פרק 8
"מיה, הפיצה הגיעה!" שמעתי את קולה של אדיסון קורא לי והתרחקתי ממטיאס במהירות, מקווה שאף אחד לא ראה אותנו נצמדים כך אחד לשנייה. הסתכלתי על מטיאס במבוכה והתקדמתי אל עבר היציאה מהמרפסת, חוזרת שוב אל האור והחום של הדירה. הרגשתי סמוקה ולא ידעתי אם אני מצטערת או לא על ההפרעה.
שלושה מגשי פיצה לבנים נחו על שולחן הזכוכית הקטן וכמעט שהפילו את בקבוקי הבירה מהקצה. כולם כבר ישבו על הספות, חוקרים את לוקאס אם הוא הזמין את התוספת שביקשו. התיישבתי ליד אדיסון על הספה והיא הסתכלה בי במבט מוזר.
"הכל בסדר?" היא שאלה ואני הנהנתי, עדיין חושבת על הרגע במרפסת עם מטיאס; האם הוא גם הרגיש את הקירבה והציפייה שאני הרגשתי או שאולי הכל היה בראש שלי?
בשאר הערב מטיאס לא התקרב אלי, מה שהיה מצער, גם כי חברתו נעמה לי וגם כי לוקאס ניסה לשבת לידי בשארית הערב ולדבר פעם נוספת על השיעורים בלימודי משפטים.
אחרי שניסיתי להתעלם ממנו ולהיכנס לשיחה עם אדיסון, הוא נגע בכתף שלי ממושכות, כמו ילד קטן שמנסה למשוך את תשומת הלב של אימו.
"מה?!" הסתובבתי בכעס אליו, נרתעת לאחור מהמגע הלא צפוי. כנראה שקולי היה חזק משתכננתי, כי כולם הפסיקו לדבר והסתכלו אלי.
"רק רציתי להסביר לך שפרופסור ווטס נוטה לשאול שאלות את התלמידים בשורה הראשונה, כך שאם את לא בטוחה בעצמך כדאי לך לשבת קצת יותר מאחור..." הוא התחיל שוב אבל קטעתי אותו.
"אני באמת לא רוצה לדבר יותר על הלימודים לוקאס, אז בבקשה מימך, הנח לי" הטון שלי היה עצבני אבל שמרתי על איפוק. הוא נראה די נעלב אבל לא אמר דבר, אז הסתובבתי ממנו וחזרתי לדבר עם אדיסון. מדי פעם העפתי מבטים לכיוונו של מטיאס, שלא הביט בי חזרה. לא ידעתי אם אני אמורה להיעלב או שאולי ציפיתי מראש ליותר מדי? ומה בעצם ציפיתי? שהוא ינשק אותי ומה? נתאהב ונברח להתחתן בלאס ווגאס? אני אמרתי בעצמי שאני לא רוצה להיכנס לקשר עם אף אחד כרגע, במיוחד לא מהחבורה הזו שקיוויתי להישאר ביחסים טובים וחברותיים עם כולם. אבל למרות ההיגיון שניסיתי להכניס לראשי, מבטי כמו עברו כנגד רצוני לכיוונו של מטיאס. הוא דיבר עם ג'ספר ולא נראה שהוא חושב על דבר אחר.
לפתע נפתחה הדלת וג'ולי נכנסה בה, לבושה שמלה צמודה ואדומה וקוראת "אפשר להתחיל את המסיבה סוף סוף!". כולם קראו "היי" לכיוונה, חלק צחקו מהכניסה הרועשת שעשתה ובמהרה ג'ולי מקמה את עצמה בין מטיאס לג'ספר, מנסה לקחת חלק בשיחה שלהם. כשלא הצליחה, היא עברה לשבת איתי והבנות על הספה השנייה.
"אוף, למה תמיד בנים לא יודעים לקרוא סיטואציות?" היא שאלה וצחקה, אבל שמעתי את התסכול האמיתי שבקולה.
