צרות טובות

צרות 

"למה שלא תצאי איתי?" יואב שאל אותי בפעם השביעית בערך השבוע.

"כי אני לא יוצאת עם אנשים מהעבודה" אמרתי לו בפעם השביעית בערך.

"אבל רק הגעתי, זה בטוח לא נחשב עדיין" הוא אמר, עיניו בוחנות אותי בשעשוע. לפחות הוא מתמיד. אני לא מכירה הרבה אנשים שמתמידים כמעט בשום דבר בחיים שלהם. נגיד אמא שלי שאמרה שהיא תתחיל לעשות הליכות כל ערב אבל וויתרה אחרי שבוע או ליאור, חברה שלי, שהבטיחה שתתחיל לאכול בריא אבל התעקשה שנשב לאכול צהריים במקדונלדס אתמול - או אני, שכבר עשרות פעמים ניסיתי להפסיק לעשן, אבל אף פעם לא הצלחתי להתמיד.
"זה נחשב" נאנחתי. גם אם לא היינו עובדים יחד, אני בספק אם הייתי יוצאת לדייט עם בחור כמו יואב. הוא כאן רק פחות משבוע וכבר שמעתי שמישהי ירדה לו בשירותים בקומה השלישית. אני לא אוהבת גברים כאלה, שמגיעים למקום חדש ומתחילים במסע כיבושים. אחת הבנות שעובדות איתי, קרן, כבר הספיקה לבכות לי באחת ההפסקות שהוא מסנן אותה. מעניין אם היא הבחורה שירדה לו בשירותים, הרהרתי פתאום.


בכל אופן, אני לא מטומטמת. אני יודעת לזהות צרות כשאני רואה אותן. ויואב בהחלט היה צרות, צרות שמודעות באופן די מוגזם למראה הטוב שלהן. עוד סיבה למה לא לצאת איתו, גבר שמאוהב בעצמו זה בהחלט "לא" אחד גדול בספר שלי.
יואב עשה פרצוף מאוכזב לכיווני וחזר לעמדה שלו בכניסה לבניין, ואני חזרתי לעיין בדוחות שמולי ולבנות את סידור העבודה החדש במחשב. תפסתי אותו מסתכל עלי כמה פעמים וחייכתי לעצמי כמו איזו מתבגרת מאוהבת, לא יכולתי להתכחש שאני נהנית מתשומת הלב, אבל אני כבר לא בת 20 ואני לא מחפשת בחור שישבור לי את הלב. האמת שאני לא מחפשת בחור בכלל; העבודה גובה ממני את רוב הזמן שלי וכשאני חוזרת לדירה שלי בשעות הערב המאוחרות, אני פשוט מתיישבת מול הטלוויזיה ומנשנשת משהו עם החתול השמן שלי לואי.
גיכחתי לעצמי כשדמיינתי את יואב שם איתנו על הספה. מעניין אם הוא עדיין היה מתחיל איתי כל רגע אם הוא היה יודע איזו בחורה משעממת אני. בנים כמוהו מחפשים בחורות מרגשות, מסיבות, דרמות. וזו לא אני.
כעבור שעתיים בערך החחלטתי שאני חייבת לצאת לעשן. לקחתי את החפיסה שלי מהתיק והתקדמתי לכייון היציאה, חולפת על פניו של יואב בלי להניד עפעף.
"סיוון חכי לי!" שמעתי את קולה של קרן קורא מאחורי ונעצרתי. קרן התקדמה לקראתי בצעדים זריזים, תוקעת ביואב מבט מאחל רע וממשיכה לצאת איתי החוצה.
"מה הסיפור שלך איתו?" היא חקרה מיד שהתרחקנו ממנו.
"שום דבר" אמרתי בהפתעה.
"הוא בוהה בך כל היום, גם עכשיו. אל תסתכלי!" היא אמרה בחופזה.
"הוא הזמין אותי לצאת ואמרתי לו לא, אולי הוא נעלב ממני" משכתי בכתפי.
"הוא הזמין אותך לצאת?" קרן שאלה בהפתעה.
"כן, אני מניחה שהוא הספיק להזמין כבר חצי מחלקה בשבוע שהוא נמצא כאן" אמרתי לה וצפיתי במבט לא נעים נמרח על פניה.
"מה?" שאלתי אותה.
"אותי הוא לא הזמין"
"אוי נו, את גם לא רוצה שהוא יזמין. את בטח ברשימה של שבוע הבא, עכשיו תפסיקי להתעסק בשטויות" אמרתי לה והדלקתי את הסיגריה בפי. הטון שלי רמז שהשיחה על יואב הסתיימה, אבל יכולתי לראות שהיא משתוקקת להמשיך לדבר עליו. לקחתי כמה שאיפות מרגיעות ואמרתי לעצמי שקרן צעירה יותר ממני ושאי אפשר להאשים אותי שהיא מתלהבת מהחתיך החדש. הבטתי שוב בעמדה של יואב ויכולתי לראות שהוא מסתכל היישר אלינו.
***
בימים הבאים ניסיתי להמשיך להתעסק בעבודה, כמו שאני תמיד עושה. חילקתי סידורי עבודה, הוצאתי דוחות של סוף חודש, הערתי לכמה בנות שהיו יותר מידי זמן עם הפלאפון שלהן בעמדה והרגשתי די מרוצה, השבוע עומד להסתיים והכל מתנהל כשורה.

