זהב מלוכלך - עונג מתסכל

פרק 9

בבוקר קמתי מאוחר, אני לא יודעת אם בגלל השעה המאוחרת שלבסוף נרדמתי בה או כי השינה שנפלתי אליה הייתה טרופה. התמתחתי במיטה ונהניתי מהחום שהשמיכה שלי אגרה במהלך הלילה ומהעובדה שאין לי אף מקום להיות בו היום.

במקום לקום מהמיטה ולהתחיל את היום, שלפתי את הספר שלי שנח לו מאחורי הכרית והתחלתי לקרוא בשקיקה, לא מבינה איך הצלחתי להפסיק לקרוא אתמול כדי ללכת למפגש אצל לוקאס ומטיאס. העניינים ללא ספק התחילו להתחמם (בספר, אצלי העניינים נשארו קרירים כהרגלם), רבקה המשיכה לנסות להתכחש לרגשות שלה כלפי אוליבר, אבל הגוף שלה כבר הבהיר שזה לא המצב. אוליבר גם הוא נמשך מסיבה בלתי מוסברת אל הנערה הדקיקה והביישנית מהדירה ממול וכשניתקל באחד המחזרים שלה, שם העניינים החלו להיות ממש מעניינים.

בעוד אני קוראת על התקף הקנאה של אוליבר בבחור אומלל שפגש את רבקה בחנות בה היא רוכשת מצרכים, שמעתי את אדיסון קוראת לי בקול צרוד מהצד השני של החדר.

"את כבר ערה?" היא אמרה מנומנמת והסירה מעליה את השמיכה העבה. סגרתי באי רצון את הספר והחזרתי אותו למקומו מאחורי הכרית.

"כן, כבר עוד מעט צהריים" אמרתי מופתעת.

"זו בדיוק השעה שצריך לקום בה ביום חופש, אל תדאגי" אדיסון אמרה ופיהקה, גוררת את עצמה אל חדר השירותים. שמעתי את ברז המים עובד וקיוויתי שהיא תשאיר לי מים חמים להתקלח בהם, פתאום הרגשתי דחף בלתי מוסבר להתקלח. רציתי לעמוד מתחת לזרם המים החמים ולחשוב על רבקה ואוליבר, על הנגיעות האגביות במסדרון, ועל מטיאס שאחז בי קרוב על המרפסת הקפואה ו... מספיק! תפסתי את עצמי חושבת על ידיו החזקות שהחזיקו אותי קרוב ונזכרתי במבט שהמיס אותי במקומי, למרות הרוח הקרה.

על אף אזהרותיה של אדיסון והתחושה האישית שלי שמטיאס הוא לא אדם שאפשר לסמוך עליו, הגוף שלי השתוקק למגע שלו. קיוויתי שאני לא מתנהגת כמו ג'ולי, נואשת לתשומת הלב שלו ומקווה תקוות שווא שיום אחד הוא ישים לב אליה. אולי ג'ולי הייתה פעם בחורה נחמדה ונורמאלית עד שהיא פגשה את מטיאס, תהיתי פתאום.

החלטתי להמשיך לקרוא עד שאדיסון תסיים להתקלח ופתחתי את הספר בדיוק בעמוד בו הפסקתי. זה היה לילה שקט בדירתה של רבקה. היא בדיוק ראתה את אוליבר מפוצץ במכות את הבחור שעקב אחריה לדירה וניסה לשכנע אותה לתת לו להיכנס. היא הייתה אמורה להיות מפוחדת, אבל אחרי שראתה את אוליבר מגן עליה ומאחל לה לילה טוב בעיניים לוהטות ובאגרופים קפוצים, היא רק שכבה במיטתה חסרת מנוח. בעוד אני קוראת בשקיקה את השורות המתארות את מחשבותיה של רבקה, שהתרכזו בעיקר באוליבר, ליטפתי בהיסח הדעת את חלקה הפנימי של הירך שלי. היא הייתה חלקה וחמה, שמורה היטב מתחת לשמיכה. התחושה שעברה בי הפתיעה אותי, מעולם לא התרגשתי או אהבתי לענג את עצמי. ג'ייסון תמיד היה שואל אם אני עושה את זה, הוא גם רצה לעשות את זה בעצמו, אבל זה לא משך אותי וגם די הטריד אותי. אבל היום לא יכולתי להתכחש לתחושה שעברה בי. המשכתי ללטף את עצמי, מעבירה את אצבעותיי בזהירות על הבטן שלי וחזרה לירך הפנימית, שנראה כי הסבה לי הכי הרבה עונג. רציתי להעביר את ידי עד למטה, אל האזור שפעם בחום וממש דרש התייחסות, אבל לא הרגשתי בנוח לעשות את זה. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות וגם פחדתי שאדיסון תצא בכל רגע מהמקלחת.