"אני חושבת שבמקרה הזה פשוט נכנסת לשיחה באמצע" אוליביה אמרה לה וחזרה לדבר עם אדיסון על משהו שקשור להורים שלה.
"אולי נשחק איזה משחק? ממש משעמם פה ככה שכל אחד מדבר עם עצמו... איזו מן מסיבה זו?" ג'ולי שאלה בקול מתלונן.
"זו לא מסיבה ג'ולי, אמרתי לך בטלפון. אנחנו פשוט נפגשים לכיף, שותים קצת, יש פיצה" היא החוותה אל השולחן עם מגש הפיצה הנותר.
"בסדר אבל זה ערב שבת, אפשר קצת להשתולל, זה לא שיש מחר לימודים" היא אמרה וקמה במהירות למטבח.
"מה היא עושה?" שאלתי את אדיסון כששמעתי קולות של כלים מקרקשים.
"אין לי מושג" אדיסון נאנחה בעוד כמה סירים נפלו על הריצפה ברעש. "אני מתחילה להצטער שהזמנתי אותה".
אחרי 5 דקות ג'ולי חזרה עם כוסות שוטים קטנות ובקבוק וודקה. "החלטתי להכניס קצת עניין לערב הלימודים המשעמם שלכם" היא צחקה ודחפה כוס זכוכית אל ידו של לוקאס. "תחזיק חזק" היא אמרה לו והוא הביט בה ושאל "לקחת את הבקבוק וודקה שבמקפיא?".
"כן, זה לא שוודקה מתקלקלת" היא אמרה ומזגה לו שוט. נראה היה שהוא לא מרוצה מהעניין, אבל הוא לא אמר דבר וג'ולי המשיכה והתקדמה אל ג'ספר ולאחר מכן למטיאס. היא עשתה עניין גדול ממזיגת הכוס שלו ואפילו שפכה על עצמה קצת וודקה.
כשהיא סיימה, היא פשוט התקרבה והניחה את הבקבוק ואת הכוסות הנותרות מולנו והלכה להתיישב שוב עם הבנים, מחזיקה כוס מלאה בוודקה וצוחקת ללא הפסקה.
"טוב נו, אם כבר אז כבר" אוליביה אמרה במשיכת כתפיים ומזגה לנו 3 שוטים.
"לחיים" אדיסון אמרה וכולנו בלענו יחד את המשקה הקפוא. צמרמורת קלה עברה בגופי ולאחר מכן התחלתי פתאום להתחמם. אדיסון הושיטה לי כוס נוספת ובלעתי אותה במהירות יחד עם כולם.
אחרי השוט השלישי התחלתי להרגיש מסוחררת, זה מצחיק כמה כולם לא התלהבו לשתות בהתחלה, אבל כשבקבוק הוודקה היה בחוץ, הוא לא נשאר סגור להרבה זמן. ישבתי על הספה, לא מצליחה להתמקד בדבריו של ג'ספר שישב לידי, ובהיתי סביבי, עיני מתעכבות על מטיאס וג'ולי, נראה היה שהיא מנסה לשבת בחיקו; הוא נלחם איתה בהתחלה, אבל לבסוף נכנע ונתן לה לשבת על קצה הברך שלו בעוד הוא מדבר עם לוקאס.
המראה שלהם יחד עורר בי בחילה, במיוחד פרצופה המרוצה של ג'ולי. כאשר פגשתי אותה לראשונה, היא נראתה כמו בחורה יפה מאוד, אבל עכשיו אחרי שהספקתי להכיר אותה, הפנים העדינות והענוגות פשוט נראו לי מתנשאות ומזויפות. זה כמובן לא הפתיע אותי; זו לא הפעם הראשונה שראיתי יופי שמכסה על אישיות איומה, גם נכוויתי מהעניין בעבר... ואת המחיר ששילמתי אני לא ממהרת לשכוח.
