פרק 2
אנדי
המבחן היה קל יותר משחשבתי. כשהנחתי את עט הפיילוט השחור שלי וניגשתי להגיש לפרופסור את טופס המבחן שלי, נותרו עוד כחמש עשרה דקות עד תום הזמן. קליאו הביטה בי ממושבה כשחציתי את החדר לכיוון הדלת, כמעט שהצלחתי לשמוע אותה זועקת לי בראשה "חנונית!". חייכתי לעצמי ועשיתי את דרכי לבית הקפה של הקמפוס.
כולם עדיין היו בשיעורים או בהרצאות, כך שהמקום היה כמעט ריק. הזמנתי תה וכריך והתיישבתי בתא מרופד על יד החלון. בזמן שחיכיתי שהתה יתקרר, שלפתי ספר מהתיק והתחלתי לקרוא. זה היה ספר אימה על גבר שרוכש רוח רפאים. רציתי לקרוא אותו כבר תקופה, אבל בגלל העומס של הלימודים לא הגעתי לזה. הספר היה אמור להיות אחד הספרים המפחידים ביותר שיש, לכן דאגתי לקרוא אותו במקום עם עוד אנשים, באור יום. לא התחשק לי לסבול מסיוטים הלילה, למרות שפקפקתי שהספר הזה בכלל יכול להפחיד אותי. הייתי חובבת אימה די מושבעת, ראיתי את כל הסרטים, הקלאסיים והחדשים וכמובן שקראתי גם לא מעט ספרים בז'אנר. אז אי אפשר להגיד שקל להפחיד אותי.
דפדפתי בספר, שקועה. בדיוק הגעתי לקטע שרוח הרפאים מופיעה לראשונה – כמה מטומטם אפשר להיות? למה לעזאזל שהאדם הזה ישלם כסף על רוח רפאים? עכשיו הוא יהיה תקוע איתה לנצח והסוף לא יהיה טוב – כשקולה של קליאו שבר את האשליה שנכנסתי אליה.
"זה מה שאת עושה? כמעט סיימנו את תקופת המבחנים ואת שותה תה וקוראת ספר?" היא אמרה בהשתאות מדומה והתיישבה לידי, לוקחת את הכריך שלי ונותנת ביס גדול.
קרעתי את מבטי מהדפים והבטתי בה. שיער הדבש שלה התפרש על כתפיה, חלק ומבריק. עיניה האפורות בהו בי בעוד היא לועסת.
"זה שלי" אמרתי וניסיתי לקחת ממנה את הכריך.
"זה מדבר!" היא קראה והתרחקה ממני. "חשבתי שזה רק קורא".
"תפסיקי כבר! אני רעבה" כיווצתי את מבטי. "הינה אני מכניסה את הספר לתיק" אמרתי לבסוף והיא התרצתה והחזירה לי את הכריך האכול.
"עכשיו כשיש לי את תשומת הלב שלך" היא אמרה והפנתה אלי אצבע מטופחת מרוחה בלק מבריק בצבע יין. נגסתי ביס גדול מהכריך שלי. "אני אחזור על ההצעה שדחית אתמול בגסות רוח-"
"גסות רוח?" ניסיתי להגיד תוך כדי לעיסה.
"ממש גסות רוח, לא אמרו לך שאסור לדבר בפה מלא?" היא אמרה בחיוך מתקתק. נהמתי בשקט והמשכתי ללעוס.
"בכל אופן, מה שניסיתי להגיד... הלילה אנחנו יוצאות!" היא אמרה בקריאת ניצחון.
בלעתי במהירות ומחיתי בתוקף. "לא, קליאו, באמת שאין לי זמן. את יודעת שאני צריכה לעבוד ו-"
"אני יודעת שאת לא עובדת הלילה וגם לא מחר בבוקר, אל תשכחי שאני החברה הכי טובה שלך ויודעת בעל פה את סידור העבודה שלך" היא אמרה ונשענה לאחור, מרוצה מעצמה. נאנחתי שוב.
"טוב, נכון. אני לא צריכה לעבוד" נכנעתי. אולי האמת תיגע בלב שלה ותשחרר אותי מזה. "אבל את יודעת שאני שונאת לצאת למועדונים האלה. הרגליים שלי תמיד נדבקות לריצפה ופעם קודמת מישהו ניסה לגרום לי לשכב איתו בשירותים בשביל שוט" אמרתי, לא מנסה להסתיר את הזעזוע שבקולי.
