פרק 15
"מיה" הוא אמר בקול מוכר להחריד. הוא סגר בשקט את הדלת והתקרב אלי. אני חייבת לצאת מכאן, אסור לנו להיות לבד, חשבתי והתרוממתי במהירות מהמזרן.
"אני צריכה ללכת"
"לא, את לא" הוא אמר. "הגעת לכאן כדי לברוח, את באמת מעדיפה לחזור לבולשיט שלהם במקום לדבר איתי?".
לא ידעתי מה לענות. ניסיתי לחשוב במהירות על תשובה מחוכמת ואלגנטית, אבל השקט היה התשובה שלו.
הוא התקדם לכיווני, מבטו משתק אותי במקום, עד שהוא עמד סנטימטרים ספורים ממני. הוא היה קרוב כל כך, הרגשתי איך זיכרון המגע שלו מתעורר בגופי, כאילו הוא נזכר. אני לעומתו ניסיתי לא לחשוב על זה. לא להיזכר בשעות שבילינו כאן, בתחושה של הידיים שלו על הגוף שלי, בשליטה המוחלטת שנתתי לו על הגוף והנפש שלי.
מעניין אם הוא חזק יותר משהיה, המחשבה חלפה בראשי ומיהרתי להטביע אותה.
"עבר יותר מדי זמן" הוא אמר, המילים מלטפות את אוזני.
"לא, לא עבר מספיק זמן!" אמרתי בכעס לפתע, נזכרת בהבטחה שלי. אני לא הולכת ליפול במשחק הזה שוב, זה לא הולך לקרות.
התרחקתי ממנו במהירות ונתקלתי במזרן. נפלתי על ישבני, המזרן הרך בלם את הנפילה, אבל לא את ההשפלה.
שכבתי כך על המזרן, שיערי מבולגן ומבטי כועס, הרגשתי כמו ילדה קטנה כשהוא גיחך למראה הסיטואציה.
"אתה הולך להגיד לי שהתגעגעת אלי? שלא הפסקת לכתוב ולהתקשר? שניסית ליצור איתי קשר ולא יכולת?" ירקתי לכיוונו את המילים, מקווה לפגוע בו באיזו צורה מעוותת.
"לא" הוא אמר לי, מסתכל עלי מלמעלה. "ידעתי שלקחו לך את הטלפון ושאף מכתב שלי לא יגיע אליך. אל תזלזלי בי, אני מכיר את אבא שלך, ידעתי שהוא לא ייתן לי להתקרב אליך" הוא אמר בשלווה.
התיישבתי בתנוחה מעט מכובדת יותר ובהיתי בו. איך הוא תמיד יודע מה להגיד? איך הוא תמיד יוצא עם ידו עליונה? או שאולי זה קשור אלי? אולי אני עושה את זה קל מדי?
פתאום הסתכלתי על עצמי; שוכבת על מזרן ישן בעליית גג, רק אני והוא לבד בלי איש שישמע אותנו. גבר אחר, במיוחד עם עבר כמו שלנו, היה מזנק עלי ממזמן.
אבל לא סיימון. הוא לא יאבד שליטה, גם לא בגללי.
"אז מה עכשיו? רצית להתעדכן?" שאלתי לבסוף. לא התכוונתי לחזור למטה והנחתי שהוא לא מתכוון לצאת מכאן ולעזוב אותי לנפשי.
"קצר ולעניין. אהבתי" הוא אמר והושיט אלי את ידו, עוזר לי להתרומם שוב על רגלי. "אני לא באמת צריך להתעדכן, אני יודע שאת לומדת עכשיו באוניברסיטת 'אן הייבן'. אני יודע שאת חיה במעונות עם בחורה בשם אדיסון, חדר מספר 6 נכון?" הוא אמר וצפה בהנאה בהלם שהתפשט על פני.
איך הוא יודע את כל זה? ואם הוא יודע את כל זה, האם הוא יודע דברים אחרים כמו על שינוי ההתמחות שלי או על מתיאס? המחשבות דהרו במהירות בראשי. התחלתי להטיל ספק בכל האנשים שפגשתי, יכול להיות שמישהו שאני מכירה מעביר לו את המידע עלי?
"אולי כדאי שאת תתעדכני" הוא אמר בחיוך. "לא, אני מעדיף לדעת דברים חשובים יותר. כמו למה את לא כתבת לי, למה שמחת כל כך לתת להם לנתק אותי מימך" למרות שהוא אמר את המילה "למה" לא נשמעה שאלה בקולו.
"למה לא הסכמת להביט בי מהרגע שהופעת היום עם הג'ינס המשופשף והקטן הזה" הוא המשיך והניח את ידו על מותני. המגע שלו החל להשפיע עלי, לא התרחקתי ממנו שוב, כמו שציפיתי מעצמי שאעשה. הוא משך אותי קרוב אליו, מצמיד אותנו אחד לשנייה. שפתיו נצמדו לפתע לאוזני "זה שיגע אותי" הוא לחש.
