צחוק הגורל - דיבורים על חוף הים

פרק 10

הוא היה חם וגדול ותפס את רוב המקום במיטת היחיד הקטנה שלי, אבל לא יכולתי שלא להרגיש הכרת תודה שהוא העיר אותי מהסיוט הנורא הזה. הרגשתי גם עוד כמה דברים, שהשתדלתי להתכחש אליהם בכל הכוח ברגע הזה שהוא חיבק אותי קרוב ונשם אוויר חם על הצוואר שלי.

זה נחמד.. אבל גם ממש לא בסדר. מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה להעביר מסר לא נכון, אבל זה מרגיש כל כך טוב כשהוא מחבק אותי ככה.

החלטתי לנסות להירדם ולשכוח מכל העניין בבוקר. הקפדתי לא לזוז כדי שלא יקבל רעיונות לא ראויים, עצמתי עיניים וניסיתי לחזור לישון. זה היה לא פשוט והייתה לי תחושה שגם הוא לא ישן. אחרי אולי חצי שעה שניסיתי לנשום כרגיל ולא לחשוב על הגוף שלו שצמוד לשלי, הצלחתי לשקוע בשינה טרופה. בבוקר קמתי מוקדם לפני כולם, הזזתי בעדינות את היד שלו שנחה סביבי והתחלתי להתארגן לעבודה. בערך באמצע ההתארגנות שמעתי את השעון המעורר של דינה, אבל היא לחצה על סנוז וחזרה לישון.

אחרי שהייתי לבושה ומוכנה החלטתי להעיר את עדי, לא רציתי שהוא יאחר אבל גם לא התחשק לי שאלמוג ודינה יקומו ויראו אותו ישן במיטה שלי.

"היי" הזזתי לו קצת את הכתף. "בוקר טוב". הוא פקח עיניים באיטיות והסתכל עלי. "בוקר" הוא אמר לאט. "איך את מרגישה?".

"אני בסדר, אני עוד מעט יוצאת לתפוס את האוטובוס. כדאי שתקומו אתם תאחרו למשמרת"
"לא נורא" הוא אמר ופיהק. "אני אקפיץ את כולנו למלון, תחכי לי?" הוא שאל וניסה לשים את היד שלו על המותן שלי.

התרחקתי מהר ואמרתי "אני לא רוצה לאחר.. אני אקח את האוטובוס וגם אספיק לאכול משהו מארוחת הבוקר". הוא התיישב ונראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, אבל אני לקחתי את התיק שלי, אמרתי "נתראה בעבודה" ויצאתי במהירות מהחדר.

בדרך לתחנת האוטובוס תהיתי מה עדי רצה להגיד לי. ואז חשבתי שעדיף לי לא להקדיש לעניין מחשבה. זה באמת מקום שלא כדאי שאכנס אליו. הוא היה עם הרבה מאוד בנות, מי אמר שאני אהיה יוצאת הדופן שהוא ירצה איתה משהו מעבר? בעוד עליתי לאוטובוס ושמתי אוזניות, חשבתי לעצמי שלא מתחשק לי להיות חלק מרשימה ארוכה של בנות מאוכזבות.

למרות שאמרתי לעצמי שלא אחשוב עליו, במהלך הנסיעה לא יכולתי לחסום את הדברים שאמר לי בלילה הקודם; על אבא שלו, על החברה שבגדה בו ועל החיים שקיבלתי תחושה שהוא בורח מהם. הוא אמר שהוא רע, אבל אני ראיתי בו מן סוג של טוב, פוטנציאל לא ממומש.

הגעתי למלון הדוכס ונכנסתי לחדר האוכל. משמרת בוקר תמיד קבלה חצי שעה הפסקה בתחילת המשמרת כדי לאכול ולהחליף למדים. לקחתי קורנפלקס עם חלב והתיישבתי על אחד הספסלים האדומים. חדר האוכל היה מלא בחדרנים ומנקים שהגיעו להתחיל את המשמרת שלהם. הם היו נראים מובסים, כאילו זה הטוב ביותר שהחיים יכולים להציע. לפני שהספקתי להתעכב על העניין, סידני התיישבה לידי עם מגש מלא בארוחת בוקר והתחילה לפטפט.