יואב הגיע הרבה לעמדה שלי, חיוך גדול מרוח על פניו בכל פעם. הוא הפסיק להזמין אותי לצאת, אבל השיחות שלו התעמקו יותר ונראה שהוא מנסה להכיר אותי טוב יותר. ניסיתי לנפנף אותו כמיטב יכולתי, לא רציתי שיפתח ציפיות שווא לגבינו וגם לא כל כך הבנתי למה הוא משקיע בי כל כך הרבה זמן כשיש לא מעט בנות במשרד שהיו שמחות לזרום איתו לתא השירותים הקרוב. בנות צעירות ונאות, שלא דורשות יותר מדי וישמחו לתת לו את מבוקשו. אולי בגלל שאני בת 30 והוא מחפש כיבוש חדש ומאתגר יותר?
אני לא יודעת וזה גם לא מעניין אותי. החלטתי.
"אז גדלת בכלל בקיבוץ בצפון?" הוא שאל בהפתעה.
"כן, הגעתי למרכז רק אחרי הצבא" השבתי לו, שוכחת שאני אמורה לנפנף אותו.
"ומה עשית בצבא?" הוא המשיך.
"אני חוששת שנגמר לנו הזמן להיום" אמרתי לו והעמדתי פנים שאני בודקת את שעוני. "אני יוצאת עכשיו להפסקה, אבל אתה מוזמן להישאר ולשעשע את קרן" חייכתי אליו והורתי בראשי לכיוונה של קרן, שבהתה בנו בכעס מהעמדה שלה.
"אני חושב שאני מעדיף להצטרף אליך" הוא אמר.
"אוקי, אבל לא עוד שאלות. אני מרגישה שאני בראיון עבודה" שיקרתי לו. האמת שהיה נחמד לענות על השאלות שלו, נראה היה שהוא באמת מתעניין בתשובות שלי ורוב האנשים לא מתעניינים בי כל כך, אולי כי הם עסוקים מדי בעצמם.
"כן המפקדת" הוא אמר והצדיע. וכך התחילה לנו שגרה נחמדה של הפסקות צהריים וסיגריה. יואב לא עישן וגם לא אכל בשר, למעשה הוא היה טבעוני, מה שמאוד הפתיע אותי.
"ואתה לא מתגעגע להמבורגרים? גלידה?" שאלתי בזעזוע באחת מהפסקות הצהריים שלנו.
"לא. יש אחלה תחליפים היום. וגם זה קצת אגואיסטי לפגוע בבעלי חיים כדי שאני אוכל ליהנות מהמבורגר, את לא חושבת?" הוא שאל בחיוך ולא ידעתי מה לענות לו. אני מניחה שהוא צודק.
לקחתי שאיפה עמוקה מהסיגריה שלי. יואב בדיוק סיפר לי על ריצות הבוקר שלו, הניגודיות בין מה שסיפר לי למה שעשיתי באותו הרגע הצחיק אותי. צפינו בילדה קטנה חוצה את הכביש עם אמא שלה; האמא הייתה נראית עסוקה מאוד ושוחחה בטלפון והילדה ניסתה למשוך את תשומת ליבה ולהראות לה חתול ג'ינג'י שישב מצידו השני של הכביש.

התחלתי לגחך אבל נראה שאת יואב זה דווקא העציב.

"מעניין איך היא תגדל להיות, עם אמא כזאת" הוא תהה בקול.
"אתה לא יכול לדעת שהיא אמא לא טובה" התנגדתי.
"לא." הוא אמר ושתק. מעניין על מה הוא חושב, תהיתי.

