פרק 6
בימים הבאים התפתחה מעין שגרה חדשה ושונה לחלוטין מכל מה שהכרתי עד היום. אמנם היו לי שעורים בשעות קבועות, אבל אפשר להגיד שהייתי אחראית לגמרי ללוח הזמנים שלי; אף אחד לא אמר לי מה לעשות או מה ללבוש או איך להתנהג. קמתי בבוקר בחדר שלי, התארגני בשלווה והלכתי לקנות קפה ומשהו לאכול בכל בוקר בלילי'ס קופי. השתתפתי בשיעורים וניסיתי למצוא עניין כלשהו לפחות בכמה מהם וכשיום הלימודים נגמר הייתי פנויה לחלוטין לעשות מה שרציתי.
כשגרתי באחוזה, ההורים שלי היו מוודאים תמיד היכן אני נמצאת והתעקשו תמיד שאופיע בכל ארוחה. כשרציתי לצאת הייתי חייבת להיות מלווה על ידי הנהג של אבי או העוזרת של אימי (או שניהם יחד) ואף פעם לא יכולתי לצאת ולעשות מה שרציתי. אני חושבת שהם דאגו שאתאהב באיזה פרחח ואביך אותם בציבור, כפי שעשתה אחותו של אבי.
"היא קיבלה יותר מדי חופש" הוא היה אומר. "באחת מהפעמים שהיא הסתובבה אלוהים יודע איפה, היא פגשה את הבטלן הזה שגרם לה להתאהב בו. אני לא צריך לספר לך כמה היא החתימה את שם המשפחה שלנו".
אז כדי שלא אהפוך ללוריין, אבי החליט לשים עלי עין חדה מאוד. הפעמים היחידות שעשיתי מה שרציתי היו הפעמים ההן שחמקתי מהבית והסתובבתי עם אמנדה, אבל אלו היו פעמים מועטות ורק במזל לא נתפסתי.
בלי ששמתי לב עבר שבוע שלם ויום שבת שוב הגיע. הוא היה קר יותר מיום שבת שעבר, אבל בכל זאת הרגשתי כל כך יותר טוב. מדהים מה שבוע של חופש יכול לעשות לך. התהפכתי במיטה והרשתי לעצמי למרוח את הזמן בתוך השמיכה החמימה, עד שלבסוף התיישבתי והסתכלתי מבעד לחלון העגול שמעל המיטה שלי. שבילי הקמפוס היו ריקים והנחתי שהסטודנטים, כמוני, החליטו לקום קצת יותר מאוחר ביום אפרורי שכזה.
"בוקר טוב" שמעתי מלמול צרוד ממיטתה של אדיסון וציפית בה בעוד היא מתמתחת ומתיישבת גם היא על המיטה.
"בוקר טוב" חייכתי אליה.
"לכבוד מה המצב רוח הטוב?" היא שאלה.
"סתם" אמרתי לה.
"מה התוכניות שלך להיום?" היא שאלה וקמה מהמיטה, עושה את דרכה אל חדר השירותים.
"חשבתי ללכת לקניון, לקנות כמה דברים שאני צריכה" אמרתי לה.
"מגניב, אל תשכחי שהיום בערב אנחנו הולכות לדירה של לוקאס ומטיאס" היא קראה.
"באמת?" שאלתי והתחלתי להתלבש.
"כן, שלחתי לך הודעה על זה ביום שלישי, לא ראית?"
"כנראה שפספסתי"
"בכל אופן, אנחנו אמורות להיות שם בשמונה" היא אמרה והתחילה לצחצח שיניים.
"אוקי" משכתי בכתפי והצטרפתי אליה.
כשיצאתי ממבנה המגורים החלטתי לגוון היום ולשתות קפה במקום אחר, אז בדרך לקניון עצרתי בבית קפה קטן והזמנתי קפה חם ובייגל. בעוד אני צועדת ברחובות העיר הענקית ומרגישה בת מזל עם יום חופשי ובייגל ביד, קיבלתי הודעה בנייד.
