זהב מלוכלך - מסיבה ראשונה

 

פרק 3

אחרי שסיימנו לאכול התחיל לרדת גשם, טיפות שמנות פגעו בעוצמה בזגוגית החלון של בית הקפה. אדיסון תכננה להמשיך את הסיור, אבל בגלל מזג האוויר החלטנו לחכות שהגשם ייחלש ולחזור בחזרה לחדר שלנו.

כשנכנסתי שוב בדלת החדר, שכבר התחלתי לחבב, החום מהרדיאטור פגע בפני הקפואים והחזיר תחושה לקצות אצבעותיי. הורדתי את המעיל הרטוב והתיישבתי על המיטה, מביטה על הגשם שחזר ליפול בעוצמה על המדרכות והעצים, נהנית מהניגודיות של מה שראיתי בחוץ לחום ולאור ששחררו בחדר.

בהיתי בסטודנטים המתרוצצים כדי להימלט מהגשם כששמעתי את אדיסון אומרת "אז מה את אומרת? לגבי המסיבה אני מתכוונת".

הבטתי בה יושבת על המיטה ואוספת את הבגדים שהיו זרוקים על הריצפה. "זה נשמע לי בדיוק מה שאני צריכה עכשיו" חייכתי אליה.

"כן זו הזדמנות טובה להכיר אנשים חדשים ולמצוא כמה חברים לבלות איתם את הזמן הפנוי שלך, למרות שנראה שכבר מצאת כמה" היא חייכה.

"אממ ג'ספר נראה די ידידותי, אבל אני לא בטוחה שאוליביה מחבבת אותי ואני די בטוחה שמטיאס לא מחבב אותי בכלל, משום מה" הוספתי.

"אל תיקחי אותו קשה" היא אמרה בביטול. "יש לו לפעמים מצבי רוח לא מובנים. ואוליביה פשוט מגיעה מבית כזה קריר, אם היא תרצה היא תספר לך, אז אל תדאגי בקשר אליה" היא ניסתה להרגיע אותי, אבל עדיין לא הייתי בטוחה.

"אוקי" אמרתי יותר כדי לרצות אותה, די חיבבתי את אדיסון, אז גם אם כל שאר האנשים שפגשתי בבית הקפה לא מחבבים אותי, לפחות מצאתי חברה חדשה היום. "את צריכה עזרה?" שאלתי, מורה על ערמת הבגדים שהיא בנתה מכל מה שמצאה זרוק על הריצפה, וכעת ניסתה לקפל הכל במסודר.

"כן אני אשמח" היא אמרה בהקלה. "למרות שעד שנסיים, הכל יתבלגן שוב".

"למה?" אמרתי בבלבול.

"כי אנחנו צריכות לבחור מה ללבוש להיום בערב" היא אמרה כאילו זה מובן מאליו.

"ואז צריך לבלגן שוב את הבגדים?" שאלתי בגיחוך.

"כמובן! אחרת איך נמדוד את כולם?"

"אני בטוחה שנמצא דרך יעילה יותר" עכשיו כבר ממש צחקתי.



לקראת הערב שתינו כבר החלטנו מה ללבוש; אדיסון בחרה ג'ינס ארוך קרוע וחולצת רשת שחורה עם גוזיה שחורה מלמטה. בעוד אני העדפתי ללכת על מראה קצת יותר אלגנטי עם מכנס מחויט אפור בהיר בגזרה גבוהה וחולצה עבה בצבע קרם. את המראה השלמתי עם מגפיים שחורות נמוכות עם אבזם קטן וכסוף. אדיסון התלהבה מזוג מגפיים משופשף שאמא קנתה לי בעונה הקודמת, אז השאלתי לה אותו בשמחה.

"יש לך בגדים ממש שווים" היא העירה בעוד היא משכה את ריסיה בשכבה נוספת של מסקרה מול המראה.

"אמא שלי חולת אופנה... היא הייתה דוגמנית בעברה, ועכשיו היא דואגת לחדש לי את המלתחה כל עונה" נאנחתי וסירקתי את שיערי עד שהוא החליק בגלים מבריקים וזהובים על גבי.

