זהב מלוכלך - מלחמה בין הגוף לראש

 

פרק 10

"כבר נהיה מאוחר" אדיסון פיהקה ומתחה את ידיה. "יש לי מחר שיעור על הבוקר, אז הגיע הזמן שתתחפפו" היא חייכה וכולם צחקו.

"הסושי היה ממש טעים" אמרתי לאוליביה בעוד היא לובשת את מעיל החורף שלה ולוקחת איתה את התיק שלה.

"תודה, זה ממקום שנקרא 'בית האצה' יש לי חברה שעובדת שם" היא אמרה וחייכה אלי.

ג'ספר לקח שקית גדולה והחל לאסוף את בקבוקי הבירה הריקים ואת מגש הסושי הגמור. המגש היה גדול מדי מכדי להיכנס לשקית, אז הוא ניסה להחזיק אותו ביד הפנויה שלו. חתיכות אצה ואורז נפלות על הריצפה.

"ג'ספר! אל תחזיק ככה את המגש, כל הלכלוך נופל על הריצפה!" אדיסון הזדעקה ורצה אליו, לוקחת ממנו את שקית הזבל ומאפשרות לו להחזיק את המגש במאוזן.

"בואו, אני אלווה אתכם למטה, למרות שממש לא באלי לצאת בקור הזה" היא אמרה ופתחה את הדלת.

"אתם צריכים עזרה?" שאלתי והתקרבתי אליהם.

"לא, הכל טוב, שתי דקות חוזרת" אדיסון אמרה ויצאה מהחדר. אחריה יצא ג'ספר, אבל אוליביה נשארה עומדת בכניסה.

"מטיאס, אתה רוצה שנקפיץ אותך הביתה?" היא שאלה.

"כן אני אשמח" הוא קרא וקפץ מהמיטה של אדיסון. "אני רק קופץ שנייה לשירותים, תחממו בינתיים את הרכב, אני כבר מגיע" הוא אמר והיא נפנפה לו ויצאה, סוגרת אחריה את הדלת.

ברגע שהדלת נסגרה, הבנתי שאני לבד בחדר עם מטיאס. כל אותו הערב, עם כל שאר האנשים סביבנו, הכל היה בסדר, אבל פתאום כשהיינו רק שנינו לבד, הרגשתי תחושה משונה. מעין שילוב של לחץ נוראי ותשוקה לוהטת.

בעוד הוא הלך לשירותים ושמעתי אותו שוטף את ידיו, ניגשתי במהירות אל שולחן הכתיבה שלי, מחפשת נואשות משהו להעסיק את עצמי בו עד שהוא ייצא מהחדר. לבסוף מצאתי ערמת דפים שהחלטתי לסדר ולמיין. זרקתי כמה דפים שלא הייתי צריכה וחלק הכנסתי למגרות שבשולחן. שמעתי אותו יוצא מהשירותים ואמרתי "ביי" מבלי להרים את ראשי, לשדר כמה עסוקה הייתי עם הדפים הלא חשובים שמצאתי.

לפתע הרגשתי שהוא עומד מאחורי, גב כיסא העץ הדקיק שלי חוצץ ביננו. הוא הניח את ידיו הגדולות על כתפי והסיט באצבעותיו קצוות שיער שגלשו על צווארי, חושף את עורי. הוא העביר עלי אצבע מחוספסת, גורם לי לרעד בלתי נשלט של עונג. פתאום הרגשתי את נשימתו החמה על צווארי ושפתיו נצמדו לחלק שבין הצוואר לכתף שלי. הדף שהיה בידי התקמט מעט והתחלתי לנשום בכבדות.

לא ידעתי מה לעשות, רק ידעתי שאני לא רוצה שיפסיק. הרגשתי את ידו השנייה עוטפת אותי בעוד שפתיו עברו באיטיות על צווארי.

זה לא רעיון טוב. ראשי אמר לי.

אבל זה מרגיש כל כך טוב. נאנחתי כתשובה.

התרוממתי מהכיסא שלי בפתאומיות, מסתובבת לכיוונו של מטיאס. הוא הביט בי במבט חם שגרם לי לרצות לגשת למיטה שלי, שהייתה במרחק של מטר מאיתנו, ולהישכב עליה בכניעה.

"אנחנו לא יכולים... זה לא רעיון טוב" אמרתי לו בקול לא משכנע.

הוא התקרב אלי, כמעט נצמד לגופי ושאל "את רוצה שאלך?".

לא אמרתי כלום, רק בהיתי בו, מחשבות מתרוצצות בראשי. הגוף שלי והראש שלי נאבקו על השליטה; מצד אחד ידעתי שאני צריכה להגיד לו שאני עייפה וכדאי שילך, אבל מצד שני... השתוקקתי להניח עליו את ידי ולראות איך עורי הלבן משתלב עם עורו השחום.

