי. ישר היה בגדר בלתי אפשרי.

חייכתי אליה ולקחתי לחמנייה חמה ממרכז השולחן, מתחילה לכרסם בה.

"הבנתי שאת לומדת עכשיו באן הייבן, איך הולך לך?" רות המשיכה בחביבות, מנערת מפניה את שיערה המתולתל.

"אממ כן, הולך ממש טוב. אני ממש נהנית" אמרתי בחיוך, המחשבה על האוניברסיטה עשתה לי טוב והפחיתה מעט מהלחץ שהייתי שרויה בו.

"איזה יופי, מה ההתמחות שלך?" היא שאלה, ממשיכה לאכול.

"משפטים" אמרתי במהירות, נזהרת לא להביט לכיוונו של אבי.

"תחום חשוב" היא אמרה. "את שוכרת שם דירה?".

"לא בדיוק, יש לי חדר במעונות, העדפתי לגור עם עוד סטודנטית מאשר לגור לבד" השבתי לה, חושבת מיד על אדיסון.

"בחירה מעניינת" היא התמהמה והניחה מידה את המזלג כשסיימה את המנה שלה. "רוב הבנות שאני מכירה מעדיפות להשכיר דירה לבד. זה גם יותר נוח מבחינת בנים ואת יודעת..." היא קרצה וגרמה לי להסמיק.

"זה פחות מעניין אותי" השבתי לה ומזגתי לעצמי מיץ תפוזים מהקנקן שהיה מונח מולי.

"נו באמת מיה, אבא שלך לא שומע" היא צחקה והניחה לאחד המלצרים לקחת את הצלחת הריקה ולהניח מולה את המנה העיקרית: צלי בקר וירקות שורש. ריח הבשר הפריע לי וכשהמלצר התכוון להניח מולי את הצלחת, ביקשתי ממנו בשקט להחזיר אותה למטבח.

"מה הבעיה מיה?" אמא שלי שאלה בקול כך שכל השולחן תקע בי מבטים. המלצר עמד קפוא עם הצלחת שלי באוויר.

"אני לא אוכלת בשר אמא, כבר שמונה שנים" אמרתי, מנסה לרסן את העוקצנות שבקולי ומתאפקת מלשאול אם גם הקינוח הערב מורכב מבשר.

"אה" היא אמרה והסתכלה עלי בבלבול. נראה שחוץ מהמידה שלי, אמא שלי לא ידעה הרבה עלי, אבל זה לא הפתיע אותי. "אולי רק תנסי?" היא שאלה.

הרגשתי איך החום עולה לפני, ידעתי שכולם מסתכלים עלי ועדיף לי לא לעשות סצנה. "לא" אמרתי בקצרה.

"אבל זה חג המולד" היא אמרה שוב, מתעקשת.

"אמא, אני לא מתכוונת לאכול את זה" אמרתי בטון מאופק. הרגשתי איך הסבלנות שלי נסדקת.

"מיה, את מגזימה" היא אמרה בקול לא יציב שגרם לי להבין שהיא לא שתתה רק קוקטייל אחד הערב.

"לא, זאת הבחירה שלי" אמרתי והתרוממתי מהכיסא.

"שבי חזרה במקום!" היא כמעט צווחה, הנחתי שאם היא תנסה לעמוד היא תיפול חזרה אל הכיסא שלה. שקלתי כמה שניות את האפשרויות שלי עד שהגעתי להחלטה ועזבתי את השולחן. שמעתי את קולו של אבי קורא לי, אבל התעלמתי ממנו וטיפסתי במהירות במעלה המדרגות. קומה ועוד קומה עד שהגעתי לעליית הגג שלנו. איש לא נכנס לכאן שנים, רק המנקה פעם בשבוע כדי לעשות אבק.

ידעתי שאם יחפשו אותי, איש לא יחשוב לחפש כאן; אני חושבת שההורים שלי די שכחו מהחלק הזה בבית, בו הם מאחסנים דברים שהם לא משתמשים בהם, אבל גם לא מוכנים לזרוק. ניגשתי לשידת מגירות עתיקה ושלפתי מתוכה עותק של הספר "ג'יין אייר" שהחבאתי כאן לפני שנים. ניגשתי אל אחד המזרנים העטופים והתחלתי לקרוא, מנסה להשכיח את הערב הזה ולחזור שנים אחורה, אל ג'יין שגם היא הרגישה כלואה בבית שלה. המשפחה שלה לא באמת רצתה אותה והיא רק רצתה לברוח משם. נכון, היא הגיעה למקום קצת פחות טוב משאני הגעתי, אבל זו הייתה ההזדמנות שלה לפרוח וכך היא עשתה.

שקעתי בסיפור כך שלא שמעתי את הצעדים, רק כשהם כבר היו ממש על סף הדלת. שמעתי את הדלת נפתחת והתכווצתי בשקט על המזרן, מקווה שמי שזה לא יהיה, לא יראה אותי.

אבל הוא ראה. הוא הרי בילה איתי כאן שעות. היה טיפשי מצידי לא לחשוב שהוא ידע היכן למצוא אותי.

סיימון.