"הלוואי שאמא שלי הייתה עושה את זה" היא אמרה והתחילה למרוח אייליינר בנדיבות על עיניה.

"הממ" השבתי לה. האמת הייתה שלא אהבתי שאמא שלי עשתה את זה, הרגשתי שהיא מתעסקת הרבה במראה שלי, אבל אף פעם לא בי. מה שלבשתי ואיך שנראיתי היו הדברים היחידים שעניינו אותה בי, או לפחות ככה הרגשתי.

"את רוצה שאאפר אותך?" היא שאלה והביטה בי בעיניים עם מראה מעושן.

"רק את המסקרה" אמרתי לבסוף.

"אוקי" היא אמרה מעט מאוכזבת.

לקראת השעה תשע הבטתי במראה הגדולה שהייתה תלויה על דלת הארון שלי והייתי די מרוצה; הבגדים התאימו להפליא והחמיאו לגזרה הדקה שלי, אך גם היו מספיק חמים שלא אקפא למען היופי. המסקרה האריכה ועיגלה את הריסים שלי, כך שהם מסגרו והבליטו את עיני הירקות.

השארתי במקומו את התליון שסבתא שלי נתנה לי כשהייתי קטנה, הוא תמיד נמצא סביב צווארי תלוי על שרשרת זהב לבן דקה. התליון עצמו היה עשוי גם הוא זהב לבן ושובץ ביהלום בצורת טיפה, בערך בגודל של כפתור קטן. הוספתי זוג עגילים צמודים והרגשתי שזהו, אני מוכנה.

"אני עדיין חושבת שעדיף שתלבשי את השמלה השחורה ההיא של ווארה וונג" אדיסון אמרה והביטה בארון שלי בערגה.

"אבל יהיה לי קר איתה וחוץ מזה אני ארגיש שאני הולכת לאוסקר ולא לאיזו מסיבה" צחקתי. "אני מעדיפה ללבוש משהו שיהיה לי בו נוח, כי לכי תדעי לאן הערב ידרדר" אמרתי בקול את אחת החששות שלי.

"למה שהוא ידרדר? הולך להיות לנו ממש כיף" היא הביטה בי לכמה רגעים בעוד אני משתדלת לשדר רוגע ומעמידה פנים שאני מסדרת את החולצה שלי. "את יודעת מה? אני חושבת שמה שלבשת הוא הכי יפה" היא אמרה לבסוף בטון חם שגרם לי לחייך. היא הבינה שאני לא מתכוונת לדבר על זה. ההערכה שלי גדלה אליה עוד קצת באותו הרגע.

צלצול הטלפון של אדיסון ("We Can't Stop" של מיילי סיירוס) קטע את הרגע הנחמד שלנו. היא ענתה בזריזות ואמרה "כן אנחנו יורדות" וניתקה.

"ג'ספר מחכה למטה" היא אמרה ולקחה את המעיל שלה מהמיטה ואני עשיתי כמוה. ירדנו בזריזות במעלית ויצאנו אל הערב הקר. למזלנו הגשם פסק והשאיר את הקמפוס רטוב ונקי.

ג'ספר חיכה לנו במכונית מרצדס אפורה וחדשה, טיפות הגשם נחו דוממות על השכבה המבריקה והמרוחה בוואקס. חלונות הרכב האחוריים היו כהים, אבל מהחלון הקידמי והשקוף ניבטו אלינו פניו המחייכים של ג'ספר. אדיסון נכנסה למושב שליד הנהג ואני החלקתי למושב האחורי המרווח. מושבי העור היו בצבע בז' והדיפו ריח של חדש.

"היי ג'ספר" אדיסון אמרה והצמידה את ידיה אל פתחי האוורור שפלטו אוויר חם אל המכונית. הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת ומעליה סריג עבה וחם בצבע כחול, שיערו המתולתל הבריק ממים ותהיתי אם הוא נירטב מהגשם או שהוא פשוט התקלח.

"היי אד, היי מיה" הוא הוסיף ושלח בי מבט מהמראה הקדמית. "מוכנה למסיבה הראשונה שלך?" הוא שאל בטון שובב ואני צחקתי ואמרתי "כבר הייתי במסיבות אתה יודע".