מעט מתוסכלת, סגרתי פעם נוספת את הספר, בחלק העסיסי ביותר, ויצאתי מהמיטה. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, על השינוי הצפוי והמרגש שאני מתכננת לעשות בלימודים, מה אוכל לארוחת בוקר, אפילו ניגשתי לארון וניסיתי לבחור לעצמי בגדים להיום, אבל הבטן התחתונה שלי המשיכה להתפתל בעונג והרגשתי די מתוסכלת מכל העניין.

כשאדיסון יצאה לבסוף מחדר השירותים כמעט רצתי לקראתה, מחייכת בהתנצלות ונועלת אחרי את הדלת. הפעלתי את זרם המים החמים והתחלתי להתפשט, מצחצחת שיניים בעוד אני מחכה שהמים יתחממו מספיק. כשנכנסתי מתחת לזרם המים החמים הרגשתי את התחושה הבוערת בין רגלי מתגברת. רציתי למצוא פורקן, אבל לא ידעתי איך, הרגשתי מובכת, גם מעצמי, וניסיתי להתקלח כמה שיותר מהר.

המשך היום עבר עלי בנעימים; דיברתי הרבה עם אדיסון, הלכנו לאכול יחד ארוחת צהריים, סיפרתי לה על התוכניות שלי להחליף את החוג הראשי שלי וסידרנו יחד את החדר שלנו. את הספר ותחושת התסכול שהוא הביא לי השארתי בסוד, לא בטוחה אם כדאי לי להמשיך לקרוא בו.

בערב ניסיתי לנסח הודעה להורים שלי. לא דיברתי איתם מאז שהגעתי וידעתי שהם מצפים לעדכון. לא ממש התחשק לי לדבר איתם, אז שלחתי לכל אחד מהם הודעה שאומרת שאני בסדר ומשקיעה בלימודים. כמובן שלא תכננתי לשתף אותם בשינוי שאני מתכננת לעשות או באנשים שפגשתי, אבל לא לספר משהו לא נחשב כמו שקר. לפחות לא במשפחה שלנו.

"החברה מגיעים היום" אדיסון קראה לי מהמיטה שלה. המהמתי אליה בחוסר עניין, כמו אומרת 'מה חדש?'.

"אני מנסה להגיד להם לא להביא את ג'ולי, היא הייתה ממש מעצבנת אתמול בלילה" היא אמרה והמשיכה מה שנראה כמו התכתבות סוערת בפלאפון. "כן גם לוקאס לא רוצה שהיא תבוא" היא אמרה באישור ונזכרתי במבט העצבני שלו כשהיא שלפה את בקבוק הוודקה שלו מהמקפיא ללא רשות.

לקראת הערב התחלתי לקרוא את אחד הפרקים שהמרצה שלי אמר לנו לקרוא, הנושא היה די משעמם, אבל התחלתי לכתוב במחברת שלי כמה נקודות חשובות. דפיקה בדלת גרמה לי להרים את ראשי והאדם שנכנס בה גרם לתחושות שהרגשתי היום בבוקר להתפתל שוב בבטני התחתונה. כעסתי על עצמי והכרחתי את עיני להמשיך לקרוא ומחשבותיי להתמקד בטקסט שלפניי ולא בספר שנמצא מאחורי הכרית שלי.