"אולי זיון טוב בשירותים ישחרר אותך קצת" קליאו התחילה לצחוק אבל הפסיקה במהירות כשראתה את הבעת הפנים שלי.
"טוב, אנחנו לא צריכות לצאת למועדון כזה. אפשר לצאת למקום כמו שהאחים שלי אוהבים" היא אמרה. "שם אף אחד לא ינסה לקנות אותך בשוט". אה כן, מועדוני הביוקר של העשירון העליון. שם לכל אחד יש כסף לקנות בקבוק שלם של וודקה איכותית, לא סתם שוט. האחים של קליאו, ובכלל כל המשפחה שלה, מפוצצים בכסף. אבא שלה בעלים של איזו סוכנות מכוניות ואמא הייתה שחקנית די מפורסמת, לפני שפרשה לחיי המשפחה.
"אני לא יודעת..." אמרתי. מועדון זה עדיין מועדון ובהחלט העדפתי להישאר בבית, לקרוא ספר ואולי אפילו להזמין פיצה.
"נו אנדי! אפילו נסגור מראש מתחם סגור רק לנו, ככה שתוכלי לברוח לשם אם יציקו לך," קליאו אמרה בקול מתחנן. "בבקשה! יהיה כיף אני מבטיחה". היא התקרבה והניחה את ראשה בשקע שבין הראש והצוואר שלי והחלה למצמץ במהירות.
"טוב... בסדר" נאנחתי ונגסתי ביס נוסף לקול הצהלות של קליאו.
"תתלבשי בהתאם" היא אמרה בקול כמעט מסוכן.
צמחים היו הדבר הקרוב ביותר לבעל חיים שיכולתי להכניס לדירה שלי. אהבתי בעלי חיים והשתעשעתי לא פעם ברעיון להכניס לכאן כלב או חתול, אבל השגרה העמוסה בלימודים ועבודה לא אפשרה את זה. לא רציתי להביא לכאן חיה שתהיה כל היום לבד בבית. לצמחים לא אכפת להיות לבד, כל עוד הם מקבלים מספיק מים ואור. לפעמים אפילו הייתי שרה להם. רציתי להאמין שזה גורם להם אושר צימחי כלשהו, שגורם להם לשגשג.
לבסוף התפרסתי על הספה עם הספר המפחיד שלי וניסיתי להספיק לנוח ולקרוא כמה שעות לפני שאצטרך להתארגן ולצאת. שמתי לעצמי שעון ליתר ביטחון, לפעמים הייתי כל כך שקועה בקריאה שלא שמתי לב שהזמן עובר.
דמיאן
לילה נוסף ירד על העיר. שכבתי במיטה והבטתי בצללים מתארכים ומתמזגים בחשכה שבחוץ. הדירה שלי הייתה דוממת וקרירה, בדיוק כמו שאני אוהב. התחלתי להרגיש עייפות קלה, כמו חיה קטנה שמרימה את ראשה. רעב שאי אפשר להרגיע עם אוכל מתחיל לסמן את אותותיו.
זו רק התחלה של תחושה. יעברו עוד כמה שבועות עד שאגיע למצב קיצוני. של שריפה שאי אפשר לכבות. תשישות אנושית כמעט ורעב שלא יאפשר לי לחשוב על דבר חוץ מציד. עברו שנים מאז שהרגשתי ככה. דורות על דורות.
אבל אף פעם לא הייתי מאלו שמחכים לרגע האחרון. זה קצת כמו לאכול – רוב האנשים אוכלים לפחות 3 ארוחות ביום, אף אחד לא מחכה שבוע עד שהוא כבר גווע ברעב. וכך גם אני לא.
עברו שבועיים מהציד האחרון שלי. אני יכול לחכות עוד שבועיים נוספים לפחות, אבל בשביל מה? כולם יוצאים למסיבות ולפאבים בכל לילה בשבוע. זה כמו בופה 24/7.
גופים מיוזעים מלאים בחיים, מתנשמים ורוקדים זה לצד זה. מבושמים מאלכוהול וחוסר מודעות עצמית.
כשאני מרגיש ברעב הקל ביותר, אני רק צריך לצאת לאחד מאותם מועדונים חשוכים ולבחור.
והתחלתי להרגיש רעב.
הוסף רשומת תגובה