"לא במסיבת אוניברסיטה ולא במסיבה של שנה ב'" הוא אמר בטון מסתורי ואדיסון תקעה בו מרפק ואמרה "מה אתה עושה פוזות! זו מסיבה רגילה מיה, אולי עם אנשים קצת שונים ממה שאת מכירה".

"אח! בסדר, אבל את עדיין תהני" הוא אמר והתחיל לנסוע. המבנים הבהירים ניבטו אלי עד שיצאנו משטח האוניברסיטה והגענו לבניין גבוה, אחרי נסיעה של רבע שעה. הבניין לא היה מפואר במיוחד וגם לא נראה חדש, כך גם הלובי שלו. במעלית הפשוטה ג'ספר לחץ על הקומה הגבוהה ביותר וחייך ממבטי המופתע.

"הקומות האחרונות בבניין הם לופטים ענקיים, חלק מהסטודנטים גרים שם וחלק שוכרים אותם כדי לעשות מסיבות אדירות" הוא הסביר לי ודלתות המעלית נפתחו בליווי מוסיקה מקפיצה ורועשת, והציגו בפני חלל ענקי עם רצפת עץ שחוקה, שכמעט ולא נראתה עקב כמות האנשים שהיו בלופט; חלקם עמדו סביב הבר שמוקם בפינה השמאלית של החדר, אחרים רקדו באמצע החדר שהפך לרחבת ריקודים ענקית ושאר החוגגים ישבו סביב שולחנות מוקפים ספות שהיו מפוזרים סביב הרחבה. האווירה הייתה אפלולית והתאורה מועטת, אבל המוסיקה הייתה טובה ולמרות העומס, החדר נראה במצב טוב, נקי, כאילו מישהו השקיע בתכנון המסיבה.

כבר יצא לי להיות בכמה מסיבות, בעיקר כאלו שהתגנבתי אליהן, כי כמובן שאבי לא אישר שביתו תסתובב במסיבות מפוקפקות. הייתי יוצאת מהאחוזה בשעת לילה מאוחרת ומתגנבת לאורך המדשאות, כשיצאתי מהשער הגדול שלנו חברה הייתה מחכה לי בחוץ כדי לאסוף אותי. רוב המסיבות שהייתי בהן התקיימו באיזה מרתף מלוכלך או מועדון, והאנשים שהיו בהן לא תמיד ידעו איפה הם נמצאים. ראיתי סוחרי סמים שנפנפו בשקיות קטנות מול הרוקדים ובנות עם חצאיות שנצמדו רק בקושי אל ישבנן, מובילות גברים מחויכים אל דלתות חדר השירותים. המסיבה הזו הייתה שונה, האווירה נעימה יותר, אולי בגלל הסטודנטים שרצו ליהנות אבל גם לקום בזמן לשיעורים שלהם מחר בבוקר.

"בואי" אדיסון משכה בידי לכיוון אזור הספות והובילה אותי אל עבר חבורה גדולה של אנשים, שניים מהם כבר זיהיתי מבית הקפה: אוליביה דיברה עם בחור גבוה ובלונדיני עם עגיל בגבה ולבשה מכנסי ג'ינס צמודים שהבליטו את רגליה הארוכות וחולצת סטרפלס לבנה. היא נעלה עקבים אדומים וגרמה לי לחשוב כמה יפה היא נראית ולתהות איך היא לא קופאת. גם מטיאס היה שם, שיערו השחור מבולגן בסגנון וזרועותיו השחומות הציצו מחולצה שחורה שקופלה עד המרפק. הוא דיבר עם בחור בעל שיער חום ומשקפיים ובחורה עם שיער קצר ועיניים גדולות וחומות, היה בה יופי תמים כזה שעורר קנאה. מטיאס צחק לפתע וראיתי כמה הוא יפה כשהוא מחייך, תהיתי למה הוא היה כל כך רציני היום בצהריים.

"היי כולם, זאת מיה" אדיסון הציגה אותי בעוד ג'ספר התיישב על הספה ליד מטיאס.