"היי מטיאס" שמעתי את אדיסון אומרת. "איפה לוקאס?". הרמתי את מבטי שוב וראיתי שהוא נכנס לבד.

"משהו לא בסדר עם המכונית שלו, הוא מחפש מוסך שפתוח עכשיו" הוא ענה בקולו הנעים.

"אז איך הגעת לכאן?" היא שאלה.

"הלכתי" הוא אמר בפשטות.

"מיה!" אדיסון קראה והקפיצה אותי לפתע. "את לא מתכוונת להגיד שלום למטיאס? הוא הלך בסופת שלגים כדי להגיע לכאן" היא צחקה.

הרמתי את ראשי מהספר וחייכתי חיוך מאולץ. "היי" אמרתי לו והוא התקרב אלי.

"היי" הוא השיב. "למה את קוראת את החומר הזה? חשבתי שאת מתכננת להחליף את החוג שלך מחר... או ששינית את דעתך?" הוא שאל והרים את הספר.

"לא, לא, אני מתכוונת לעבור... פשוט לא חשבתי על זה" הודיתי.

צלצול הטלפון של אדיסון נשמע וגרם לשנינו להעיף בה מבט בעוד היא עונה ומתחילה לדבר בגבות מכווצות.

"שמחתי לסייע" הוא חייך והעיף את ספר הלימוד על המיטה שלי. הוא פגע בכרית והספר החבוי שלי הציץ מתחתיה. קפצתי כדי לקחת אותו ולהכניס אותו לאחת המגירות שלי, אבל מטיאס היה זריז יותר.

"ומה זה?" הוא שאל. "עוד ספר לימוד שאת לא צריכה לקרוא?".

"אממ לא, זה הספר שקניתי בקניון, אני פשוט..." התחלתי לגמגם.

"אה... הספר שגרם לך להתעלם מההודעות שלי, אני חייב לקרוא אותו" הוא אמר בקול רציני ופתח אותו בעמוד האחרון שקראתי. בעוד הוא קורא התחלתי להסמיק, מנסה לחשוב איפה לקבור את עצמי.

הוא קרא במשך כמה שניות ואז חייך אלי חיוך מסתורי. "נראה שאת בקטע מאוד מותח" הוא אמר והתקרב אלי. הרגשתי חום עולה בכל גופי והלב שלי פעם במהירות, סומק חדש התמזג עם הישן בעוד הוא הניח את הספר בידיים שלי ורכן ללחוש לי באוזן " אני לא רוצה להרוס לך את הסוף" והמיס אותי לחלוטין.

עמדתי אילמת וסמוקה בעוד הוא התרחק ממני לאט והלך לשבת על מיטתה של אדיסון, שנראתה באמצע שיחה כעוסה במיוחד עם אמא שלה.

"לא, אמרתי שאני אבוא לבקר בשבוע שאחרי! לא ידעתי שהיא מגיעה במיוחד כדי לראות אותי!" היא כמעט צעקה. "אז אל תאשימי אותי" היא השיבה. היא הקשיבה כמה שניות נוספות ואמרה "אני אראה מה אפשר לעשות, נדבר מחר אמא". היא נאנחה בקול אחרי שניתקה את השיחה.

"אוף, את מכירה את זה שאמא שלך קובעת משהו ומצפה שפשוט תדעי מזה?" היא שאלה בכעס ובהתה בי.

"אממ לא" אמרתי בבלבול.

"את רוצה אלי להתחלף?"

"לא כדאי לך" צחקתי.

"אמא שקונה לי מותגים ולא מעצבנת אותי? נשמע לי קסום" היא אמרה ברצינות.

