פרק 5
החדר הקטן שלנו התמלא אנשים תוך פחות מחצי שעה. אוליביה הגיעה ראשונה והתיישבה על מיטתה של אדיסון, משוחחת איתה בשקט. ג'ספר הגיע כמה דקות אחריה, הוא בירך אותי לשלום באופן קצת מאולץ, אשר גרם לי לקוות שהלילה המביך של אתמול לא ישפיע על המשך הקשר ביננו. לוקאס ומטיאס הגיעו אחרונים, ולמרות שהוא גרם לי להרגיש מעט אי נוחות, מטיאס לא תקע בי את המבט הכועס שלמדתי לזהות על פניו.התקבצנו כולנו סביב מיטתה של אדיסון, יושבים על הרצפה או על כריות ומדברים על הלימודים. כששליח הפיצה הופיע בדלת הרגשתי הקלה עצומה; לא אכלתי היום שום דבר מלבד כריך והייתי ממש רעבה.נשענתי על הקיר ליד הרדיאטור, מתחממת בעוד אני נוגסת מהמשולש הגדול ומכוסה הפטריות שבידי, והסתכלתי על החדר עמוס האנשים שתכננתי להעביר בו ערב שקט ולקרוא קצת סיכומים.
כולם צחקו ודיברו כאילו הם מכירים שנים, אדם אחר אולי היה מרגיש לא שייך, אבל אני דווקא נהניתי לצפות מבחוץ על הערב הזה שנראה היה כחלק מהשגרה שלהם. ראיתי את לוקאס וג'ספר משוחחים ליד מנורת קריאה גבוהה ושולחים בי מדי פעם מבטים. אני מניחה שג'ספר סיפר ללוקאס על הלילה הקודם, למרות שקיוויתי שנניח אותו מאחורינו.
כשסיימתי את המשולש שלי, ניגשתי אל ערמת המגשים שעל שולחן הכתיבה ושלפתי משולש נוסף, מתכוונת לחזור לנקודת התצפית הנוחה שלי ליד התנור, רק שראיתי שהיא תפוסה. מטיאס עמד כמה סנטימטרים ליד הנקודה עליה נשענתי ובדק את הפלאפון שלו. זיהיתי את מבטו המצפה של ג'ספר מזווית העין שלי והחלטתי שאני לא מתכוונת להצטרף אליו וכי אין סיבה שאוותר על חלקת הקיר המאוד נוחה שבחרתי לעצמי רק בגלל שמטיאס החליט שהיא מתאימה גם לו.
חזרתי להישען בגבי על הקיר, נוגסת במשולש הפיצה החדש ומתעלמת לחלוטין מנוכחותו של מטיאס כמה סנטימטרים לידי. ידעתי שאצטרך להצטרף לשאר בקרוב, אבל רציתי ליהנות עוד קצת מהשקט שלי. כל היום הייתי בסביבת אנשים וקיוויתי שיהיה לי קצת זמן לעצמי הערב. ראיתי את עיניו של ג'ספר בוחנות אותי פעם נוספת וידעתי שהוא ייגש אלי בקרוב, אחרי שיקבל את העידוד שהוא זקוק לו מלוקאס.
"אני חושב שג'ספר ולוקאס מתווכחים מי ייגש אליך ראשון הערב. בהתחשב בזה שג'ספר קיבל את ההזדמנות שלו אתמול בלילה הייתי אומר שללוקאס יש סיכוי גבוה יותר" שמעתי לפתע את קולו של מטיאס לצידי.
הפניתי אליו את מבטי, לא מצליחה להסתיר את ההלם הקל שחשתי מכך שהוא פנה אלי, ועוד באופן כל כך לא עוין.
"אממ אז הוא סיפר לך על זה?" שאלתי, מנסה לשוות לקולי אדישות.
"כמובן, למרות שאני לא מבין למה שהוא יתגאה כל כך בעובדה שלא הזמנת אותו לעלות לחדר שלך" הוא המשיך, מביט בי עכשיו ובוחן את תגובתי. כשלא אמרתי דבר הוא המשיך "למרות שהוא כן ציין ארוחת ערב בעתיד הקרוב". נחנקתי קצת מהפיצה שלי והתחלתי להשתעל.
"מה? זה מה שהוא סיפר לכולם?" שאלתי בכעס אחרי שחזרתי לנשום כראוי.
