בסוף הכל מסתדר - משהו חייב להשתנות

פרק 1

"מה קרה כפרה למה אתה לא אוכל?" סבתא שלי אמרה בדאגה והתיישבה בכיסא מולי.

"סבתא אני אוכל" אמרתי בתסכול ולקחתי כף גדולה מצלחת הקוסקוס שמולי.

"לא, לא" היא נענעה בראשה. "משהו לא בסדר, אתה אוכל בלי חשק עיוני, בלי אור בעיניים" היא אמרה ושלחה את ידה אל הפנים שלי, חוקרת אותן מקרוב.

"סבתא די! הנה אני אוכל" ניערתי אותה ממני ולקחתי עוד כמה כפות גדולות עד שהצלחת התרוקנה.

"יופי חיים שלי, תביא לי אני אשים לך עוד צלחת" היא התרוממה בזריזות ולקחה את הצלחת שלי, מדדה חזרה למטבח.

נאנחתי, יודע שאין טעם להתווכח. בכלל לא הייתי רעב, פשוט באתי לבקר אותה כי אמא אמרה שהרבה זמן לא הייתי אצלה.

בהיתי במפת הניילון הפרחונית שהייתה מתוחה על השולחן וחשבתי על זה שאני צריך להיות בעבודה עוד חצי שעה. גידי יהרוג אותי אם אני אאחר שוב. למזלי גרתי באילת, אז יכולתי לצאת מסבתא ולהיות בקניון מול היום תוך 10 דקות.

"קח אבא" סבתא הניחה מולי קערה ענקית מלאה קוסקוס וירקות. לא יכולתי לאכזב את המבט המצפה שנמרח לה על הפנים, אז לקחתי את הכף הנאמנה שלי והתחלתי לאכול, משתדל להראות מאושר ככל הניתן. אבל האמת הייתה שלא הייתי מאושר.

חייתי באילת את כל 22 שנותיי; הכרתי כל חור וכל אדם בעיר הקטנה הזאת, ידעתי איפה הפלאפל הכי טעים ואיפה בחיים אסור לעשות טסט לאוטו; איזה סופר הכי זול ובאילו ימים ושעות אסור להתקרב לטיילת. כולם הכירו אותי כאן ואני הכרתי את כולם, אבל לאחרונה התחלתי להרגיש חוסר סיפוק שרק התגבר מיום ליום מהרגע שהשתחררתי.

מאז שגזרתי את החוגר עבדתי בחנות אלקטרוניקה בקניון מול היום, מכרתי פלאפונים, מחשבים ומה לא, אבל התחלתי לחשוב שמכירות זה לא בשבילי.

"מה עכשיו כפרה עליך?" קולה של סבתא קטע את מחשבותיי. בלי להרים את מבטי מהצלחת הורתי למוחי להעמיס קוסקוס כמו שוּפל אל הפה שלי ולא לעצור עד שהקערה מבריקה.

כשסיימתי לאכול וסירבתי למנה שלישית ולקינוח, מאכזב את סבתא כאילו סיפרתי לה שאני יוצא למלחמה ולא חוזר, יצאתי מהבניין שלה ועליתי על האופנוע שלי, נוסע בזריזות ברחובות המוכרים אל עבר אזור התיירות של העיר. הנסיעה הקצרה על האופנוע עודדה אותי, דמיינתי שאני נוסע בכבישים הפתוחים של ארצות הברית, חופשי מדאגות. החניון של הקניון נראה עלוב לעומת החיזיון שהופיע בראשי לפני מספר שניות.



אחרי שחניתי את ששון (האופנוע שלי) נכנסתי במהירות לקניון, עולה לקומה השנייה. תוך כדי הוצאתי את חולצת העבודה המכופתרת שלי מהתיק ולבשתי אותה בסרבול, מכפתר אותה לא נכון. קהל אנשים קטן כבר היה בחנות, אבל זו בדיוק הייתה התוכנית שלי: להסתוות בין הלקוחות הרעבים לאייפון ולהתנהג כאילו תמיד הייתי שם, עם קצת מזל גידי לא ישים לב שאיחרתי בעשר דקות.

"מה יהיה איתן? אני צריך להתחיל להוריד לך כסף מהמשכורת?" שמעתי את קולו המעצבן של גידי מאחורי גבי וקיללתי בשקט. התוכנית נכשלה, הגיע הזמן לתוכנית ב'.