"לא אמרתי שהיא לא מעצבנת אותי" אמרתי לה והתיישבתי על המיטה שלי, משתדלת לשמור על מרחק ביני לבין מטיאס; הרגשתי מובכת ונואשת למגע בו זמנית, מה שבלבל אותי מאוד וגרם לי להיזכר במילותיה של אדיסון מהלילה הקודם. הוא פשוט יגרום לך להתמכר אליו או משהו כזה, ואז את תתחילי להתחרפן.

"מיה, מה התיישבת רחוק כל כך? בואי לכאן. ג'ספר ואוליביה עוד דקה באים עם סושי" אדיסון קראה אלי ומטיאס חייך את החיוך היודע-הכל שלו. הוא ידע מה הרגשתי או לפחות חלק מזה. קיוויתי שהוא רק חושב שהוא הביך אותי, ושכל עניין המשיכה נעלם מעיניו.

התקרבתי אליהם לאט והתיישבתי במהופך על הכיסא שמול שולחן הכתיבה של אדיסון. "סושי?" שאלתי, מקווה לפתוח נושא שיחה ניטרלי שלא כולל אימהות או ספרים ארוטיים.

"כן, זה ממקום שחברה של אוליביה עובדת בו" היא אמרה והתחילה לספר לי שמדובר בסושי הכי טוב בעיר. "נכון מטיאס?" היא שאלה לבסוף והוא הרים אליה את גבותיו.

"נו באמת! גם איתה? אתה כזה מגעיל! אתה מבין שיכול להיות שהיא ירקה לנו בסושי?" היא גערה בו וגרמה לי להתחיל לצחוק. חוסר הריסון של אדיסון והיכולת להגיד בדיוק מה עובר לה בראש גרם לי לצחוק לעיתים קרובות ולהעריך אותה במיוחד.

אחרי רבע שעה של דיבורים, בעיקר בין אדיסון ומטיאס, ג'ספר ואוליביה הגיעו עם מגש סושי ענקי ושישיית בירה. אוליביה התיישבה על הריצפה לצד המיטה של אדיסון וג'ספר הצטרף אליה. בלי ג'ולי שתעכיר את האווירה (לפחות עבורי) ולוקאס שניסה לדבר איתי כל רגע על לימודי משפטים, הערב היה דווקא ממש נעים ונטול אירועים חריגים. אפילו ג'ספר לא ניסה כבר להתחיל איתי וגיליתי שיש לו הרבה ידע בספרות מודרנית, מלבד הידע שלו במכוניות וסרטי מהיר ועצבני.

"אחרי שפול ווקר נפטר בתאונת דרכים ההיא הם כבר לא אותו דבר" הוא נאנח בעצב ולגם מהבירה שלו.

"אף פעם לא ראיתי את הסרטים, אבל אמא שלי הייתה די שבורה באותו יום" אמרתי בחיוך. ישבנו יחד על הריצפה ואכלנו ממגש הסושי הכמעט גמור.

"כן גם אחותי" הוא צחק. היה לי נחמד להסתדר סוף סוף עם ג'ספר. קיוויתי שהוא הבין שאין סיכוי שיקרה ביננו משהו ושעדיף שנהיה חברים.

"על מה כל הצחקוקים?" מטיאס קפץ מהמיטה והתיישב לידנו על הרצפה.

"גם לך יש אחות או אמא שהתאבלו על פול ווקר?" שאלתי אותו וגרמתי לג'ספר להתחיל לצחוק שוב.

"זה ממש לא עניינך" הוא אמר פתאום והתרומם מהרצפה בכעס, חוזר לדבר עם אדיסון ואוליביה על המיטה.

בהיתי בג'ספר לרגע ושאלתי "מה הסיפור שלו?".

"הוא לא אוהב שמדברים על המשפחה שלו" ג'ספר אמר ומשך בכתפיו.

"גם אני לא, אבל זו לא דרך להתנהג" נפלט לי.

"למה את לא אוהבת לדבר על המשפחה שלך?" ג'ספר שאל בסקרנות.

חייכתי אליו ואמרתי "זה ממש לא עניינך" בחיקוי די מדויק של מטיאס, ושנינו התחלנו שוב לצחוק.