זהב מלוכלך - יום לימודים ראשון מאכזב

פרק 4

"מה קרה?" אדיסון שאלה בדאגה, מנסה להתגבר על עוצמת המוסיקה.

ניסיתי שפני לא יסגירו דבר, אבל כנראה שלא הצלחתי בהעמדת הפנים. במקום אמרתי לה "שום דבר. אני צריכה לדעת מה הכתובת שאנחנו נמצאים בה, כדי שאוכל להזמין מונית".

"את לא צריכה לקחת מונית, אני אחזיר אותך למעונות" שמעתי את ג'ספר אומר והבטתי בו בתודה.

"אתה בטוח? אני לא רוצה שתחמיץ את המסיבה בגללי"

"זה בסדר, בואי נצא" הוא אמר בקול וסימן לי לעקוב אחריו.

אמרתי לאדיסון שאראה אותה מאוחר יותר ונפרדתי לשלום מטיילור ולוקאס, שהביט בי באכזבה, ומיהרתי בעקבותיו של ג'ספר.

כשיצאנו חזרה לאוויר הלילה הקר הרגשתי הקלה. האוזניים שלי חיבקו את השקט וחוסר הצפיפות היה נהדר. הלכתי עם ג'ספר חזרה למכונית שלו ונהניתי מההפוגה המבורכת.

כשהתיישבנו במכונית, ג'ספר הדליק עבורי את החימום והתחלנו לנסוע חזרה למעונות.

"אני מצטערת שהיית צריך לעזוב מוקדם את המסיבה בגללי" התנצלתי שוב.

"זה בסדר, היינו שם כמעט 3 שעות, זה בדיוק הזמן שמתחילים למצות את העניין" הוא צחק וחייכתי, הוא צדק, באמת הרגשתי שמיציתי את המסיבה.

"הכי טוב לפרוש בשיא" הסכמתי איתו.

"בדיוק!" הוא אמר והפעיל את הרדיו. שיר שקט שלא הכרתי התחיל להתנגן בחלל הרכב. הנחתי את ראשי בעייפות על משענת הראש ובהיתי מהחלון, חושבת על השיחה שהייתה לי עם מטיאס. מעולם לא קרה לי שמישהו לא חיבב אותי בגלל שהגעתי ממשפחה עשירה, מעולם. הוא אפילו לא דיבר איתי לפני, הוא פשוט הסתכל על הבגדים ועל האף שלי, שנמצא למעלה מסתבר, והחליט שאני אדם איום ונורא. אף אחד מהאחרים לא הסיק את זה מהמראה שלי.

"נרדמת?" ג'ספר שאל ושלף אותי ממחשבותיי.

"לא, סתם חלמתי קצת" חייכתי בהתנצלות.

"אז נהנית היום?" הוא שאל והעביר אלי את מבטו לפני שחזר להסתכל על הכביש.

"כן היה לי מאוד נחמד. המסיבה הזו באמת הייתה קצת שונה מהמסיבות האחרות שהייתי בהן"

ג'ספר צחק ושתק למשך כמה שניות, נראה שהוא חושב על דבר מה.

"תגידי מיה, בסוף לא אמרת לי מאיפה הגעת, מה עשית לפני שהגעת אל 'אן הייבן'" הוא שאל לדאבוני.

"אה אממ גרתי עם ההורים שלי, יש לנו שטח משלנו ליד מרי היל אם אתה מכיר" אמרתי בשקט. "לא עשיתי יותר מדי לפני, סיימתי תיכון, החלטתי מה אני רוצה לעשות והגעתי לכאן" ניסיתי לסכם.

"איפה זה מרי היל?" ג'ספר המשיך לאכזבתי.

"זה בערך שעה וחצי מוורג'יניה ביץ'" המשכתי.

"אה וואו, ליד נורפולק? זה די רחוק"

"לא ממש, בקושי חמש שעות מוושינגטון"

"כן אני מניח שזה לא נורא" הוא הרהר בעניין וניצלתי את ההזדמנות לשנות את הנושא.