"זה לוקס" היא הצביעה על הבחור הבלונדיני שדיבר עם אוליביה. "זו ג'ולי" היא הצביעה על הבחורה היפה עם השיער הקצר שהביטה בי בקרירות וחזרה לדבר עם מטיאס. "וזה טיילר" הבחור האחרון, עם המשקפיים, נפנף אלי ממושבו וחייך.

אמרתי שלום לכולם והתיישבתי איתם, פוצחת בשיחות היכרות עם האנשים החדשים יחד עם ג'ספר ואדיסון. אוליביה נשארה במקומה וג'ולי ומטיאס ישבו שניהם ודיברו. אי אפשר לרצות את כולם, חשבתי ועניתי לשאלתו של לוקס מה החוג הראשי שלי.

"משפטים? איזה יופי, גם שלי" הוא חייך והראה בי הרבה יותר עניין, כנראה שחשב שהתחום מעניין אותי כמו שהוא מעניין אותו. לא רציתי להתמרמר וגם לא לאכזב את הבעתו הלהוטה, אז נכנסתי לשיחה ארוכה יותר בנושא, שואלת פה ושם כמה שאלות. גם אדיסון וטיילר השתתפו בשיחה, עד שהפכה (לאכזבתו של לוקס) לשיחה כללית על הלימודים באוניברסיטה.

טיילור, מסתבר, התעניין מאוד במחשבים ולמד תכנות ועיצוב משחקים. "זה שוק עם הרבה מאוד כסף שרק גדל" הוא אמר בשמחה.

"אתה סתם חנון שחולה על משחקי מחשב, אז אל תעמיד פנים שאתה עושה את זה בשביל הכסף" אדיסון צחקה.

ג'ספר, אחרי שכבר הספיק להכיר אותי היום ולשמוע על הלימודים, ניסה לשאול אותי שאלות קצת יותר אישיות. לצערי הוא התחיל להתקרב לנושא המשפחה שלי, כך שנאלצתי להתחמק בזהירות מהעניין, אז שאלתו אותו שאלות על עצמו – זה ידוע שאנשים אוהבים לדבר על עצמם והחלטתי לבדוק את התיאוריה.

"המכונית שלך ממש יפה, היא חדשה?" שאלתי והבעתו של ג'ספר גרמה לי להבין שקלעתי בדיוק בנקודה הנכונה. בדקות הבאות ג'ספר דיבר איתי על המכונית שלו, שאכן הייתה חדשה, וסיפר לי הכל עליה, מכוח הסוס שלה עד להגה המעוצב אישית. זה היה די משעמם, אבל לפחות הוא לא ניסה לדבר יותר על המשפחה שלי.

"אני הולך להביא שתייה" לוקס קם ואמר. "מי רוצה מה?".

שמות של משקאות התחילו להיזרק בערבוביה לאוויר, עש שאדיסון פשוט צעקה "פשוט תביא שוטים של וודקה לכולם!". המהום כללי של הסכמה עלה מהחבורה ואני ניצלתי את ההפסקה כדי לעצור את השיחה על המכונית ולחזור לדבר עם טיילור ואדיסון, וגם אוליביה שהחליטה להצטרף לשיחה.

"מה הסיפור של מטיאס וג'ולי?" אוליביה שאלה מבולבלת. "הוא בחיים לא ישב לדבר איתה כל כך הרבה זמן".

"אני לא חושב שאפשר לדבר איתה יותר מדי זמן" ג'ספר צחק.

"חשבתי שהם זוג או משהו" מלמלתי לאדיסון באוזן.

"מטיאס וג'ולי? ממש" היא צחקה. "זאת אומרת, היא הייתה רוצה. היא דלוקה על מטיאס משנה שעברה, אני חושבת שזו הסיבה שהיא בכלל הצטרפה לחבורה הקטנה שלנו".

"אתן לא חברות?" שאלתי והבטתי בפנים היפות שלה, היא לא הפסיקה לחייך, ללא ספק בזכות תשומת הלב החדשה מצידו של מטיאס.

"לא ממש, אנחנו מדברות לפעמים, אבל תמיד הרגשתי שהיא רק מנסה לשמוע פרטים עליו או לרמוז לי שאזרוק עליה מילה טובה. מטיאס לא ממש מתייחס אליה ואני והוא חברים די טובים".

