פרק 11
היום הרגיש כמו היום הראשון האמיתי שלי בלימודים; הגעתי כמו נערה מרוגשת אל דלת כיתת הפילוסופיה וישבתי במושב הקרוב ביותר למורה שהצלחתי למצוא. קיבלתי ספרים חדשים ובכל פעם שנאמר משהו בכיתה, רשמתי לעצמי נקודה חדשה במחברת. וכך היה המשך היום.
בשיעור ספרות כמעט התחלתי לקפץ מרוב שמחה וכשהמרצה התחיל לדבר על חלק מהספרים שקראתי וציין שמדובר בספרי חובה, הרגשתי ניצוץ של גאווה שלא היה מוכר לי.
כשנגמר יום הלימודים החדש הראשון שלי, הייתי מאושרת. כמעט כל שיעור היה מעניין ואפילו התרגשתי מהעבודות שקיבלנו, במיוחד ממטלות הקריאה.
כמעט דילגתי כשחזרתי לחדר שלי ושל אדיסון וברגע שנכנסתי התיישבתי על שולחן העבודה שלי והתחלתי לעבור על מה שלמדנו באותו היום. אפשר להגיד שככה בדיוק חשבתי שהדברים יהיו כשהתחלתי את הלימודים; שיעורים מעניינים, סטודנטים שמתעניינים באותם נושאים שאני מתעניינת ותחושת נכונות ממכרת.
התחלתי לקרוא ספר בשם "פילוסופיה היום" שקיבלתי באחד השיעורים שלי, כשהטלפון שלי רטט עם הודעה חדשה.
'אז הצלחת בסוף לבצע את המשימה או שחטפת רגליים קרות?' מטיאס כתב והוסיף אימוג'י של פתית שלג.
במקום לענות לו, צילמתי לו את כריכת הספר שאני קוראת וחייכתי לעצמי.
'וואו אני לא בטוח שלוקאס יתאושש מזה שעזבת את החוג למשפטים' הוא כתב.
חייכתי שוב ושלחתי לו סמיילי צוחק. אחרי כמה שניות חשבתי שזה קצת מייבש אז שלחתי הודעה נוספת. 'תודה על הכל'.
כשהוא התחיל להקליד ישבתי מחייכת מול הפלאפון, ממתינה לתשובה הצינית שלו שבוודאי תגיע. לפתע הטלפון שלי התחיל לצלצל, ציפיתי לראות את שמו של מטיאס, אבל החיוך שלי נפל כשראיתי שזה אבא שלי.
"מיה" הוא אמר בקול רציני ופחד התחיל לחלחל בי. מה אם הוא גילה שהחלפתי את החוג הראשי שלי היום?
"אבא" השבתי לו בקול נטרלי, מנסה לשמור על שלווה מזויפת.
"לא דיברנו כבר זמן מה, חשבתי שיהיה רעיון טוב להתעדכן קצת ולתכנן את הביקור שלך לקראת החגים" הוא המשיך וקצת נרגעתי.
"אממ אוקי, אתה רוצה שאגיע בערב של חג ההודיה?" שאלתי, חשבתי שהוא ירצה שאבקר את המשפחה רק בחג המולד.
"כן, מייסון יגיע לאסוף אותך וחשבתי שתישארי גם את סוף השבוע שלאחר מכן, אמא שלך תשמח" הוא המשיך. האמת הייתה שלא רציתי בכלל להגיע ובטח שלא להישאר יותר ממה שהייתי צריכה.
"אני לא בטוחה שאוכל להישאר כל כך הרבה זמן אבא, הלימודים רק התחילו ויש לי הרבה חומר ללמוד אם אני רוצה להצליח בכל המבחנים שלי" אמרתי.
"זה יהיה מאוד חבל אם לא תישארי, משפחת ברקהארט גם מגיעה להעביר איתנו את החג, לא ראינו אותם די הרבה זמן" ברגע שהשם "ברקהארט" נשמע הרגשתי שהטמפרטורה בחדר יורדת. ישבתי בשקט על המיטה שלי, ללא מילים.
"מיה?" לבסוף אבא שלי שאל.
"אני... אני לא אוכל להישאר הרבה זמן, יש לי הרבה עבודות לעשות ו... וגם מבחן בקרוב אז זה ממש לא מסתדר" אמרתי מתנשמת והוספתי בשלווה מזויפת "כל משפחת ברקהארט תגיע לחג?".