"ומה איתך? מאיפה אתה מגיע?"

"המשפחה שלי מבולטימור, בערך שעה נסיעה מכאן, פחות אם את נוסעת ברכב שלי" הוא קרץ ואני חייכתי. "אבא מייבא מכוניות מאירופה, בעיקר גרמניות" הוא המשיך ותעלומת הרכב החדש (והגרמני) שלו נפתרה. "ואמא שלי פרופסורית, היא מפרסמת הרבה מאמרים בכתבי עת לרפאה. מה עם ההורים שלך?" הוא שאל לאימתי. החלטתי לא לשקר, אבל גם לא להגיד את כל האמת, באופן לא מחשיד כמובן.

"אמא שלי היא דוגמנית שפרשה ואבא שלי בתחום הקולנוע" אמרתי בקצרה, מקווה לא ליצור עניין באף אחד מההורים שלי.

"דוגמנית? טוב אפשר לנחש שאמא שלך דוגמנית" הוא אמר וחייך אלי. נראה שהוא רצה להחמיא לי, אך למעשה זה די הביך אותי. כן אני דומה קצת לאמא שלי, אבל ממש לא הייתי אומרת שאני ברמה של דוגמנית. אבל לפחות הוא התמקד באמא שלי ולא באבא שלי, חשבתי.

שתקתי במבוכה, מנסה לחשוב איך להסיט ממני את נושא השיחה, אך למזלי לא הייתי צריכה, הבניינים הבהירים של האוניברסיטה נשקפו אלי ממרחק וידעתי שכמעט הגענו למעונות. לא רציתי להשאיר את האווירה המובכת ברכב, אז לפני שהגענו הודיתי לג'ספר שוב על כך שהסיע אותי חזרה למעונות.

כשהגענו לבניין המעונות הגדול א', ציפיתי שג'ספר יעצור מול הכניסה, כמו כשהגיע לקחת אותנו, אבל הוא נסע לחניה הקטנה שהייתה מול הבניין וחנה את הרכב. נשארתי לשבת במושבי, תוהה מה הוא חושב לעצמו, יכול להיות שגם הוא גר כאן בסביבה?

לבסוף יצאתי מהרכב וחייכתי אליו לשלום. "אז להתראות" אמרתי.

"את לא רוצה להראות לי את החדר שלכן?" הוא שאל בקול מוזר והמבוכה מהאוטו הכתה בי שוב בעוצמה חזקה יותר. הוא מצפה לעלות איתי לחדר?

"הנחתי שראית אותו כבר, היות ואתה ואדיסון חברים כבר שנה" אמרתי, מנסה לצאת מהעניין בחן.

ג'ספר שתק לכמה שניות ואמר "כן... פשוט, חשבתי שאולי שינו שם משהו". זה היה כבר ממש מביך. כנראה שאצטרך להפסיק עם הרמיזות ולדבר ישיר יותר.

"לא שידוע לי. אני רוצה לעלות עכשיו, אני מאוד עייפה. שוב תודה שהסעת אותי לכאן" אמרתי לו עם חיוך מאולץ, הסתובבתי והלכתי במהירות לכיוון מבנה א'. ג'ספר נשאר עומד ליד מכוניתו כמה שניות, עד שלבסוף צעק לי "לילה טוב!". זה היה באמת מוזר.

כשנכנסתי לחדר הרגשתי הקלה מדהימה, דומה לזו שהרגשתי כשעזבתי את האחוזה. באמת שנהניתי היום, מהרגע שהגעתי עד עכשיו, למרות מה שקרה עם מטיאס ועכשיו גם עם ג'ספר. ניסיתי לחשוב איזו מהשיחות הייתה יותר לא נעימה ולא הצלחתי להחליט: האחת הייתה מעליבה ומכעיסה, אך השנייה הייתה מביכה וכללה דיבור על ההורים שלי.