אז שמעתי שארוחת הערב נדחתה. ההודעה נשלחה ממספר שלא היה שמור אצלי באנשי הקשר, אבל יכולתי לנחש מי השולח, הרי רק לפני כמה ימים נתתי לו את המספר שלי.
מבחינתי היא מעולם לא הייתה קיימת. רשמתי לו ונגסתי ביס גדול מהבייגל שלי. פתאום תהיתי למה הוא חיכה שבוע כדי לכתוב לי, הרי וודאי הייתה סיבה לכך שביקש ממני את הטלפון שלי.
זה לא מה שאני שמעתי. הוא כתב והוסיף סמיילי חושב. חייכתי לעצמי ונכנסתי אל הקניון. המשפחה שלי אמנם הייתה בעלת הון עתק ומעולם לא היה חסר לי דבר, להיפך; היה לי יותר מדי - אבל תמיד נשמרתי בין קירות האחוזה ואת הפעמים שביקרתי בקניון גדול כמו זה היה אפשר לספור על יד אחת. מגוון החנויות שיתק אותי, אך זרם האנשים סביבי נראה שלא מפסיק לזרום לרגע; כמו נחיל של נמלים הם יצאו ונכנסו מחנויות, ליקקו גבעי גלידה וסחבו שקיות צבעוניות בגדלים שונים. העצירה שלי בכניסה הפריעה לתנועה הזורמת פנימה ולפתע שמעתי כחכוחי גרון מאחורי. התנצלתי מאישה הזעופה שחיכתה שאזוז והתחלתי להתקדם, בוחנת את חלונות הראווה המבריקים.
הבגדים, המגפיים, האביזרים וכל מה שביניהם ניבטו אלי, אבל לא הרשימו אותי כלל. הארון שלי תמיד היה מלא בקולקציה האחרונה ולדאבונה של אימי, זה אף פעם לא ממש עניין אותי. אהבתי להתלבש יפה ולהרגיש מושכת, אבל זה ממש לא היה בראש סדר העדיפויות שלי. המשכתי להתקדם ועליתי לקומה השנייה, סורקת אחר החנות שאני צריכה. אחרי קומה נוספת מצאתי את חנות הספרים שחיפשתי. אחרי חיפוש קטן באינטרנט גיליתי שהיא נמצאת בקניון הזה ושהיא מכילה מבחר גדול מאוד של ספרים. ספרים היו מאז ומתמיד אהבה ונחמה עבורי; הזמן שהעברתי כלואה באחוזה של הורי לא היה עובר אילולא מבחר הספרים המרשים שצברתי. הייתי קוראת שעות על הספסל הקטן שבחצר או בפינת הישיבה המרופדת שמתחת לחלוני. הייתי מרחיקה לארצות ולזמנים אחרים ושוכחת את ההווה המשעמם והדי מאכזב שלי. גם כאן אבי לא העניק לי חופש מלא והתאפשר לי לקרוא רק ספרים שעברו את אישורו. אל תטעו, קראתי ספרים נהדרים, כמו הקלאסיקות של האחיות ברונטה וג'יין אוסטין וכמה מחזות שייקספיר. אהבתי את סיפורי אהבה ולמרות ההגבלות של אבי הצלחתי להניח על אלו את ידי, אם כי הוא העדיף שאקרא ספרים אחרים ו"רציניים יותר". הגעתי לחנות הזו היום מפני שתמיד רציתי לקרוא ספר ארוטי, אבל כמובן שמעולם לא יכולתי.
עברתי על מדפי הספרים הרבים, מעט נבוכה ומדי פעם שלפתי ספר שנראה לי מתאים וקראתי את התקציר שלו. ידעתי שהמוכרת תוכל לעזור לי למצוא תוך שניות לפחות עשר אפשרויות, אבל התביישתי לבקש, אז החיפוש היה ארוך יותר משתכננתי.
כעבור חצי שעה בערך של קריאת עשרות תקצירים, הספר הנבחר היה בידי. ניגשתי בהתרגשות אל הקופה והנחתי אותו על הדלפק, כמעט מצפה למבטה השופט של המוכרת, אך זה לא הופיע. היא חייכה אלי בחום, החזירה לי עודף וארזה לי את הספר בשקית כחולה. חייכתי אליה חזרה ואיחלתי לה יום נעים, נושמת לרווחה.