"אני חושב שהבת הגדולה שלהם רות עדיין נמצאת באירופה, עובדת על הדוקטורט שלה" הוא אמר ברמיזה לא כל כך מעודנת. "אבל הבנתי מריצ'ארד ובתי שסיימון יגיע איתם, לפחות לערב החג. גם הוא לומד עכשיו, בייל" הוא המשיך, אבל אחרי שאבא אמר את השם של סיימון, כמעט ולא הקשבתי.
"מיה? מיה? מה קורה לך היום, למה את לא עונה?" שמעתי את קולו הכועס של אבי מהצד השני של הקו.
"אני מצטערת אבא, אני קצת עייפה, למדתי כל היום" אמרתי בקול חלש.
"אני שמח שאת לוקחת את הלימודים ברצינות כמו שסיכמנו, אבל אני לא מוכן שתפספסי אירועים משפחתיים בגללם או תהי עייפה מדי מכדי לדבר איתי" הוא אמר.
"כן אתה צודק" אמרתי בשקט, שקועה במחשבות.
"יופי, אז סיכמנו. מייסון יגיע לאסוף אותך בערב החג, אל תשכחי" הוא פסק.
"אוקי"
"להתראות" הוא אמר וניתק.
נשכבתי על המיטה, בוהה בשקט בתקרה שמעלי. אני לא חושבת שאני מוכנה לזה. אני לא יכולה לראות אותו. עברו שנים מאז שנפגשנו ואני לא יכולה לעשות את זה. מאז שהכרתי את סיימון לא חזרתי להיות אותו דבר, הוא לקח ממני כל כך הרבה דברים ומעולם לא החזיר. פחדתי לראות אותו, פחדתי מכל הזיכרונות שיעורר בי והכי פחדתי שהוא נשאר אותו דבר, ושאולי הוא יפגע בי שוב. ושאני אתן לו. שוב.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי ככה על המיטה, הטלפון שלי צפצף אבל לא הסתכלתי על ההודעות שקיבלתי. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלהיזכר.
כבר היה חשוך כששמעתי את המפתח בדלת מסתובב ואת אדיסון קוראת לי מהכניסה לדלת.
"מיה! איפה היית? למה לא ענית לי?! אני מסמסת לך שעות" היא אמרה בדאגה והתקרבה אלי. "את מרגישה טוב?" היא שאלה כשראתה את הפנים שלי.
"אני בסדר" שיקרתי.
"את לא נראית בסדר... כולנו נפגשנו בדירה של לוקאס ומטיאס, רציתי שתבואי גם אבל לא ענית" היא אמרה והתיישבה ליידי על המיטה.
"את לא בסדר" היא קבעה. "מה יש?".
"אני פשוט... אבא שלי התקשר" אמרתי לבסוף.
"והוא גילה שהחלפת את החוג הראשי שלך?" היא שאלה בדאגה.
"לא"
"אוקי" היא התנשפה בהקלה. "אז מה יכול להיות כל כך נורא?"
"הוא רוצה שאחזור הבייתה... לבקר בחג" אמרתי בקול חלוש.
"נו אז מה? גם ההורים שלי קצת מעצבנים, אבל כמה שאלות על הלימודים, כמה שאלות על למה אין לי חבר והכל נגמר וכולם צוחקים" היא אמרה בחיוך מעודד.
"לא אכפת לי מהשאלות שלהם... פשוט, יש משפחה שהם חברים וותיקים של ההורים שלי, משפחת ברקהארט. גם הם יגיעו לחג."
"ואת לא אוהבת את משפחת ברקהארט?" אדיסון שאלה מבולבלת.
"לא"
"ואת רוצה להגיד לי למה?" היא שאלה, עדיין מבולבלת.
נאנחתי. ידעתי שאני לא מדברת בהיגיון, אבל לא ידעתי אם אני מוכנה לספר לה. אנחנו מכירות רק כמה שבועות ואני מאוד מחבבת אותה. אבל זה סוד שאני סוחבת איתי כבר הרבה שנים, זה מרגיש כאילו זה חייב להישאר ככה: סוד.
"אני... זה מסובך, ואני לא בטוחה שאני רוצה לדבר על זה" התיישבתי על המיטה, מנסה להיראות בסדר.
"אוקי..." היא אמרה. "כשתירצי לדבר על זה, אני פה".