ניגשתי אל החימום והדלקתי אותו בזריזות, בשעות שלא היינו כאן החדר התקרר מאוד והתקרב לטמפרטורה ששררה בחוץ. בעוד אני מחכה שהחדר יתחמם כדי שאוכל להיכנס למקלחת וללכת לישון, נצמדתי אל פתחי האוויר של תנור הקיר הלבן והרצתי בראשי את מאורעות היום. חשבתי על כל האנשים שהכרתי: אדיסון, ג'ספר, מטיאס, אוליביה, טיילר, לוקאס וג'ולי – חבורה שכזו. חוץ מג'ולי ומטיאס נראה שכולם די חיבבו אותי, אפילו אוליביה שהעדיפה לשמור קצת מרחק.

החלטתי להחשיב את היום ליום מוצלח והתחלתי להתפשט, ממהרת לחדר האמבטיה ולזרם המים החמים.

כשיצאתי אדיסון עדיין לא חזרה, אז החלטתי ללכת לישון ולראות אותה מחר. רציתי לישון מספיק כדי להיות ערנית ביום הראשון שלי ללמודים. שכבתי במיטה עטופה היטב בסמיכה עבה וצמרירית וניסיתי להירדם.



קרן שמש חורפית נחה על פני כשהתעוררתי מצליל השעון המעורר שלי. פתחתי את עיני בהתרגשות וכיביתי אותו מיד, מעיפה מבט אל מיטתה של אדיסון, שהייתה עטופה בה כך שיכולתי לראות רק את שערה. לא ידעתי מתי השיעור הראשון שלה מתחיל, אבל ידעתי ששלי מתחיל בשמונה וחצי, ואני ממש לא מתכוונת לאחר.

קפצתי בזריזות מהמיטה שלי, לוקחת את המברשת שלי ומתחילה להבריש את שיערי בעוד אני הולכת אל חדר האמבטיה כדי לצחצח שיניים.

ארון הבגדים שלי מעולם לא נראה עמוס יותר כמו עכשיו, כאשר הייתי צריכה לבחור מה ללבוש ליום הראשון בלימודים; אולי את שמלת הצמר האפורה? או אולי עדיף ללכת על מראה בסיסי של ג'ינס וסוודר? אולי חצאית עיפרון וחולצה מכופתרת יעניקו לי מראה מכובד יותר? לבסוף החלטתי על סוודר ענק ולבן עם גרביון אפור ומגפיים חומים וגבוהים. הסוודר היה ארוך כל כך עד שהוא שימש כמו שמלה. לקחתי את תיק הסטודנטים החדש שלי ותליתי את הרצועה שלו באלכסון על החזה שלי, יוצאת מהדלת וצופה באדיסון מתהפכת במיטתה.

היציאה מהחדר החם והנעים אל הבוקר הקריר העירה אותי אפילו יותר והתקדמתי בזריזות אל עבר לילי'ס קופי, שמחה שזכרתי את הדרך רק מפעם אחת. קיוויתי שבית הקפה לא יהיה עמוס מדי, הנחתי שבשעות הבוקר הוא מוצף סטודנטים.

לשמחתי, קמתי מספיק מוקדם כדי לפגוש רק סטודנטים בודדים שמחכים לקפה שלהם ואוכלים ארוחת בוקר מוקדמת של ביצים, טוסט ובייקון. נעמדתי בתור והזמנתי ללא היסוס מלוח הגיר שמולי.

"שוקו חם בבקשה, עם קצפת, וכריך גבינה"

ניגשתי לעמוד ליד הדלפק הארוך והמתנתי שההזמנה שלי תהיה מוכנה, בוחנת את בית הקפה פעם נוספת. רוב הסטודנטים לא ישבו על יד השולחנות כפי שעשו אתמול, אלא עמדו וחיכו כמוני להזמנה שלהם. כנראה שלרובם יש שיעורים כמוני.