צמרמורת נעימה עברה בגופי כמו זרם חשמלי, משהו חם ומלא תשוקה החל לפעום לי בבטן, משכיח את כל המחשבות הטורדניות שהעסיקו אותי הערב.
מאוחר יותר, כששחזרתי את הרגע הזה, היו לי הרבה תשובות שונות לשאלות שלו, אבל באותו הרגע לא אמרתי דבר.
הוא העביר עלי את ידיו, משאיר אותי קרוב אליו ללא אפשרות להתרחק. אני מתביישת להגיד שלא רציתי וגם לא ניסיתי להתרחק ממנו. עצמתי את עיני בעוד הוא נגע בי בשפתיו, מנשק את צווארי ואת קו הלסת שלי.
תחושת דחיפות חסרת שליטה החלה לבעור בי. פקחתי את עיני והנחתי את ידי על צווארו, מתמכרת למגע של עורו החם.
הפתעתי אותו. הוא לא ציפה לזה; בעבר הוא תמיד היה זה שיוזם ועושה, אבל למרות שנכנעתי לחולשה שלי כלפיו, כבר לא הייתי אותה נערה. כשהוא עמד שם מופתע, משכתי את פניו באיטיות אל פני, מנסה לא לחשוף דבר במבטי. לא רציתי שידע כמה רציתי אותו, כמה הייתי צריכה אותו.
סיימון נענה למגעי ושפתינו נפגשו בלהט. הנשימות שלנו החלו להתערבב והדחיפות של שנינו גברה; נישקתי אותו בלי לקחת הפסקה לאוויר והוא נצמד אלי חזק כל כך עד שדחף את שנינו אל הקיר. גופי התנגש באבן הקרה בכוח, זה כאב, אבל לא הצלחתי לנתק את עצמי ממנו.
במהרה הוא החל להעביר את ידיו על שמלתי, ממשש את גופי מבעד לבד העדין. הוא פירק במהירות את התסרוקת שלי ונתן לשערי ליפול ולהתערבב עם ידיו. מבעד לנשימות שלנו ולתשוקה שסחררה את ראשי ראיתי איך הוא מאבד שליטה, בפעם הראשונה בחיי.
המגע שלו היה דחוף ונואש, לא מחושב כמו פעם. הוא הניח את ידו הגדולה על צווארי ואחז בי, מושך את פני אליו. זה כאב מעט ולרגע לא הצלחתי לנשום; גנחתי בשקט והוא שחרר מיד את ידו, עוצר את הנשיקה ומביט בי במבט לוהט, מתנשף.
גם אני התנשפתי והבטתי בו, ואז מבלי משים הבטתי במזרן ששכב כמה מטרים לידנו. הוא הפנה את מבטו כדי לראות לאן אני מסתכלת וחזר להסתכל עלי במהירות, מחויך.
"זה מה שאת רוצה?" הוא שאל והפתיע אותי. הוא מעולם לא שאל אותי מה אני רוצה. הסיימון שאני הכרתי היה זורק אותי על המיטה ומפשיט אותי באיטיות, כמעט אדישות.
בלי לחשוב יותר מדי הנהנתי וגרמתי לחיוכו השחצני להופיע. הוא אחז בידי ומשך אותי אל המזרן, משכיב אותי באיטיות ונשכב מעלי.
"השמלה הזו חשובה לך?" הוא שאל, מניח עליה את ידיו.
"לא"
בלי להגיד מילה הוא אחז במחשוף וקרע אותו, חושף אותי לאוויר הקר. הוא המשיך לקרוע את השמלה עד ששכבתי ערומה על שאריות הבד, רועדת בקור.
בזריזות הוא הוריד גם את בגדיו ונצמד אלי, גופו הגדול מחמם אותי ומגן עלי מהקור בעליית הגג. שכבתי בין הזרועות שלו בעוד הוא מנשק את גופו. הפה שלו השאיר כוויות של עונג בכל מקום שהוא נגע בו עד שהרגשתי שאני לא עומדת בזה יותר.
הרמתי מעט את האגן שלי כדי לרמוז לו מה אני רוצה שיעשה, אבל הוא רק גיחך באוזני ואמר "את בטוחה?" זו לא הייתה שאלה כדי לוודא שאני אכן רוצה את זה, אלא כדי להתגרות בי, לגרום לי להודות שאני רוצה אותו. נאנחתי ואמרתי "כן".
בלי לחשוב יותר מדי הוא החליק לתוכי, גורם לי לגנוח בקול. הוא המשיך לעטוף אותי בגופו ולשמור עלי חמה בעוד הוא נע בתוכי, בהתחלה בעדינות ולאחר מכן בכוח.
