פרק 7
לא ידעתי אם זה מפני שהרגע קראתי בספר הארוטי החדש שלי, אבל ההודעה ממטיאס שילחה זרם קטן וחמים בגופי. לא ידעתי למה הוא מתכוון, מה זאת אומרת שהוא יכול לחכות עד הערב? לחכות עם מה?
לא עניתי להודעה וניגשתי לארון הבגדים שלי לבחור תלבושת להערב. החלטתי בסוף ללכת על סקיני ג'ינס ולבן וחולצת צמר צמודה ואפורה. הוספתי מגפיים עבות ופרוותיות ואת המעיל שלי והייתי מוכנה להתמודד עם הקור שבחוץ.
"לא את השמלה של ווארה וונג?" אדיסון שאלה באכזבה ואני צחקתי, מתרגלת לבדיחה החדשה שלנו.
"לא הפעם, אני מעדיפה לא לקפוא למוות" אמרתי לה והתעטפתי היטב במעיל העבה שלי.
"אוליביה תגיע לאסוף אותנו עוד כמה דקות" היא אמרה וניגשה לתקן את האייליינר שלה מול המראה שבארון. "את תמותי על המכונית שלה" היא מלמלה בעוד היא מותחת את העפעף שלה ומנסה לצייר עליו קו ישר ומבריק.
"באמת?" אמרתי בספק, אף פעם לא ממש התרשמתי ממכוניות.
"כן, היא פשוט מהממת" היא אמרה וקיללה בשקט כשהיד שלה החליקה מעט.
הרכב של אוליביה, מסתבר, היה פרארי קבריולט בצבע דובדבן מבריק. כשירדנו במדרגות ויצאנו אל האוויר הקפוא, זיהיתי ישר את הסוס השחור שעיטר את פגוש המכונית; לאבי הייתה מכונית דומה באוסף שלו, רק ישנה יותר ובצבע שחור.
אדיסון התנשמה בהתרגשות והחליקה אל המושב שליד הנהג, בעוד אני נכנסתי אל המושב האחורי. המושבים היו דמויי עור (או ככה לפחות קיוויתי) בצבע בז' בהיר ונקי. אוליביה חייכה אלי בנימוס והחלה לפטפט עם אדיסון על אחד השיעורים שלה.
הנסיעה לדירה של מטיאס ולוקאס הייתה קצרה מאוד; כנראה שהיינו יכולות ללכת אותה ברגל אם מזג האוויר לא היה קר כל כך, עם סיכוי סביר לגשם. הם גרו בבניין דירות כהה וגבוה, הוא לא היה בדיוק יוקרתי, אבל ידעתי שהקרבה לאוניברסיטה וודאי הופכת את שכר הדירה לגבוה במיוחד.
אוליביה חנתה את הרכב שלה וכשהתרחקנו ממנו כדי להיכנס לבניין הוא הזכיר לי סוכריה גדולה ואדומה.
המעלית הרעישה מעט בדרך לקומה הרביעית ונפתחה למסדרון צר ומרופד מקיר לקיר בשטיח ירקרק. דפקנו על דלת עץ עם הספרה 45 כתובה באותיות כסף מסולסלות ותוך כמה רגעים הדלת נפתחה ולוקאס הזמין אותנו פנימה בחיוך רחב. הוא החזיק בידו בקבוק בירה והתנועע בקצב למוסיקה שבקעה מהטלוויזיה השטוחה שבסלון, שיערו הבהיר רטוב. הסלון היה חדר הכניסה של הדירה ומעבר לכורסאות העור השחורות ראיתי שיש חלון גדול המוביל למרפסת. מהצד השמאלי הייתה כניסה פתוחה אל המטבח וישר קדימה היה מסדרון קטן עם כמה דלתות שהנחתי שמובילות לחדרים שלהם ולשירותים.
