החצי שחסר

פתאום הרגשתי כמו חצי, חצי בן אדם

"לא שכבנו כבר מעל שבועיים!" צעקתי עליו. הרגשתי את הדמעות מבצבצות בזווית העין.

"אל תתחילי איתי, אני עוד שנייה מתפוצץ" הוא השיב בטון מזהיר, אבל שמעתי בו את הקצה.

"למה כל פעם כשאני מנסה לדבר על משהו שמפריע לי, אתה עומד להתפוצץ?!" אמרתי ביאוש. כבר שנתיים ביחד וכל ריב אותו סיפור.

אני רגישה מדי, לו יש מזג חם מדי. אני צריכה לשתוק כשהוא עצבני, אחרת מי יודע לאן הריב הזה יגיע.
"אל תתחילי" הוא הזהיר שוב ואני הייתי צריכה להחליט, בין כל הכעס והתסכול, אם הפואנטה שלי שווה את הדמעות. החלטתי שלא.

נשכבתי במיטה לצידו, רותחת, אבל לא אומרת מילה. הוא ישב עם הפלאפון והתנהג כאילו לא אכפת לו. אולי באמת לא אכפת לו, כבר אין לי מושג.

שכבתי במיטה בחושך, כועסת ומייחלת להיות בכל מקום אחר. רק לא כאן, איתו.

זה לא הוגן, חשבתי. לא יכול להיות שככה זה צריך להיות. אנחנו אמורים לעשות אהבה ולהירדם מחובקים, מעריכים ומאושרים. לא גב אל גב. כועסים. מתוסכלים. חסרי מנוחה.

עצמתי עיניים וניסיתי להירדם.

כשהבוקר הופיע, המיטה היתה ריקה ולא היה לו זכר. הסתובבתי בדירה וגיליתי שאני לבד. התמונות שלנו יחד כבר לא היו, השומר מסך שלי בפלאפון כבר לא היה שנינו ואף אחד לא הוריד את הכלב, כי הוא תמיד מוריד אותו בבוקר, כי הוא יודע שאני קמה מאוחר.

טוב. שיהיה.

הורדתי את הכלב וכשחזרתי פרסתי את מזרן היוגה שלי, הבית היה שקט אבל לא הצלחתי להתרכז. לאן הוא נעלם?

ניסיתי לראות סדרה, אבל אמרנו שנראה את הפרק הבא ביחד, ואני לא אחת שבוגדת עם סדרות.

אני מנסה לעבוד קצת על המחשב, אבל אני לא יכולה להמשיך. אני מרימה את הפלאפון ומנסה להתקשר אליו.

אין מענה.

טוב. זה מה שרציתי בכל מקרה. ממילא היינו מתעלמים אחד מהשני כל הבוקר, בגלל הריב שהיה בלילה. ככה עדיף.

אני מקשיבה לדממה. קרן אור נוגעת בי מהחלון, אבל אני לא מרגישה את החום. אני מרגישה רק קור. הבית ריק, אבל גם אני, הבנתי.

הכעס שנשאר בי מהריב של אתמול הפך פתאום לחרדה ופתאום הרגשתי כמו חצי, חצי בן אדם.

היה לי עוד חצי, חצי חזק, חצי יציב, חצי שרצה לספר לי דברים, חצי שהקשיב לי, ועודד אותי, והכיל. רוב הזמן. חצי שתפס חצי מיטה (אולי קצת יותר). וחצי שאכל חצי ארוחה (אולי קצת יותר). חצי שתמיד ניסה לגנוב פנקייקים מהצלחת, חצי שאמר שילך איתי לאן שאלך וישמור עלי מכל העולם. חצי שהיה אמור לבלות איתי את כל החיים. נכון, הוא לא היה חצי מושלם, לפעמים הוא לקח אותי כמובן מאליו. אבל הוא היה החצי שלי.

כשהבנתי שאני כבר לא שלמה, דמעות חמות הרטיבו לי את הלחי. הן הגיעו לי לפה והרגשתי את המליחות והעצב. הרגשתי את החלל בלב, את הקור בגוף ואת הריקנות שהייתה אמורה לגרום לי להפסיק להרגיש, אבל משום מה כאבה יותר מהכל.

עצמתי עיניים וביקשתי, אם רק יכולתי להירדם לידו שוב, גם אם בדיוק רבנו, זה יעבור עד הבוקר למחרת מקסימום בעוד יום. אבל הריקנות שבתוכי, הבנתי, תשאר לעוד הרבה זמן.

פקחתי עיניים בבהלה, הכל היה חשוך. המיטה הייתה חמה. הסתובבתי וראיתי אותו ישן. הנשימה שלי נרגעה וראיתי שרק 2 בלילה. נאנחתי בקול ולפתע הוא הסתובב לכיוון שלי והניח עלי יד כבדה וחמה. עצמתי עיניים וייחלתי להיות באף מקום אחר, רק כאן. איתו.