"אז מה השתנה?" שאלתי.

"אני לא יודעת, גם את אוליביה זה מסקרן כמו ששמעת" היא חייכה לכיוונה.

לוקס חזר עם שוטים ובקבוק שלם של וודקה איכותית. איך אני יודעת שהיא איכותית? כי זה מה שהוא אמר. הוא מזג לכולנו שוטים ואמר "לחיי השנה החדשה! מי ייתן וכולנו נעבור אותה בלי לשחד אף מורה!" כולם צחקו ותהיתי מיד מי שילם כדי להמשיך את שנה ב' שלו באוניברסיטה.

כולם שתו, וגם אני בלעתי בזריזות את הנוזל הקר. האלכוהול היה מורגש, אבל טעם הלוואי לא היה נורא והוודקה ירדה די חלק בגרון, אני מניחה שזו ההגדרה לוודקה איכותית. אחרי סבב שותים נוסף כבר התחלתי להרגיש בטוחה יותר, צחקתי עם כולם והרגשתי שאני יוצרת קשרים ובאמת מעניינת את מי שסביבי, אפילו אוליביה התחממה מעט ואמרה לי שהיא אוהבת את השרשרת שלי.

"תודה, היא מסבתא שלי" אמרתי בחיוך מעט לא ממוקד.

"קדימה, הולכים לרקוד" לוקס אמר לפתע ומשך אותי על רגלי. הספקתי לראות את מבטו הלא מרוצה של ג'ספר ואת מבטה המבודח של אדיסון לפני שנגררתי אחריו אל רחבת הריקודים. הייתי שמחה ומלאה בוודקה, והריקוד עזר לי להשתחרר סופית.
קפצתי והזזתי את ידי, מנענעת את המותן שלי ופשוט זורמת על הקצב. הרגשתי כל כך רחוקה ועצמאית פתאום, יש לי חדר משלי, חברים חדשים, אני מתחילה ללמוד – סוף סוף דברים מתחילים להסתדר. המוסיקה פעמה באוזני והרגשתי את לוקס מנסה להתקרב אלי, הייתי מספיק צלולה לדעת שאני לא רוצה להיכנס לשום דבר איתו ובטח לא בלילה הראשון שאנחנו מכירים, אז מצאתי תירוץ וחזרתי מתנשפת לאזור הספות. אדיסון וג'ספר לא היו שם, רק אוליביה, מטיאס וג'ולי.

התיישבתי ליד אוליביה ושאלתי אותה איפה אדיסון.

"היא הלכה לרקוד קצת עם ג'ספר" היא אמרה וחזרה לדבר עם מטיאס. ג'ולי ישבה עם רגליים מסוקלות על הספה, מבטה לא מרוצה. נראה שהיחס יוצא הדופן שקיבלה נפסק באותה מהירות בה הוא הופיע.

מטיאס תקע בי מבט משונה, אבל חזר לדבר עם אוליביה. הם דיברו על אחד המרצים של אוליביה, שניסה להתחיל איתה בשנה שעברה.

"בכל אופן אני מקווה שזה לא ישפיע על הציון שלי השנה" היא אמרה וניערה את שיערה החלק.

"את לא צריכה לדאוג, הוא לא יעז להזכיר את זה בכלל" מטיאס אמר בביטחון ונהניתי שוב לשמוע את קולו הנעים עם המבטא הקל. "ואם הוא ינסה שוב, מילה אחת לבוס שלו צריכה לסיים את הסיפור ואת הקריירה שלו". הוא המשיך ואוליביה אכן נראתה מעודדת. היא העניקה לו חיוך נדיר וגרמה לי לתהות למה היא לא מחייכת יותר, זה כל כך מוסיף לה.

"אני צריכה ללכת לשירותים" שמענו את קולה של ג'ולי מהספה. היא תקעה במטיאס מבט מצפה, אך הוא לא התייחס אליה. היא חיכתה עד שלבסוף –

"אני אבוא איתך" אוליביה אמרה והפתיעה אותה. שתי הבנות קמו ממקומן, ג'ולי המשיכה להיראות לא מרוצה, והתקדמו אל עבר השירותים.