המחשבות שלי החלו להפוך אפלות יותר ויותר, וכדי לא לשקוע בהן החלטתי לקום ולהתהלך קצת בחדר. התרוממתי בזהירות מהספה, מנסה לעמוד זקוף מבלי למעוד והתחלתי ללכת בדירה, מחפשת את השירותים כדי להשפריץ על פני קצת מים. להפתעתי ראיתי שג'ספר עוקב אחרי וכדי שלא יעקוב אחרי לשירותים, שיניתי מסלול ויצאתי למרפסת, לוקחת את השמיכה שמטיאס הביא מוקדם יותר הערב.
ג'ספר יצא אחרי וסגר את דלת המרפסת, צמרמורת שלא קשורה לקור שבחוץ עברה בי, אבל נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שג'ספר הוא בחור טוב ושאנחנו נמצאים בדירה מלאה אנשים. נשענתי על המעקה כפי שעשה מטיאס והתעצבנתי על עצמי שכל דבר שאני עושה גורם לי לחשוב עליו. וג'ולי המטופשת שיושבת לו על הברכיים. ברך. לא משנה.
"על מה את חושבת?" שמעתי את ג'ספר שואל לצידי.
"סתם, נהנית מהנוף" שיקרתי בקלילות.
"את צריכה לראות את הנוף מהדירה שלי אם ככה" הוא אמר בחיוך.
"אולי פעם הבאה שכולם ייפגשו, נבוא לדירה שלך ואני אוכל לראות" אמרתי לו והוספתי "אבל בלי וודקה".
הוא צחק ואמר "את לא חייבת לחכות שכולם יבואו ואני מבטיח שלא תמצאי אפילו טיפת וודקה אחת" לא התכוונתי לשעשע אותו ברעיון שאגיע לדירה שלו לבד, אז פשוט שתקתי, מקווה שהוא יבין את הרמז. הוודקה עדיין זרמה בי, מסחררת את ראשי ומונעת ממני לחשוב בצורה צלולה. מצד אחד התחושה הייתה נעימה, כי לא הצלחתי לקחת ברצינות כמעט שום דבר והרגשתי על סף צחוק, אבל מצד שני הראש הסתובב לי קצת וידעתי שהבחילה תבוא בקרוב.
"אז מה את אומרת?" ג'ספר קטע את מחשבותיי. אף פעם לא אהבתי בנים שלוחצים כדי לקבל תשובה חיובית. אני מרגישה שדי הבהרתי לו שאני לא מעוניינת בשום דבר מעבר לידידות (וגם זה היה בספק ככל שהוא המשיך להתחיל איתי), אבל הוא ממשיך לנצל כל הזדמנות שאנחנו לבד כדי לנסות ליצור ביננו משהו שדי ברור שלא יהיה. נאנחתי והתחלתי צחוק.
"מה?" ג'ספר שאל, מעט נעלב.
"למה כל פעם שאנחנו לבד אתה מנסה להתחיל איתי?" שאלתי ללא מעצורים והפתעתי את עצמי, מה שגרם לי שוב להתחיל לצחוק. די מיה, תשתלטי על עצמך.
"כי את מוצאת חן בעיני" הוא אמר לבסוף.
"אני מוצאת חן בעיניך?" שאלתי אותו, עדיין מחייכת.
"כן" הוא אמר והתחיל לחייך גם הוא, מתקרב אלי מעט.
"זה אומר שאכפת לך ממני?" המשכתי.
"כן ברור" הוא אמר, נלהב.
"אז למה אתה לא מכבד את הרצונות שלי?" הפלתי עליו את השאלה. "אנחנו יכולים להיות ידידים, אבל אם זה לא מתאים לך, אתה לא חייב להיות ידיד שלי. אבל אני לא רוצה לצאת איתך ואני אשמח אם תפסיק לנסות" אמרתי לו. כן זה היה קשוח, אבל באותו הרגע זה הרגיש נכון, וגם קצת מצחיק. אין ספק שהוודקה נתנה לי אומץ להגיד מה שבאמת חשבתי.