התגובה שלי כנראה שעשעה את מטיאס כי הוא התחיל לחייך לפתע. "כן, אבל החלק הזה באמת הרגיש לא ממש אמין, בהתחשב במבטים הדחופים שאת מקבלת מהרגע שנכנסתי לחדר שלכן". הוא אמר והכניס את הפלאפון לכיס, כנראה שהשיחה שלנו מעניינת אותו אחרי הכל.
הבטתי בו באריכות ולאחר מכן זרקתי מבט כועס לעברם של ג'ספר ולוקאס. "הוא לא הזמין אותי לארוחת ערב, וגם אם היה מזמין כנראה שלא הייתי מסכימה" אמרתי בנחרצות.
"למה לא?" הוא שאל באדישות.
"כי... כי כולכם חברים, ואני ואדיסון די התחברנו. לא הייתי רוצה לעשות משהו שיהרוס את הקשרים שאני מנסה לבנות" סיכמתי. הבטתי שוב בג'ספר וראיתי שהוא מסתכל עלי. "והוא גם לא ממש הטעם שלי" הוספתי.
"אה באמת?" מטיאס שאל, הפתעה מזויפת בקולו.
"כן, הוא לא עשיר מספיק בשבילי" הקנטתי אותו. "ואני גם חושבת שהמעיל שהוא לובש הוא מהקולקציה הקודמת. די מביך אם לומר את האמת" המשכתי ולהפתעתי הוא חייך.
"טוב, באמת לא כדאי שתהרסי את המוניטין שלך, רק התחלת ללמוד כאן"
"אם תראה בחור עם רולקס משובץ וג'ינס חדש של ארמני, תן לו את המספר שלי" צחקתי וגרמתי לו שוב לחייך. מטיאס מחייך? כמה מוזר. הדבר המוזר ביותר היה כמה נחמד היה לשוחח איתו ככה.
"אני אזכור לעשות את זה. רק שאין לי את המספר שלך" הוא אמר והפתיע אותי שוב. נתתי לו את המספר שלי ואחרי שהוא שמר אותו בפלאפון שלו אמרתי "אני הולכת להביא עוד פיצה, אתה רוצה משולש?".
"לא, אני חושב שאזוז עכשיו" הוא אמר ולא פירט. משכתי בכתפי וצפיתי בו חוצה את החדר ונפרד מהחברים שלו, לפני שלבש את המעיל השחור ויצא מהחדר. הייתי מעט מבולבלת, אתמול נראה היה שהוא לא סובל אותי, אבל עכשיו הייתה לנו שיחה די נעימה והוא אפילו ביקש את המספר שלי.
החלטתי לא להקדיש לכך יותר מדי מחשבה והצטרפתי לאדיסון ואוליביה ששוחחו על המיטה שלה.
הערב המשיך והתגלה כנעים במיוחד. אולי לא נהניתי מערב שקטן כמו שרציתי, אבל שמעתי סיפורים מצחיקים על חלק מהמורים באוניברסיטה וכולם חלקו חוויות מהשנה הקודמת שלהם כאן.
"ואז הבוחרה הזאת, נדמה לי שקראו לה סטייסי, הופיעה בכניסה לבניין וניסתה להכריח את השומר להכניס אותה. אחרי שהוא לא נתן לה היא יצאה החוצה והתחילה לצעוק לעבר החלון שלנו 'באיזה סרט אתה חי שאתה לא עונה להודעות שלי?!' עד שבסוף מטיאס ירד ונפנף אותה באופן אישי. מאז אני בחיים לא נותן את הכתובת שלנו לבחורות, למדתי לקח חשוב" לוקאס צחק. "היא הייתה פשוט משוגעת" הוא סיכם.
"לא כמו הסטודנט לרפואה ההוא שהתאהב באוליביה" אדיסון אמרה בחיוך שרק התגבר לנוכח מבטה הכועס של אוליביה. "הוא הציע לה להתחתן איתו בדייט השני וכשהיא לא הסכימה, הוא חיכה לה מחוץ לכל שיעור במשך סימסטר שלם!" היא אמרה וגררה גל צחוקים מחודש. אפילו אוליביה נראתה שהיא נאבקת בחיוך.
"אני חושבת שאזוז" אוליביה אמרה אחרי שעה בערך. "עדיין מוקדם מדי בשנה כדי שאפספס שיעורי בוקר".
"אני אקפיץ אותך, ממילא מטיאס ביקש ממני שאאסוף אותו בדרך חזרה" לוקאס אמר והתרומם מהרצפה.