אוליביה ואדיסון התקדמו במהירות והצטרפו אל מטיאס וג'ספר שישבו על הספות סביב שולחן זכוכית קטן ועמוס בבקבוקי בירה שונים ושקיות חטיפים צבעוניות. בתור התוספת החדשה ביותר לחבורה, עדיין לא הרגשתי בנוח עם היתר כפי שהרגשתי עם אדיסון. התקדמתי לאט, בוחנת את הדירה ומתיישבת על אחת הספות השחורות שליד הכניסה למרפסת.
"מיה, את רוצה בקבוק בירה?" לוקאס קרא והתיישב לידי, בקבוק בירה מוכן בידו.
"כן, למה לא" לקחתי ממנו את הבקבוק שהציע לי והצמדתי את הפייה הקרה אל פי, שותה את הנוזל המריר. בירה לא הייתה המשקה האהוב עלי, אבל יכולתי לסבול את הטעם שלה וידעתי שכדי לעבור את הערב אני אצטרך כמה אחוזי אלכוהול בדם שלי.
המוסיקה שבקעה מהטלוויזיה לא הייתה רועשת כמו במסיבה הקודמת שהיינו בה, אז אני ולוקאס הצלחנו לדבר על השבוע הראשון בלימודים די בקלות. הוא סיפר לי על השיעורים השונים ועל המרצים שלמדתי אצלם ואמר לי למה לצפות, היות והוא כבר עבר את כל השיעורים וכבר התחיל את השנה השנייה שלו בלימודי משפטים. הוא הזכיר שמות, חוקים ופסקי דין ודיבר במרץ על העבודות הראשונות שהולכים לדרוש מאיתנו להגיד, מה שגרם לי לשקוע במרה שחורה לקראת הבאות. לא רציתי לחשוב על כל הזמן שאבזבז על הגשת עבודה וישיבה בהרצאות ושיעורים בנושא שכל כך לא עניין אותי. לוקאס המשיך לדבר, מלא להט, על פסק דין אחד שכביכול שינה את פניה של מערכת המשפט, לוגם מדי פעם מבקבוק הבירה שלו. לא רציתי לאכזב אותו, אז הנהנתי במקומות הנכונים, אבל מבטי התחיל לנדוד את המרפסת ואל הנוף של העיר הגדולה שניבט אלי, מלא אורות מנצנצים. התחלתי לחשוב על הספר שלי שמחכה לי בדירה ועל תחושת החמימות שהחלקים הארוטיים מעבירים בגופי.
"לוקאס, אתה לא רואה שאתה משעמם אותה? היא כל השבוע לומדת, תן לה קצת ליהנות מהסופ"ש" קולו של מטיאס קטע את מחשבותיי ואת שטף דיבורו של לוקאס, שנראה די מאוכזב. הבטתי בו בהתנצלות אבל לא סטרתי את דבריו של מטיאס, הדבר האחרון שרציתי לדבר עליו עכשיו הוא לימודים.
"כן לוקאס, די לחפור על משפטים" אדיסון אמרה והביטה בי בדאגה מהספה השנייה. "תעשה משהו מועיל ותלך להזמין פיצה, אני מורעבת" היא הוסיפה ואני הודיתי לה במבטי. לוקאס התרומם, שולח מבט אחרון ועצבני במטיאס וניגש למצוא את הטלפון שלו כדי להזמין לכולנו פיצה.
"אני לא רוצה לחטט, אבל נראה שאת ממש סובלת לדבר על המקצוע שהולך ללוות אותך בשנים הקרובות" מטיאס אמר והתיישב במקום שהתפנה על ידי.
"יש מישהו שאוהב לדבר על לימודים בזמן החופשי שלו?" שאלתי, מנסה להתחמק. מטיאס הביט בי ארוכות ואז אמר "ברור, כל אחד פה בחדר יכול לחפור לך שעה על הנושא שהוא לומד, כמו שלוקאס הדגים לך ברוב טובו" הוא חייך וחשף חיוך מלא שיניים לבנות שבלטו על רקע עורו השחום.
אדיסון הקשיבה לשיחה שלנו מהספה השנייה ואמרה "מטיאס אל תתחיל גם אתה עכשיו לחפור על הלימודים". אדיסון הייתה היחידה שידעה שאני לא רוצה ללמוד את החוג הראשי שלי; משפטים, ושאני עושה את זה רק כי זה היה התנאי של אבא שלי לעזוב כדי ללמוד באוניברסיטה.
