מתמרן החלומות - לפני שנפגשנו

 


פרק 1

דמיאן


היא תפסה את צווארון החולצה שלי ומשכה אותי אל המיטה, חיוך גדול על פניה. היא השיגה את מבוקשה הלילה.

מהרגע שכף רגלי דרכה על רצפת המועדון הדביקה ההיא, ראיתי את המבטים ששלחה לכיווני. האורות הבהבו בצבעים חזקים ועשן מילא את החלל האפל והרועש, אבל ראיתי אותה. אותה וכל בחורה אחרת שהביטה לכיוון מתחם האח"מים בו ישבתי ולגמתי מכוס בירה.

מהרגע שבחרתי בה, עברה בקושי שעה עד שכבר מצאתי את עצמי בחדר השינה שלה. זה היה כל כך קל. זה תמיד כל כך קל. משקה, חיוך, קריצה. טוב אני מניח שזה לא הוגן מצידי, לא הייתי גבר רגיל. למעשה לא הייתי גבר כלל. היא לא ידעה שהגוף שלה מגיב אלי כמו לסם, בגלל איזה יצר קדמון, כישוף אפל או איך שלא תקראו לזה.

היא החלה להתפשט בלהט כשעצרתי אותה. היא הביטה בי בבלבול עם עיניה המאופרות בכבדות, שפתייה האדומות מפוסקות בציפייה.

"מה קרה?" היא שאלה, שמץ של חוסר ביטחון בקולה. גם אני לא הייתי לגמרי בטוח למה עצרתי אותה, אולי כי נזכרתי איך הן היו מהססות פעם.

לפני כמה מאות שנים, דברים היו אחרת.

הייתי צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי לגרום לאישה להכניס אותי לבית שלה, שלא לדבר על המיטה שלה. זה לא היה מקובל כל כך לקיים יחסים אינטימיים עם גבר מחוץ לנישואים, זה היה פשוט נפלא. ההיסוס, המלחמה העצמית שהתחוללה מבפנים. היום כבר אין את זה. ואלו שכלל לא רצו היו האתגר הטוב ביותר. האיבר שלי התקשה רק מהמחשבה על כך.

"שום דבר" אמרתי ודחפתי אותה במהירות על המיטה, היא שחררה צעקת הפתעה כשמשכתי את החולצה שלה וקרעתי אותה ביחד אחת. היד השנייה הייתה מסובכת בשערה בזמן שנישקתי את צווארה.

היא גנחה בסיפוק כשנכנסתי אליה, אוחזת בחוזקה באמות ידי ועוצמת את עיניה בעונג - לא יודעת שבכל פעימה בה אני נכנס לתוכה היא מחזקת אותי, מזינה אותי. כשתקום מחר בבוקר היא תהיה מותשת. אם היא אי פעם תתעורר...

וכל מה שיישאר ממני יהיה סיוט. ביעות יפיפה.


אנדי


"אני באמת לא מבינה למה אישה שיכולה להביא לעולם ילד לבד, תעדיף למצוא גבר בינוני ולקשור את עצמה אליו לנצח נצחים. בזמני תרומת זרע לא הייתה מקובלת כמו היום – וחבל שכך" אמא חזרה על הנאום הרגיל שלה.

"כדי שיהיה מישהו שישלים אותך ואת אותו" נאנחתי, לא התכוונתי להיכנס לזה יותר מדי. רק קפצתי לארוחה בערב החופשי היחיד שלי ותכננתי להגיע הביתה מוקדם ולהספיק ללמוד לקראת המבחן בהפרעות נפשיות מחר.

"למה את צריכה שמישהו ישלים אותך? את כבר שלמה" היא התווכחה.

נאנחתי בשקט ולקחתי עוד חתיכת פשטידה. עם העומס בלימודים ובעבודה כמעט שאין לי זמן לבשל, אז אם אני כבר כאן לפחות אנצל את הזמן ליהנות קצת מאוכל ביתי.

"כל מה שאני אומרת הוא שאת לא נעשית צעירה יותר וילדים זה משהו שכדאי לך להתחיל לשקול" היא אמרה ומזגה לנו עוד מים.

"אני רק בת 25" אמרתי לה בעצבנות.

"זה בדיוק הגיל שהבאתי אותך"

"אבל את לא למדת 5 ימים בשבוע ומלצרת בכל שאר הזמן" אמרתי ולגמתי מהכוס שלי.

"אני לא מבינה למה את עובדת כל כך הרבה. אם תכנסי להריון תוכלי לחזור לגור כאן ואני אעזור לך" היא אמרה וגרמה לי לשאוף מעט מים ולהתחיל להשתנק.

"אני לא מתכוונת להיכנס להריון מתרומת זרע ולגדל איתך ילד!" אמרתי לה. אני מכירה את אמא שלי ואת השיגעונות שלה, אבל נראה שהיא ממש נלחצת מזה שהגעתי לגיל בו היא ילדה אותי. "אם אפגוש בחור שארצה להקים איתו משפחה-"

"אנדראה" היא השתמשה בשמי המלא, לא טוב. "את מתכוונת להביא ילדים רק אם תמצאי גבר שיועיל בטובו להכניס אותך להריון?" היא שאלה. השיחה המשיכה להתפתח למרות שהבטחתי לעצמי שלא אגיע לשלב הזה. הרגשתי שנדרשים כאן אמצעים קיצוניים.

"לא כל הגברים כמו אבא" אמרתי בשקט. עיוות קטן עבר בפניה של אימי לשמע המילה "אבא". כמובן שלא דיברנו עליו בבית, אבל העדר הנוכחות שלו הורגשה, ממש כמו עכשיו בדעה הנחרצת של אמא שלי להביא ילדים ללא גבר.

היא החליפה צבעים למשך כמה שניות ארוכות, כבר התחלתי להתחרט שהעליתי את שמו ובכלל הגעתי הערב כשהיא פתחה את פיה לדבר.

"את תופתעי" אמרה בקול שקט.

את מה שנשאר מארוחת הערב העברנו בשיח על נושאים שטחיים כמו תערוכת האומנות שהגיעה לעיר ומה היא שמה בסלט שנותן לו טעם רענן כל כך.

אחרי שהכלים היו במדיח פלטתי דברי פרידה חפוזים וכמעט ברחתי לכיוון הדלת.

בהליכה לתחנת האוטובוס כבר הרגשתי הרבה יותר רגועה. אוויר הערב הצלול איפס אותי ועד שנכנסתי לדירה שלי שעה לאחר מכן, ראשי כבר היה עסוק במבחן מחר ובסידור השבועי שפרסמו בקבוצת הוואטסאפ של המסעדה.

פרסתי על שולחן העבודה שלי את הספר והסיכומים שלי והתחלתי לשנן מונחים ולעבור על השיעורים מתחילת הסמסטר. רטט חלש קטע את חוט המחשבה שלי.

"יוצאות היום?" קליאו כתבה בהודעה. גיחכתי והנחתי את הפלאפון בצד, אענה לה אחר כך.

"??" היא שלחה כעבור כמה דקות, צקצקתי בלשוני ועניתי לה, אם אמשיך להתעלם היא בסוף תתקשר ותקטע לי את כל רצף הלמידה.

"לא יכולה, יש מבחן מחר. גם לך" אמרתי לה, למקרה ששכחה.

"אז?" היא השיבה מיד.

"לא יקרה" שלחתי לה והוספתי סמיילי מחייך כדי לרכך את הסירוב שלי.

היא שלחה לי סמיילי מיואש. הפעם כיביתי את הטלפון לחלוטין, אני חייבת להתרכז.

השאירו תגובה

חדש יותר ישן יותר