***
הימים חלפו להם, אבל הם כבר לא הרגישו אותו דבר. הרגשתי פתאום כאילו היה בי חור שהתרחב וכעת הוא יושב לי בחזה כל יום, ממשיך לגדול. חזרתי הביתה בערב, אבל הלילות המשעממים עם לואי כבר לא סיפקו אותי ומצאתי את עצמי חושבת יותר ויותר על יואב. אם להיות כנה עם עצמי, כבר לא חשבתי שהוא צרות או איזה גבר שחקן שמחפש לזיין. כל מה ששמעתי עליו נותר בגדר שמועה והתחלתי לראות בו עומק והתחשבות שלא ראיתי באף אחד אחר מעולם. הוא הפסיק להזמין אותי לצאת, מה שהיה קצת מאכזב. תהיתי אם הוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת והחליט לוותר על הבחורה הממורמרת מהעבודה.



פתאום מצאתי את עצמי בוהה בו בזמן שהוא עובר על פני העמדה שלי והבנתי שהיוצרות התהפכו. אני כבר לא בעמדת הכוח שהייתי, פתאום אני זאת שרוצה והוא לא. התחלתי לשים לב כמה שריריות הידיים שלו כשהוא לובש חולצה קצרה וכמה נעים החיוך שלו. זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה.
החלטתי לקחת צעד אחורה. זו הדרך היחידה להחזיר את הדברים לאיך שהם היו. יצאתי לפחות הפסקות סיגריה ועזבתי את העבודה בשעות סבירות יותר, רק כדי להפחית מהפיתוי. בלי ששמתי לב עבר כמעט חודש. הפחתתי את כמות הסיגריות שלי בחצי ולואי נהנה מנוכחותי כבר משעה חמש אחר הצהריים.
יום אחד הייתי בדרך לרכב שלי מעוד יום קצר במשרד, כששמעתי קול קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי את יואב מתקדם לעברי, הוא לא חייך, מה שגרם לי לדאוג. התרגלתי לראות אותו מחייך.
"סיוון" הוא אמר כשהיינו מספיק קרובים כדי לשוחח אחד עם השנייה, אבל המשיך להתקרב אלי. "מה קורה?" הוא שאל ונעמד ממש מולי, יכולתי להריח את שאריות הבושם שלו שכבר כמעט נעלמו אחרי יום העבודה.
"אני מעולה, מה איתך?" אמרתי בביטחון, אבל לא הסתכלתי בפניו.

"את יודעת שלא לזה התכוונתי" הוא אמר ווהתקרב אלי עוד, מה שגרם לי לקחת צעד אחורה ולהתקל עם הגב בדלת הרכב שלי.
"מה זאת אומרת?" התממתי.

"למה את מתחמקת ממני?" הוא שאלת ישירות. בדרך כלל אני זאת שהייתי ישירה. אני זאת שהסתכלתי בביטחון בעיניים. אבל עכשיו הרגשתי כמו אחת העובדות הצעירות שלי כשהן נתפסות עם פלאפון בעמדה.
"אני לא מתחמקת ממך" אמרתי לאזור הכתף שלו.
"אל תשקרי לי. היינו יושבים ביחד כל יום, יוצאים להפסקות, מדברים. אהבתי את זה, מה קרה? זה משהו שאמרתי?" הוא שאל ושמעתי עצב בקולו, מה שדי שבר אותי.
"לא, לא עשית כלום... זו אני, אני פשוט... אני לא רוצה להיות במקום הזה" גמגמתי.
"איזה מקום?" הוא שאל מבולבל.
"שאני... מפתחת ציפיות ובסוף מתאכזבת. אני לא רוצה לרצות" סיכמתי ביובש. הרגשתי שאני מסבירה את עצמי כמו ילד בן 5.
"אבל את רוצה?" הוא שאל פתאום, מופתע.
"אני יודעת שזה לא רעיון טוב. עדיף... עדיף שלא ננסה" אמרתי והעצבתי את עצמי.
"לא ענית לי"
"כן אני רוצה" אמרתי לבסוף. "אני לא יודעת מה עובר עלי, אבל אתה-"
הוא קטע אותי והצמיד אותי חזק לרכב עם נשיקה ארוכה. שפתיו החמות קוטעות את שטף השטויות שלי. כי זה מה שהם היו: שטויות. למה שלא ננסה? הוא עטף אותי בתשוקה שמעולם לא הרגשתי, הוא היה נכון והבטן שלי אמרה לי שאני בבית.

התנתקתי ממנו וחייכתי אליו. הוא השיב לי חיוך מקסים, כזה שעדיין לא ראיתי.
"למה שלא תצא איתי?" שאלתי אותו.