מטיאס ואני נשארנו לבד. ברגע שאוליביה וג'ולי התרחקו, השתררה מן אווירה לא נוחה שכזו, היא נוצרה מהמבוכה שלי בשילוב עם רגש שלילי כלשהו של מטיאס, אולי כעס? אבל איך יכול להיות שהוא כועס? הרגע ראיתי אותו מדבר די בשמחה עם אוליביה. הוא סרב להסתכל עלי וגם לא אמר לי מילה, אפילו לא מנימוס. הוא הביט בעקשנות ברחבת הריקודים עד שהסקרנות שלי גברה והייתי חייבת לשאול אותו.

"מה הסיפור שלך?" שאלתי, שומרת שהכעס לא יגיע לקולי.

מטיאס הפנה את מבטו אלי והביט בי, הרגשתי שהבטן שלי קופאת והבנתי במהירות שאני בלחץ. הוא הלחיץ אותי ולפתע לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה שלו.

"אני? לי אין שום סיפור" הוא אמר באדישות.

"עשיתי משהו שהכעיס אותך? כי אף אחד מהאחרים לא מתייחס אלי כמו שאתה מתייחס" ניסיתי שוב.

"אני בטוח... כולם אוהבים אותך ומתייחסים אליך יפה בכל מקום שאת מגיעה, נכון?" הוא שאל בארסיות קלה. הגישה שלו התחילה לשבור סדקים בשלווה שלי והעצבנות התחילה להשתחל למילותיי.

"לא, אבל בדרך כלל כשמישהו לא מחבב אותי, זה כי נתתי לו סיבה לעשות את זה" אמרתי בקרירות. "לך לא עשיתי שום דבר, מהרגע שפגשתי אותך אתה נראה כאילו-"

"כאילו אני לא מחבב אנשים כמוך" הוא אמר והביט בי, כאילו רוצה לראות כמה המילים שלו פוגעות בי. אבל לא התכוונתי לתת לו את הסיפוק.

"אנשים כמוני?" צחקתי, מנסה לצאת עם ידי על העליונה. "אתה מתכוון כמו כל בן אדם אחר פה באוניברסיטה?"

"לא, אני מתכוון לבנות מפונקות שברגע שהן לא מקבלות מה שהן רוצות, הן מתחילות להטריד אותי" הוא המשיך, לא חוסך במילים. אבל אני כבר לא ילדה קטנה והייתי צריכה להתמודד עם אנשים הרבה יותר מרושעים ממנו בחיי.

"אה... אז זה העניין. החלטת שאתה יודע מי אני, בלי להחליף איתי מילה" אמרתי ברוגע מדומה ואז צחקתי והפתעתי את שנינו. "לפחות עכשיו אני לא מרגישה רע עם זה שאתה לא מדבר איתי, אין לי עניין בגברים כמוך ששופטים ומרגישים נעלים על פשוטי העם". יכולתי לראות שסדקתי את השריון שלו, הוא כבר לא הביט בי באדישות, אלא בהפתעה וכעס.

"אני מרגיש נעלה על פשוטי העם?" הוא שאל מופתע. "הסתכלת איך את מסתובבת? עם האף שלך למעלה, עטופה בבגדי מעצבים שעולים כמו ארוחות של חודש למשפחה בלי כלום?".

וואו. זה היה ממש לא הוגן. זו לא אשמתי שלהורים שלי יש כסף ושאמא שלי בוחרת להוציא הרבה ממנו על המלתחה שלי. הוא לא יודע מה עברתי, מה המחיר ששילמתי כחלק מהחיים האלה שהוא כל כך נרתע מהם. לא תכננתי להגיד לו את זה כמובן, הוא כבר החליט מי אני.

"אני לא מי שאתה חושב שאני" אמרתי לו בשקט, אני סיימתי את השיחה הזאת. הוא הביט בי כאשר קמתי מהמקום שלי והלכתי לחפש את השאר על רחבת הריקודים, כדי להגיד לאדיסון שאני רוצה לחזור.

השאירו תגובה

חדש יותר ישן יותר