מטיאס הרגיש שמשהו לא בסדר, אולי בגלל התערבותה השנייה של אדיסון להחליף את נושא הלימודים או אולי אני פשוט הייתי קלה מדי לקריאה, כי הוא הביט כמה שניות ואז שאל "את לא רוצה ללמוד משפטים?".
השאלה הייתה כל כך ישירה והעלתה לי ישר את חוסר הרצון שהרגשתי בכל פעם שנכנסתי לכיתה, את התסכול מכך שכולם בשיעור כל כך התרגשו וחיפשו את מקומות הישיבה הקדמיים, בעוד אני ניסיתי להעלם מאחור...
"לא" אמרתי בכנות תחת מבטו החד. הוא המשיך להסתכל עלי, וידעתי שהוא מחכה להסבר. אדיסון הקשיבה לנו והביטה בי בדאגה, מוכנה לחלץ אותי אם רק אשלח לה סימני מצוקה. הרגעתי אותה במבטי, לא היה לי אכפת לדבר על זה פתאום. אני לא מתכוונת לחיות עם סודות, סודות רק אוכלים אותך מבפנים, כמו תולעים רעבות, חשבתי לעצמי. נזכרת.
"אבא שלי הסכים שאגיע ללמוד כאן רק אם אלמד מקצוע עם משמעות עבורו, מקצוע שייתן לי עבודה ראויה בעולם האמיתי. הוא רצה שאהיה שופטת דגולה, אז התנאי שלו היה שאלמד משפטים" אמרתי לו והבטתי עמוק בעיניו, מנסה לפענח את מבטו. היו לו שאלות, יכולתי לראות אותן בעיניו, וגם היה נדמה לי שזיהיתי זיק של רחמים. הפניתי ממנו את מבטי וחזרתי להביט בחלון המרפסת, חושבת על נוף המדשאות שניבט אלי במשך שנים מחלון חדרי באחוזה.
"את רוצה לצאת קצת החוצה?" הוא שאל לפתע בשקט. הסתכלתי סביבי על הפרצופים המחייכים והידיים שאוחזות בקבוקי בירה, לוקאס התווכח בטלפון על תוספת הגבינה על הפיצה. "כן" השבתי לו והתרוממתי מהספה, עיניה של אדיסון עוקבות אחרי.
כשיצאתי החוצה היה מאוד קר והצטערתי שלא לקחתי איתי את המעיל שלי. חיבקתי את עצמי והתבוננתי במטיאס שיצא גם הוא אל המרפסת הקטנה עם שמיכת צמר בידו. הוא הציע לי אותה והתעטפתי בה במהירות, ממלמלת "ת..תודה". התיישבנו על כיסאות הפלסטיק שהיו ערומים אחד על השני ונהניתי מהשקט הפתאומי ששרר סביבי. שמעתי את רעשי העיר הרחוקים והבטתי באורות שהיו בניינים ובתים, אבל מכאן נראו כמו כוכבים רחוקים באפלת השמיים.
מטיאס נשען בעמידה על מעקה המרפסת, גבו מופנה אלי, ואני נשארת יושבת, עטופה בשמיכת הצמר העבה.
"את יודעת, את יכולה לשנות את החוג הראשי שלך אם את רוצה" הוא אמר אל החשכה.
"אבל אז אבא שלי ידע על זה ויוציא אותי מהלימודים" השבתי לו בשלווה. "אני מעדיפה ללמוד מקצוע שאני לא אוהבת מאשר לחזור לאחוזה" פלטתי בשקט והוא הסתובב להביט בי שוב במבט השואל הזה. לא התכוונתי לספר לו את סיפור חיי ועל הדברים שעברתי שם, אז פשוט הבטתי מעבר לו, על אורות העיר המנצנצים.
"בת כמה את?" הוא שאל לפתע, מגחך מעט.
"19" עניתי, כמעט נעלבת.