גם היום רק צפיתי בה. ראיתי איך היא מזינה נתונים במחשב, עושה צ'ק אין וצ'ק אאוט, פותרת כל מני בעיות שהאורחים הציבו בפניה וכיצד היא ממלאת טפסים שונים ומתאימה חדרים. לקראת הצהריים סידני לקחה אותי לסיור בחדרים השונים של המלון לפני ארוחת הצהריים. היא הראתה לי את החדרים הפשוטים, את חדרי הגן ואת הסוויטות. מלון הדוכס היה מלון ישן מאוד, אבל הוא עבר שיפוץ לאחרונה והחדרים היו ממש נחמדים, בייחוד הסוויטות. בדרך לקומת הקרקע, כאשר סידני ספרה לי על העבודה של אנדרס במלון לא רחוק מהמלון שלנו (מציל בבריכה), ראיתי את עדי עובר מולנו באחד המסדרונות. הוא היה לבוש בבגדים כמו של דינה, שחורים ועם חגורה גדולה עם מכשיר קשר ואוזנייה. הוא ראה אותי אבל המשיך ללכת. הוא כנראה עסוק, חשבתי לעצמי. לא יכולתי להתעלם מהקפיצה הקטנה שהלב שלי עשה כאשר ראיתי אותו, וזה לא שימח אותי בכלל.

ארוחת הצהריים הייתה בשרית ולא מושכת. אני לא אוכלת בשר, כך שיכולתי לשים בצלחת כמה תפוחי אדמה וירקות ולשבת לצידה של סידני, שסיפרה לי שאנדרס היה בכלל טייס בספרד. כמה מוזר – מטייס למציל בבריכה.

אחרי 20 דקות בערך ראיתי את אלמוג ועדי נכנסים ויושבים לאכול בשולחן גדול עם כמה בנות ובנים שלא הכרתי. כשסיימנו לאכול עלינו בחזרה לקבלה וסידני ניסתה להסביר לי איך לעשות צ'ק אין במחשב. הקבלה השקיפה על הלובי הגדול של המלון, ככה שיכולתי לראות את בית הקפה הקטן, את הדלת המסתובבת ואת היציאה לבריכה. ראיתי פרצופים מוכרים מדי פעם, דינה באה להגיד שלום לפני שהייתה עולה למשמרת בכניסה הראשית, גם אלמוג נפנף אלי מדי פעם. עדי הרים אלי מבט בכל פעם שחלף על פני הקבלה, אבל לא הראה סימן שראה אותי. אני לא קטנונית וממש לא דביקה, אבל קיוויתי שלא פגעתי בו באיזשהו אופן.


*******************************************************************************************


הימים חלפו, התחלתי להיות עסוקה בעבודה. למדתי יותר ויותר דברים וקיבלתי יותר ויותר אחריות. הייתי שירותית, השתדלתי לא להפריע ולשאול הרבה שאלות וברוב הפעמים הרגשתי תחושה של סיפוק כשעזרתי לשפר את החופשה לאורח. עדי ואלמוג לא באו לדירה בשבוע האחרון, כנראה שגם אצלם העבודה התגברה, ככה זה קיץ באילת.

למרות שבקושי דיברנו, בכל פעם שראיתי דמות גבוהה במדים שחורים מתקרבת הרמתי את המבט באופן לא רצוני. אחרי שבוע וחצי בערך שחשבתי עליו בלי ששמתי לב בכלל, היה לי יום חופש. החלטתי ללכת לים ולשכב קצת על החוף. סופי ספרה לי על חוף די מבודד, עם חול לבן וחלק ומים צלולים שפשר לראות בהם את הקרקעית. , אז החלטתי שהיום יהיה זמן טוב לנסות אותו.

כשהגעתי לחוף באמת קבלתי תחושה של שלווה. לא היה בו אף אחד, אז פרסתי את המגבת שלי על החול והנחתי את התיק עם הדברים שלי. הורדתי את השמלה הקלה שלבשתי ונגשתי לקו המים. היה יום חם מאוד והמים היו קרירים ונעימים. נכנסתי לאט עד שהייתי כולי בתוך המים. צפתי בשלווה ונהניתי מהשקט ומהתחושה הנעימה שהמים השאירו על העור שלי. שחיתי קצת ואחרי כמה דקות יצאתי ונשכבתי על המגבת הגדולה שלי. הסתכלתי בטלפון וראיתי הודעה אחת ממספר לא מזוהה. 