אדיסון חיממה לי את הלב. כל כך רציתי לסמוך עליה, אבל היה לי עדיין קשה לדבר על זה.
"אז נהנית אצל לוקאס ומטיאס" אמרתי, מנסה לחייך.
"כן, היה ממש נחמד. מחר יש מסיבת ליל כל הקדושים שכמה סטודנטים מארגנים, הבנתי שהולך להיות מטורף" היא אמרה.
"וואו שחכתי בכלל שזה מחר" הייתי כל כך מרוכז בכל מה שקורה סביבי, שבכלל לא שמתי לב לתאריך.
אדיסון אמרה לי לא לדאוג ושהיא תמצא לי תחפושת מושלמת ללבוש.
בלילה חלמתי על סיימון.
העור הבהיר שלו כמו זהר באפלה, וכך גם השיער הכמעט לבן שלו. הוא הביט בי שוכבת על המיטה בעיניים נוקבות. הרגשתי שהגוף שלי נצמד למזרן, הידיים והרגליים פרוסות לרווחה, כמו חיה שמחכה לשחיטה. הוא התקרב אלי וחייך, מעביר יד בהירה על גופי.
"את שלי" הוא לחש.
התעוררתי בבהלה לחדר החשוך, מזיעה ומסובכת בשמיכה שלי. קמתי מהמיטה והסתובבתי בשקט בחדר, שותה מים קרים מהבקבוק שליד המיטה שלי.
כשחזרתי למיטה לא הצלחתי להירדם, אז הסתכלתי קצת בטלפון שלי, ראיתי את כל ההודעות שאדיסון שלחה לי וגם הודעה שלא ראיתי ממטיאס.
'בבקשה נסיכה' הוא כתב וגרם לי לחייך. המחשבה על מטיאס הרגיעה אותו וזכרתי ביום המופלא שהיה לי לפני שאבא שלי התקשר. לאט לאט המתח התפוגג והצלחתי לחזור לישון.
היום למחרת היה קצר יותר, בגלל החג האוניברסיטה החליטה לקצר את יום הלימודים ובצהריים המוקדמים כבר הייתי בקניון עם אדיסון וחיפשנו יחד משהו שיכול לשמש כתחפושת סקסית.
"זה חייב להיות סקסי" הסבירה אדיסון. "אחרת בשביל מה להתחפש? כדי להיראות כמו ארנב אמיתי? לא, כדי להיראות כמו שפנפנה סקסית" היא אמרה וגרמה לי לצחוק.
"אני לא יודעת אם אני רוצה להיראות כמו שפנפנה סקסית" אמרתי לה והיא נפנפה בידה ואמרה "לא לא, את לא הולכת להיות שפנפנה, לך יש תחפושת אחרת".
"באמת?" חייכתי.
"כן" היא אמרה ולא פרטה.
חנות התחפושות בקניון הייתה מפוצצת, כמובן, אבל הצלחנו להשתחל פנימה ואדיסון הצליחה למצוא אוזני חתול שחורות וזנב שחור וארוך.
"אז החלטת להיות חתלתולה?" שאלתי.
"כן, בא לי ללבוש שחור, לא לבן" היא אמרה וחיפשה משהו ברחבי החנות.
"אוקי" אמרתי והלכתי אחריה, משתוקקת לחזור לקמפוס ולמצוא משהו לאכול. "מה את מחפשת?".
"אהא!" היא קראה והציגה מולי את השלל שמצאה. זה היה כתר כסוף, עם אבני זכוכית וורודות. אם הוא לא היה עולה 15$ הייתי יכולה לחשוב שהוא אמיתי.
"מה?" צחקתי. "את רוצה להיות מלכת החתולות?".
"לא! זה בשבילך" היא אמרה והתקדמה לקופה.
"בשבילי?" שאלתי.
"כן, את הולכת להיות נסיכה, חשבתי על זה כבר אתמול אצל מטיאס ולוקאס" היא אמרה והגישה את המוצרים למוכרת החביבה שחבשה כובע מכשפות שחור ומחודד ואף ארוך מפלסטיק עם שומה גדולה וחומה.
"אהה" אמרתי בהפתעה. בגלל זה מטיאס קרא לי ככה, אדיסון בטח סיפרה לו על הכינוי שהדביקה לי. "רגע, אז אני מתחפשת לנסיכה?".
"כן" אדיסון קבעה.
"אממ אוקי" חייכתי.
הוסף רשומת תגובה