"אז את נחשבת לבגירה, עצמאית. זה לא כמו בבית הספר, אם את נכשלת בשיעור או מבריזה אז מודיעים להורים שלך. זו אוניברסיטה, ומי שלומד כאן משלם הרבה כסף כדי לעשות את זה. אם לא תגיעי לשיעור או תשני לגמרי את החוג הראשי שלך, לא ישאלו שאלות ולא יודיעו לאף אחד חוץ ממך." הוא אמר בפשטות.
"באמת?" פתאום הרגשתי כמו ילדה קטנה, אולי בגלל זה הנחתי שיודיעו לאבא שלי על כל דבר שאעשה כאן? דבריו היו מאוד הגיוניים בעיני; אני יכולה לשנות את החוג הראשי שלי. הכסף כבר שולם, זה לא יעניין אף אחד מה אני לומדת.
"כן" הוא חייך והתקדם לכיווני. חשבתי לרגע שהוא הולך לגעת בי, אבל הוא פשוט התיישב על הכיסא הפנוי לידי. הובכתי מהמחשבות של עצמי והאשמתי את רבקה ואוליבר במחשבות הלא ראויות שלי. כדי לצאת מהראש שלי שאלתי אותו את הדבר הראשון שעלה לי בראש.
"מה החוג הראשי שלך?"
הוא הסתכל עלי כמו שוקל אם לענות לי, הרגשתי שזה די לא הוגן בהתחשב בכל מה שחשפתי בפניו הלילה.
"קולנוע" הוא השיב וכמעט נחנקתי. אני לא יודעת איך הוא פירש את המבט שעל פני, אבל הוא הוסיף ואמר "אני לא רוצה להיות איזה שחקן מפורסם... אני רוצה לביים ולהפיק, אולי אפילו לכתוב תסריט או שניים" הוא חייך אלי בעוד אני נאבקת במחשבות שלי. זה כמובן לא נדיר שמישהו ירצה ללמוד קולנוע, אבל בגלל אבא שלי כל התחום הזה היה נראה לי מוזר ואפל. אני מניחה שעבור אדם רגיל, קולנוע נשמע כמו מקצוע נהדר.
"יפה" פלטתי לבסוף.
"טוב תרגיעי עם ההתלהבות" הוא אמר.
"לא, באמת, זה נשמע כמו משהו שמאוד תהנה ממנו, אם אתה אוהב את כל התחום הזה..." התחלתי למלמל.
"מה את רוצה ללמוד? במקום משפטים אני מתכוון"
"אני רוצה ללמוד ספרות. ספרות ופילוסופיה" אמרתי בחיוך והרגשתי איך המתח שלי יורד מעט.
"יפה" הוא חיקה אותי וגרם לי לצחוק.
"אז את יודעת מה את צריכה לעשות ביום שני על הבוקר" הוא אמר והתחיל להסביר לי איזה טופס עלי לבקש מהמזכירה ואיך תוכנית הלימודים שלי הולכת להשתנות.
"אבל זה ממש בסדר, כי את רק בשבוע הראשון של הלימודים וממילא לומדים בו רק פרקי מבוא" הוא הרגיע אותי. ישבנו בערך שעה במרפסת, אני עטופה בשמיכת צמר, הוא יושב על קצה הכיסא ומדבר הרבה עם הידיים על דברים שלא הצלחתי לשחזר מאוחר יותר, כששכבתי לבד במיטה.
"כדאי שנחזור פנימה, הפיצה הגיעה" הוא אמר לפתע והושיט לי את ידו.
"תגיד" אמרתי ונעמדתי, "למה התכוונת היום כששלחת לי ש'אתה יכול לחכות עד הערב' בהודעה?" נזכרתי פתאום.
"אה זה" הוא נראה קצת מובך פתאום, מה שגרם לי לחייך. הוא נצמד אלי לאט והניח יד אחת על המותן שלי, מחמם אותי במגעו. הוא הביט מטה אל פני הקפואות שהרגישו בוערות לפתע, והרגשתי שמעולם לא ציפיתי למשהו כמו שציפיתי לכך שהוא ינשק אותי.
הוסף רשומת תגובה