"קחו אתכם את הזבל" אדיסון קראה ואספה כמה כוסות שתייה משולחן הכתיבה שלה. היא עזרה להם לאסוף את מגשי הפיצה הריקים ולהכניס אותם לשקית גדולה, ועמדה לשוחח איתם בכניסה לחדר.
"ביי מיה" לוקאס אמר ואוליביה נופפה לי לשלום.
"ביי" חייכתי אליהם והלכתי להתיישב על המיטה שלי, בודקת את ההודעות בפלאפון שלי.
בזמן שאדיסון נפרדה מלוקאס ואוליביה, ג'ספר התרומם ממקום מושבו על הרצפה והתקדם לכיווני. ברגע ששמתי לב לכך קפצתי במהירות לעמידה, מקווה שהוא לא ינסה לשבת איתי על המיטה שלי.
"היי" הוא אמר לי, ידיו בכיסי המעיל שלו.
"היי" אמרתי, מעמידה פנים שאני מסדרת את הניירות שעל שידת הלילה שלי.
"אז... לא ממש יצא לנו לשבת ביחד הערב" הוא אמר לאט.
"לא ממש שמתי לב" שיקרתי. "ישבנו כולם ביחד, היה כיף" ניסיתי לחייך.
"כן" הוא אמר וחיכה כמה שניות. "אז חשבתי... אולי נצא ביחד הסופ"ש, יהיה לנו יותר זמן לדבר" הוא המשיך וחששותיי הפכו למציאות.
"אדיסון אמרה שאולי נצא יחד, אני בטוחה שיהיה כיף כמו אתמול" אמרתי, מנסה להתחמק מהבלתי נמנע.
"התכוונתי שאולי אני ואת נצא לאנשהו, בשישי בערב?" הוא שאל וידעתי שאני לא יכולה לגרור את זה יותר.
"תקשיב ג'ספר" אמרתי והפסקתי להתעסק עם הניירות. "אני מעריכה את התעניינות שלך וזה באמת מחמיא, אבל רק הגעתי לכאן אתמול. אני לא מחפשת עכשיו להיכנס לאיזושהי מערכת יחסים ואני מעדיפה שנהיה ידידים" אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה.
"אני מבין" הוא אמר. "אולי בהמשך השנה? אחרי שתסתגלי קצת להכל" הוא ניסה ולא יכולתי לקחת ממנו את התקווה הקטנה שעוד נשארה לו. "אולי" אמרתי ביובש, אדיסון בדיוק נכנסה חזרה לחדר והביטה בנו.
"אז לילה טוב" אמרתי במהירות, מקווה שהוא יבין את הרמז ולא ינסה להמשיך לפתח את השיחה הזאת.
"לילה טוב" הוא חייך אלי. אולי להשאיר לו את התקווה הקטנה שלו הייתה טעות, אני מניחה שאגלה זאת בהמשך. ג'ספר לקחת את המעיל שלו ויצא מהחדר, משאיר אותי ואת אדיסון לבד.
"אוו אז מה הסיפור" היא חייכה והתקרבה אלי, מתיישבת בקפיצה על המיטה שלי.
"שום דבר" נאנחתי והתיישבתי על ידה.
"קבעתם לאיפה תצאו הסופ"ש?" היא שאלה בשעשוע וגרמה לי להרים את מבטי בכעס.
"לא. אל תגידי לי שגם לך הוא סיפר את השטויות האלו" אמרתי בתסכול.
"אממ אז אני לא אגיד" היא צחקה.
"הוא פשוט המציא או החליט לבד שאני אצא איתו, ועכשיו הוא נזכר לשאול אותי, אחרי שהוא כבר סיפור לכולם" אמרתי לה והתחלתי להסתובב בחדר בעצבנות.
"אז זה מה שעשיתם? היה נראה שג'ספר דווקא מרוצה"
"אמרתי לו שאני רוצה שנהיה ידידים ושאני לא מתכוונת לצאת איתו כי רק הגעתי לכאן. אז הוא חשב שאולי נצא בהמשך, אחרי שאני אסתגל" גלגלתי את עיני.
"והסכמת?"
"אמרתי אולי, רק כדי שהוא לא ייפגע" אמרתי לה. "אבל נראה לי שזו הייתה טעות" אמרתי בחשש.
"נראה לי גם" אדיסון אמרה ברצינות ושתינו התחלנו לצחוק יחד.
הוסף רשומת תגובה