כשההזמנה שלי הגיעה, יצאתי מבית הקפה וחיפשתי את הבניין בו למדתי את השיעור הראשון שלי. חלפתי על פני שבילי הקמפוס, העצים הרטובים והמבנים הגבוהים עד שהגעתי לסימון הקטן במפה שהכנתי לעצמי אתמול.

הגעתי לכיתה כשנותרו לי עדיין 10 דקות לתחילת השיעור, הייתי ממש גאה בעצמי. החלטתי להתיישב בחלקה האחורי של הכיתה, כדי שאוכל להיות ליד החלון ולהסתכל מבעדו על הקמפוס המתעורר. משפטים לא היה המקצוע הראשי שרציתי ללמוד, אז לא ממש הרגשתי צורך לשבת בראש הכיתה, כפי שכמה מהסטודנטים המקדימים האחרים כן עשו. ראיתי שתי בנות שהתיישבו יחד מול שולחן המרצה, מבט להוט על פניהן. הן כבר הוציאו את ספר הלימוד הקטן של השיעור, יחד עם מחברת לבנה וכלי כתיבה, מוכנות לבלוע ולכתוב כל מה שיאמר היום בשיעור, ושמישהו ינסה לעצור אותן.

הבטתי בהן בקנאה, ההתרגשות שאני חשתי (מעצם זה שיצאתי מהבית כדי ללמוד באוניברסיטה) לא השתוותה לשלהן; הן באמת רצו ללמוד משפטים, להיות עורכות דין שמגנות על חסרי הישע או שופטות את האנשים הגרועים ביותר שבחברה שלנו. אני ישבתי כאן קצת בניגוד לרצוני, אם הייתה לי ברירה, לעולם לא הייתי בוחרת ללמוד משפטים.

השיעור התחיל בהיכרות עם המרצה והסבר ארוך מאוד על תוכנית השיעור – והיום: תורת המשפטים. זה היה די משעמם, אני לא אשקר, אבל שמרתי על גישה חיובית, הקשבתי ורשמתי לעצמי נקודות חשובות. אם אני כבר כאן, אני מתכוונת להצליח.

בהמשך היום הכרתי את השיעורים של משפט בינלאומי, הליך פלילי, דיני חוזים, תיאוריות חברתיות במשפטים, כלכלה למשפטנים ומשפט פלילי. האחרון מביניהם היה היחידי שקצת היה מעניין. פספסתי את השעה שהוקדשה להפסקה וארוחת צהריים כדי לדבר בטלפון עם אמנדה, חברה טובה שלי מהבית. מסתבר שהיה איזה משבר והיא הייתה חייבת לדבר איתי.

"מיה" היא התחילה את השיחה בקול רציני. "אני לא רוצה להפריע לך ביום הראשון ללימודים, אבל חשבתי שתרצי לדעת שג'ייסון התחיל לצאת עם קייט" היא אמרה בכובד ראש שכמעט גרם לי לגחך.

ג'ייסון היה בחור שיצאתי איתו לפני כמה חודשים. הכרתי אותו באחת המסיבות שאני ואמנדה הלכנו אליהם, הוא לא למד בבית הספר הפרטי שלנו, אלא בציבורי. הוא היה חדשות רעות וכמובן שיצאנו בסוד והוא מעולם לא היה בבית שלי, אבא שלי לעולם לא היה מאשר אותו, סביר יותר שהיה חוטף התקף לב אם הוא היה רואה אותנו יחד. ג'ייסון היה מרגש ושונה, שבר את המוסכמות ולא ניסה לרצות איש, אני מניחה שנמשכתי אליו מפני שהוא היה כל מי שלא יכולתי להיות. אנחנו כבר לא בקשר ואין לי מושג מה הוא עושה בימים אלה - מסתבר שאת קייט, חברה משותפת שלי ושל אמנדה.

"אמנדה" כמעט צחקתי, חשבתי שיש לה חדשות הרבה יותר רעות. "הכל בסדר, אנחנו כבר לא ביחד המון זמן והוא יכול לצאת עם מי שהוא רוצה".