המשכתי לשתוק, אז הוא הושיט יד ואחז בידי. היד שלו הייתה גדולה וכמעט בלעה לחלוטין את כף ידי. המגע ביננו הדליק בתוכי אש וידעתי באותו רגע שלא אוכל להגיד לו לעזוב. הוא התקרב אלי ונישק באיטיות את פני; את לחיי, את אפי, את הזווית של הלסת. בכל נשיקה הוא התקרב יותר לשפתיי והרגשתי שהלב שלי הולך לעצור.

גופי החל להתמסר לו, כששמענו צעדים מהירים במסדרון של הקומה. פקחתי את עיני שהיו עצומות למחצה והתרחקתי ממנו.

אדיסון פתחה את הדלת ובהתה בנו למספר שניות עד שלבסוף אמרה "מטיאס, אוליביה מחכה לך למטה". הוא הביט בי במשך כמה שניות והסתובב, מנופף לאדיסון ויוצא מהחדר.

הייתי סמוקה לחלוטין ומתוסכלת; גם כי הייתי רעבה למגע שנקטע מוקדם מדי וגם כי עשיתי משהו שהבטחתי לעצמי שלא אעשה. אם אדיסון לא הייתה מופיעה, מי יודע מה היה קורה? האמת היא שידעתי מה היה קורה והמחשבה על כך רק העצימה את החום שהתפשט לי בבטן.

אדיסון הסתכלה עלי, היא לא ידעה מה קרה אבל הנחתי שהיא ניחשה. בכל אופן היא לא אמרה דבר ונכנסה למיטה שלה, בוהה במסך הפלאפון.

החלפתי לפיג'מה ונכנסתי במהירות מתחת לשמיכה העבה שלי, מכסה גם את ראשי ומנסה לחמם כמה שיותר מהר את חלל השמיכה. כשהוצאתי את ראשי אל האוויר הקריר , החדר כבר היה חשוך והאור היחידי היה מפנסי הרחוב הגבוהים של הקמפוס, שאורם חדר מעבר לחלון.

בבוקר למחרת ניסיתי לא לחשוב על מה שקרה ביני לבין מטיאס, אבל האמת שברגע שיצאתי מהמיטה והתחלתי את היום, ההתרגשות מהיום שמצפה לי השתלטה עלי והמחשבות על מטיאס נשארו בחלק האחורי של ראשי.

התעוררתי מוקדם משתכננתי וקפצתי ישר מהמיטה, מתחיה להתארגן ומתלבשת חם ונוח. אדיסון רק התחילה להתעורר כשלקחתי את התיק שלי ויצאתי מהחדר, מאחלת לה בוקר טוב חפוז. הלכתי בשלווה בשבילי הקמפוס, עושה את הדרך המוכרת אל לילי'ס קופי. אחרי המתנה קצרה בתור, יצאתי מבית הקפה עם כוס קפה חמה וצעדתי בזריזות אל משרדי המנהלה, היכן שאני ומייסון ביקרנו ביום הראשון שהגעתי ל'אן הייבן'.

נכנסתי לבניין הגדול והמפואר וחיפשתי את המשרד של המזכירה, כפי שמטיאס הנחה אותי לעשות. דלת שלישית מימין, שמעתי את קולו אומר באוזני ורעדתי מעט. אחרי שהשתלטתי על עצמי מצאתי את הדלת הנכונה והצצתי פנימה, מחייכת לאישה המבוגרת שישבה בפנים מול שולחן מחשב גדול עשוי עץ כהה.

"שלום, אממ, באתי לבקש טופס שינוי מגמה, מספר 971" אמרתי בזהירות, נכנסת למשרד.

"כן, כן אוקי, את מעוניינת להחליף את החוג הראשי שלך?" היא שאלה וסידרה את משקפיה על אפה.

"כן" אמרתי בחשש.

"אוקי" היא אמרה ושלפה קלסר גדול מהארון מאחוריה, מדפדפת בין הדפים השונים. נשפתי לרווחה, זה באמת לא כזה סיפור, חשבתי לעצמי.

"הינה" היא אמרה ושלפה דף מן הקלסר. היא הגישה לי אותו ונתנה לי עט. "תמלאי את הפרטים שלך. כאן את רושמת את החוג הנוכחי שלך וכאן את צריכה לרשום את החוג שאת רוצה לעבור אליו. ותחתמי פה למטה" היא אמרה וסימנה לי מה לכתוב ואיפה.

כעבור עשרים דקות כבר יצאתי ממבנה המנהלה עם מערכת השעות החדשה שלי, מחייכת מאוזן לאוזן. לגמתי מהקפה שלי בשמחה ונשמתי את אוויר החורף הקריר, מרגישה סוף כל סוף חופשיה.