"גידי, מה קורה אח שלי?" אמרתי בחיוך רחב והתקרבתי אליו, משתדל לא לבהות בחצ'קון גדול במיוחד שצמח לו על האף ותוהה למה הוא נכשל בלהסתיר אותי משדה הראייה שלו.

"איתן אל תתחיל" הוא אמר וסידר את המשקפיים שלו. "זו כבר פעם שלישית השבוע שאתה מאחר".
"בסדר אבל יש שבעה ימים בשבוע, ככה שברוב השבוע הגעתי בזמן" אמרתי, ממשיך לחייך את החיוך המזויף שלי.

"היום יום שלישי" הוא אמר וצמצם את עיניו.

"בסדר גידי זה רק כמה דקות, מה אתה עושה סיפור?" אמרתי לו, שרירי הלחיים שלי מתחילים להתעייף מהחיוך המטומטם שהלבשתי על עצמי.

"איתן, אתה לא משאיר לי שום ברירה, אני אצטרך לדווח עליך ולדרוש שיורידו לך מהשכר על הזמן שאיחרת. אנחנו מקום מכובד ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאפשר התנהגות מזלזלת ולא מקצועית כפי שאתה מציג במקום העבודה בכל יום ביומו..." הוא המשיך לברבר אבל אני כבר התחלתי לראות אדום. ווריד קטן החל לפעום ליד העין שלי והחיוך שלי התחיל להפוך למעין חשיפת שיניים כמעט כלבית.

"מה זה?" אמרתי בקול מסוכן, גורם לכל הלקוחות סביבי לבהות בנו בעניין. "אתה תדווח עלי? למה מי אתה?! חתיכת אפס, החצ'קון שלך יכול לנהל פה את החנות יותר טוב! מקום מכובד עלאק, אתה יודע שכל הפסקת צהריים עידו מעשן לך חשיש במשרד ואז יוצא לדפוק את המוכרת בדוכן של מגנוליה?!" המשכתי לצעוק, מרגיש את כל הפרצוף שלי מתחמם ונעשה אדום, בעוד זה של גידי רק מחוויר יותר תחת החצ'קונים הנפוחים שלו. הוא לא העז לענות לי וזה רק עודד אותי להמשיך לצעוק, מוציא את התסכול על החיים המחורבנים שלי החוצה.

"ותן לי להגיד לך עוד משהו-" המשכתי, משפריץ מעט רוק על חולצתו המגוהצת של גידי (שנראה כאילו הוא על סף דמעות) כשעידו, אחד העובדים בחנות, תפס לי את החזה וגרר אותי החוצה.
"די, יאללה בוא צא להירגע" הוא משך אותי בכוח מגידי, שנשאר עומד במקומו, עדיין מחזיק את פנקס הנוכחות בידו.

התחלתי ללכת לכיוון המדרגות הנעות, עידו בעקבותיי, ירדתי לקומה התחתונה והמשכתי החוצה לחנייה של הקניון, שם עצרתי מתנשף.

הכעס שלי התחיל קצת להירגע. בעוד אני בוהה במכוניות הנוסעות בכביש, עברה על ידי משפחה עם ילד בערך כבן 7 שצרח בכל ריאותיו שאבא שלו יקנה לו טבלט.

אני חייב לעוף מפה, חשבתי לעצמי.

"מצטער שגיליתי לגידי על החשיש וגם על דינה..." התחלתי להגיד לו אחר שנרגעתי קצת.

"דנה" עידו תיקן אותי. "זה בסדר, ממילא זה לא רציני איתה ואני גם חושב להתחיל למלצר על החוף, הרבה יותר כסף" הוא אמר.

"כן, אנחנו בשיא הקיץ, יש מלא תיירים בעיר" אמרתי לו בהיסח הדעת. המחשבה על אילת בשיא הקיץ עוררה בי לפתע חלחלה. אני לא יכול להיות פה בתקופה הזאת. כל עם ישראל היה מגיע לפה כדי לקנות דברים שהוא לא צריך בלי מע"מ, אנשים היו נוהרים לחנויות, עומדים שעות בתורים ורבים כמו חיות על שטויות. אני לא יכול לסבול את כל האנשים שמפוצצים את המסעדות והחנויות, את הפקקים שנוצרים בכבישים כאילו אנחנו בתל אביב, אני שונא את העיר בתקופה הזו של השנה. וגם נמאס לך. קול קטן אמר בתוכי. נמאס לך מהשגרה, מזה שהכל אותו דבר. מאותם אנשים ואותם מקומות.

זה היה הרגע שהחלטתי לעזוב את אילת.