את הדרך חזרה לקמפוס עשיתי במהירות, כל כך רציתי כבר להגיע לחדר, להתפרש על המיטה ולהתחיל לקרוא את הספר. הבניינים והמכוניות חלפו על פני במהירות ותוך כמעט חצי מהזמן שלקח לי להגיע לקניון, כבר עמדתי מתנשפת בכניסה למבנה המגורים.
כשנכנסתי לחדר מיהרתי להדליק את החימום ובזמן שהמתנתי שהחדר יתחמם כדי שאוכל להתחיל לקרוא בהנאה את הספר החדש לי, בדקתי את הטלפון וראיתי ששכחתי לענות למטיאס על ההודעה ששלח לי מרוב שדעתי הוסחה מהקניון העצום.
אתה יודע שעדיף לא להאמין לשמועות. השבתי לו והודעת התשובה שלו לא איחרה להגיע.
את לא חייבת להשקיע כל כך הרבה מחשבה בהודעות, תשובה ספונטנית תספיק. הוא רשם והבנתי שהוא עוקץ אותי על הזמן הרב שלקח לי להשיב לו.
אני אוהבת להשקיע, אבל הפעם הייתי בקניון אז קצת אבדתי תחושת זמן.
אהה איבדת את עצמך בין כל חנויות הבגדים? הוא שאל והוסיף סמיילי צוחק.
ספרים* תקנתי אותו וניגשתי אל המיטה, תולה את המעיל שלי על כיסא השולחן ונכנסת אל תוך מעמקי השמיכה.
ומצאת משהו מעניין? הוא שאל ואני התחלתי לתהות למה הוא התחיל להתכתב איתי, לא נראה שיש פואנטה לשיחה.
האמת שכן, לכן כנראה שלא תשמע ממני בשעות הקרובות. רשמתי לו ברמיזה לכך שאני מסיימת את השיחה. שמעתי צליל הודעה נוסף אבל כבר שלפתי את הספר מהשקית והתחלתי לקרוא את עמוד ההקדשה, הקריאה התחילה להשתלט עלי ונכנסתי לעולם חדש, מנותקת מהסביבה שלי.
הרומן התחיל כמו רומנים מודרניים רבים; הבחורה, רבקה, עובדת במשרה משעממת ורואה את חברתה הטובה ביותר מתאהבת ומתארסת לגבר חלומותיה. היא חוזרת לדירתה השכורה ערב אחד ומגלה שיש לה שכן חדש, בחור גבוה ומחוספס עם עבר מסתורי בשם אוליבר. שקעתי בתוך הסיפור ויחד עם רבקה הסתקרנתי וחשקתי באוליבר, ובפעמים הראשונות שהוא נגע ברבקה, התיאור של ידיו החמות והחזקות שרפרפו על עורפה עוררו משהו חם ומרגש עמוק בבטן שלי. בדיוק באותו רגע שמעתי את המפתח מסתובב בדלת ואדיסון נכנסה וגרמה לי לקפוץ במבוכה במיטתי, למרות שלא עשיתי שום דבר לא בסדר.
"היי!" היא קראה אלי וזרקה את התיק שלה על המיטה. "אני מפריעה? מתי חזרת מהקניון?" היא שאלה והתקרבה אלי.
"אממ לפני כמה שעות" עניתי לה ומיהרתי לסגור את הספר ולהניח אותו מאחורי הכרית שלי.
"מצאת מה שחיפשת?" היא שאלה והתיישבה על ידי.
"כן" הנהנתי במרץ ולא פירטתי, ולשמחתי אדיסון לא שאלה.
"אנחנו צריכות להיות עוד שעה בדירה של לוקאס ומטיאס" היא אמרה וקפצה מהמיטה שלי, ניגשת לארון הבגדים שלה.
"נכון" נזכרתי ובדקתי את הפלאפון שלי; מסתבר שהזמן עבר מהר יותר משחשבתי. ההודעה ממטיאס עדיין נותרה על המסך: אני יכול לחכות עד הערב.
הוסף רשומת תגובה