כל אותו הזמן עיני היו עצומות בעונג וראשי נפל לאחור, חושף את גרוני. התרכזתי בתחושה המשכרת שהוא גרם לי להרגיש, כמו מכור שסוף סוף מקבל את המנה שלו, וזה כל כך טוב ומוכר. כשפקחתי את עיני ראיתי שהוא מתבונן בי, נהנה לראות כיצד הוא גרום לי להרגיש. כשהוא ראה שפקחתי את עיני הוא החלק לדחוף חזק יותר, מאלץ אותי לעצום שוב את עיני ולהישען לאחור, גונחת בשקט.
"אני רוצה שתגמרי" הוא אמר לפתע, מתנשף. גם זה היה חדש, הוא אף פעם לא אמר את זה, זה אף פעם לא עניין אותו.
לא נתתי למשפט המוזר שלו לשבור את הכישוף שהייתי נתונה בו; הרגשתי כיצד התחושה הופכת לטובה יותר ויותר, ציפורני התחפרו בעורו כשהעונג נהיה קשה להכלה, עד שהרגשתי כיצד אני מתפרקת, הגוף שלי נרפה. גם סיימון הגיע לפורקן שלו כמה שניות אחרי, הרגשתי נוזל חם מתפשט על הירך שלי.
הוא נשכב לצידי, בוהה בתקרה ואני עשיתי כמוהו. "אני כן כתבתי לך" הוא אמר לפתע בשקט. "פשוט אף פעם לא שלחתי את המכתבים. ידעתי שהם פשוט יגיעו לפח ולא אליך".
הבטתי בו בהפתעה והוא הביט בי. שכבנו שם, לא מסוגלים להפסיק. התחלתי להרגיש את הקור חודר לעצמותי והרעד בגופי שב.
סיימון הביט בי. "את צריכה להתלבש" הוא אמר לבסוף והתיישב.
התעטפתי במהירות בשאריות השמלה והתרוממתי על רגליי.
"לאן את הולכת?" סיימון הביט בי מופתע.
"לחדר שלי"
"את חצי ערומה, המשפחה שלך מחפשת אותך בכל הבית, את באמת רוצה שאבא שלך יראה אותך עם מה שהייתה פעם שמלה ושיער סקס?" כמובן שהיה היגיון בדבריו, נאלצתי להודות ביני לבין עצמי.
"אז מה אה מציע?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"וואו, יחסית למי שרצתה שאני אעשה אותה על המזרן את ממש קרירה" הוא צחק והחל להתלבש.
הבטתי בו במבט קפוא עד שהוא הפסיק לחייך.
"אני ארד ואביא לך בגדים מהחדר. אחר כך תעשי מה שאת רוצה"
פתרון די פשוט. איך אני לא חשבתי על זה, נאנחתי בראשי.
"אוקי, תנסה להביא שמלה כמו זו, כדי שלא ישימו לב שהחלפתי בגדים וישאלו שאלות" אמרתי לו.
"אממ אוקי" הוא אמר, יכולתי לראות שהוא כבר לא חושב שהמשימה פשוטה כל כך. סיימון יצא ואני נשארתי על המזרן, דוחה בכל תוקף מחשבות על מה שקרה עכשיו. החלטתי שאני עומדת לחשוב על זה בחדר במעונות, הרחק מכל הבלגן.
אחרי רבע שעה שמעתי שוב צעדים מחוץ לדלת, התחבאתי מאחורי כמה רהיטים ישנים עד ששמעתי את קולו של סיימון.
"זה אני"
יצאתי מהמחבוא שלי ובחנתי את השלל שהביא. השמלה הייתה גם היא בצבע תכלת, אבל הגזרה הייתה שונה לגמרי וגם הבד פחות הבריק. נו טוב, אין דבר כזה מושלם ולי אין את אותה השמלה בדיוק בארון.
התלבשתי במהירות, סידרתי כמה שיכולתי את השיער ואמרתי "אני אצא ואלך לחדר שלי, אתה צריך להישאר כאן ולצאת רק כשאין אף אחד בסביבה".
סיימון הנהן ואני יצאתי במהירות מהדלת, עושה את דרכי במורד המדרגות. הייתי בקומה אחת מעל זו של החדר שלי, כאשר שמעתי בזעזוע את קולו של אבי.
"מיה! הינה את! כולנו מחפשים אותך, איפה לעזאזל היית?"
הסתובבתי וראיתי שהוא מלווה באמא שלי ובאחד המשרתים.
"הסתובבתי בין הקומות, ראיתי שאתם מחפשים אותי אז התחבאתי" שיקרתי בקלילות. "הייתי צריכה להיות לבד ולהירגע".
הוסף רשומת תגובה