"כן אבל קייט חברה שלך, שלנו, איך היא עושה כזה דבר?" היא המשיכה בכעס וחייכתי לעצמי.

"אף פעם לא היינו חברות כאלו טובות ואת מכירה את ג'ייסון, הוא מבטיח לה את העולם וברגע שימאס לו הוא יזרוק אותה כמו שהוא עושה עם כולן"

"חוץ ממך" היא העירה. "את זרקת אותו".

"לא זרקתי אותי, נפרדנו כי זה פשוט לא התאים" אמרתי לה.

"אולי הוא מזיין אותה כדי להחזיר לך" היא אמרה בהתרגשות ואני נאנחתי.

"איך לעזאזל אני אמורה לדעת שהוא מזיין אותה? יש לך פגם בתוכנית המרושעת של ג'ייסון" צחקתי.

"אבל הינה את יודעת" היא התעקשה.

"כי מי אמרה לי...?"

"אה אני" היא אמרה במבוכה.

"בדיוק, אז הם פשוט יוצאים ביחד כי שניהם תקועים בחור הזה ואני מקווה שהם יהיה מאושרים. עכשיו אני חייבת ללכת, היה נחמד שהתקשרת" אמרתי לה ונפרדנו.

לקראת הערב חזרתי חזרה למגורים. החדר היה ריק וקר, כך שהנחתי שאדיסון לא הייתה כאן מהבוקר. הדלקתי במהירות את התנור והתכוננתי לערב שקט של נטפליקס ולעבור על הסיכומים שלי. הבטן שלי התחילה לקרקר וחשבתי שאולי אפילו אזמין פיצה, כשהדלת נפתחה ואדיסון נכנסה לחדר.

"הינה את!" היא אמרה והתקרבה אלי במהירות. "חיפשתי אותך כל היום! למה לא באת לאכול צהריים בקפה?".

"אממ לא ידעתי שאני מוזמנת" אמרתי במבוכה. "ולמה לא פשוט התקשרת אלי?".

"לא נתת לי את המספר שלך!" היא קראה. "וכמובן שאת מוזמנת, לא אמרתי לך אתמול? אנחנו כל יום שני נפגשים לאכול ארוחת צהריים בקפה".

"לא, לא אמרת" חייכתי למראה הבעתה הזעופה.

"טוב, אז שתדעי" היא נאנחה והתיישבה על ידי על המיטה. "מה את עושה הערב?" היא שאלה בטון רשמי ואני צחקתי.

"תכננתי לעבור קצת על הסיכומים שלי, אולי לראות סרט ולהזמין פיצה"

"פיצה נשמע מעולה!" היא קראה וקפצה מהמיטה. "אני אגיד לאוליביה" היא אמרה ושלפה את הפלאפון שלה מהכיס.

"רגע מה?" אמרתי מבולבלת.

"מזמינים פיצה לא?" היא שאלה והקלידה במהירות במכשיר. "אני מכירה את הפיצה הכי טובה באזור אל תדאגי".

"כן אבל, חשבתי שרק את ואני... מי עוד מגיע?" שאלתי וקיוויתי שלא מטיאס או ג'ולי.

"אוליביה, מטיאס, ג'ספר ולוקאס. טיילור יוצא הערב לדייט עם איזו מישהי" היא חייכה והלב שלי צנח. "מה עם ג'ולי?" שאלתי.

"לא יודעת, לא אמרתי לה לבוא. אמרתי לך שאנחנו לא כאלה קרובות, אז לא נראה לי שהיא תגיע. אלא אם כן מישהו אחר יזמין אותה" היא משכה בכתפיה ושאלה "איזו תוספת את הכי אוהבת על הפיצה שלך?".

"פטריות" אמרתי, מקווה שג'ולי לא תצטרף ושמטיאס לא יהיה עוין כמו אתמול. הערב הנעים והביתי שלי קיבל תפנית חדשה.