טפחתי על כתפו בידי, כמו מנחמת אותו, כששמעתי את החלון שמוביל למרפסת נפתח. הסתובבתי אליו באיטיות, וראיתי את מטיאס עומד בכניסה ובוהה בנו. בהיתי בו בחזרה, לא בטוחה מה אני אמורה להגיד, עד שלבסוף התקדמתי לעברו ויצאתי מהמרפסת, משאירה את שניהם עומדים ומסתכלים עלי.
* * *
אני ואדיסון חזרנו לדירה שלנו עם מונית; אוליביה שתתה והחליטה להישאר לישון אצל הבנים בדירה. גם ג'ולי קפצה על ההזדמנות, כך שכשהגענו לדירה עדיין הייתי די עצבנית. ידעתי שאין לי זכות או סיבה לכעוס, מטיאס לא שייך או מחויב לי, למעשה אין ביננו אפילו קשרי חברות, אבל בכל זאת הנחתי את המעיל שלי על הכסא בקצת יותר כוח משהתכוונתי.
"מיה?" אדיסון אמרה בחשש מאחורי.
"אני בסדר, סתם קצת שיכורה ומטופשת" עניתי לה ונשכבתי על המיטה בעיניים עצומות, לא היה לי אפילו כוח להוריד את הבגדים.
"רציתי לדבר איתך על משהו" היא אמרה בזהירות וגרמה לי לפקוח את עיני ולהביט בה בסקרנות.
"אוקי"
"ראיתי שאת ומטיאס דיברתם במרפסת הערב" היא התחילה וכשלא אמרתי דבר המשיכה. "נראיתם די קרובים" היא רמזה.
"לא קרה שום דבר" אמרתי לה, האם היא שמעה את האכזבה שבקולי?
"אני יודעת, בגלל זה קראתי לך לבוא לאכול את הפיצה" היא אמרה במבוכה, אז זה בעצם היה ניסיון חבלה שהצליח... לא ידעתי אם לכעוס עליה או לא, הרגשתי קצת בחילה. אבל זה היה בעיקר בגלל הוודקה.
"מטיאס הוא באמת אחלה בחור, הוא חבר ממש טוב שלי" היא הסבירה. "ובתור מישהי שמכירה אותו כבר מעל שנה, אני יכולה להגיד לך שבתור ידיד הוא מדהים, אבל בתור בן זוג או.. או מאהב" היא גיחכה במבוכה "הוא קצת... לא קשוב" היא אמרה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"זאת אומרת שהוא לא מחזיר טלפונים, לא עונה ונמאס לו די מהר מבחורות. שמעת כמה מהסיפורים שלנו, את המצחיקים לפחות. אבל למען האמת רובם די עצובים ונגמרים לא טוב, מבחינת הבנות שמתאהבות בו. ואת חשובה לי מיה, אני לא רוצה לראות אותך נפגעת" היא סיכמה והבנתי לאן היא חותרת.
"תודה אדיסון, אני באמת מעריכה את זה. אבל ביני לבין מטיאס אין שום דבר, הוא פשוט הסביר לי איך להחליף חוג ראשי באוניברסיטה, הוא לא הזמין אותי לצאת או משהו כזה" אמרתי לה בביטחון.
אדיסון הביטה בי, ספק מאמינה לי ספק לא. לבסוף היא אמרה "הוא לא בהכרח יזמין אותך לצאת... הוא פשוט יגרום לך להתמכר אליו או משהו כזה, ואז את תתחילי להתחרפן" היא אמרה וגרמה לי לצחוק.
"אל תדאגי, אני אהיה בסדר, אבל תודה על האזהרה" ובאמת התכוונתי לזה. זה נחמד להרגיש שלמישהו אכפת מימך ובאמת התכוונתי להיזהר יותר, לא ליפול בתחבולות ולהגיע למיטה שלו בטעות.
אבל אחרי שאדיסון נרדמה ושכבתי בשקט בחשכה, לא יכולתי לשקר לעצמי ולמחשבות שנדדו שוב לרגע ההוא שחשבתי שהוא עומד לנשק אותי.
הוסף רשומת תגובה