מה את עושה היום? היה כתוב בליווי של סמיילי קורץ. נכנסתי לתמונה וראיתי שזה עדי. הסקרנות התעוררה בי והחלטתי לשחק קצת. 

אני לא נוהגת להגיד לאנשים זרים מה אני עושה.. ואני לא מתכוונת להתחיל היום שלחתי.

אני חושב שכדאי לך להגיד לי, אני יכול להפוך את היום חופש שלך להרבה יותר כיפי

אני לא רואה איך זה אפשרי שלחתי תוך כדי חיוך.

הסתכלתי על הים ונהניתי מהמראה של השמש המשתקפת במים, מראה שלא היה נפוץ בצפון.
שמעתי את צליל ההודעה, אבל חיכיתי כמה רגעים לפני שפתחתי.

אני יכול להיות מאוד מהנה.. וגם משכנע. היה כתוב. החלטתי להפסיק להשתעשע בו וכתבתי לו את שם החוף בו אני נמצאת. מוזמן להצטרף אם יש לך מה להציע הוספתי והחזרתי את הטלפון לתיק. הוצאתי ספר והתחלתי לקרוא, נהנית מהשקט והשמש.

כעבור רבע שעה בערך, שמעתי צליל של דלת נטרקת מרחוק. אחרי כמה רגעים צל הופיע והסתיר את הגוף שלי מהשמש. ראיתי את עדי בבגד ים ומשקפי שמש מביט עלי מלמעלה, בקבוק מיץ ביד אחת ופייסל גדול בשנייה. חייכתי אליו ואמרתי "אז באמת יש לך מה להציע".

הוא בחן את הגוף שלי כמה רגעים, כבר שחכתי שאני בבגד ים. האמת שעליתי כמה קילוגרמים בצבא ולא כל כך אהבתי את זה, אבל הגוף שלי נשאר בצורת שעון חול ועליתי אולי מידה אחת במכנס. לא היה נראה שאכפת לו כל כך שאני עכשיו במידה 38 במקום 36
.
"זוזי קצת" הוא אמר והתיישב על ידי. הוא הניח את בקבוק המיץ, תות בננה, ושלף מצית מהכיס, איתה הוא הדליק את הפייסל. הוא לקח כמה שאיפות ואמר "אחלה מקום מצאת פה".

"הוא יהיה הסוד הקטן שלנו" חייכתי. "ברצינות, אל תספר לאף אחד" זה מה שחסר לי; שיהיו פה מלא אנשים שיביאו ילדים קטנים וצורחים, ישמיעו מוסיקה בקולי קולות וישאירו זבל.

הוא העביר לי את הפייסל ואמר "אל תדאגי. אני לא אחד שמספר".

לקחתי כמה שאכטות והרגשתי איך הגוף שלי שוקע עוד יותר בחול. הרגשתי שלווה עייפה כזאת ושמחתי שהוא הופיע. אחרי שהרגשתי יציבה יותר התיישבתי ומזגתי כוס מיץ. העברתי לו ומזגתי עוד אחת. המיץ המתוק היה בדיוק במקום ושטף את טעם העשן מהפה שלי; אם היה חסרון אחד לעישון, זה הטעם והריח של העשן.

לפתע הוא אמר "מצטער שלא דברתי אתך כל כך השבוע". המשכתי להסתכל על הים ואמרתי "זה בסדר, לא צריך להיות דביקים, אם אתה עסוק אז אתה עסוק".

"אבל לא הייתי עסוק. פשוט לא יכולתי להפסיק לחשוב על הלילה ההוא שישנו ביחד" הוא אמר לאט והביט בי.

המשכתי להסתכל על המים ולקחתי שלוק מהמיץ שלי. לא כל כך ידעתי מה להגיד. גם אני חשבתי על הלילה. על התחושה שלו מחזיק אותי. על הנשימות שלו על העור שלי. אבל לא רציתי לפתוח משהו שלא ידעתי איך לסגור.

ראיתי אותו זז בזווית העין והיד שלו החזיקה לי את הסנטר ומשכה אותי להביט בו. הוא הביט בי כולו לוהט ולא שחרר אותי. במקום, הוא הניח את היד השנייה על העורף שלי ומשך אותי אליו לאט, לא מסיר את העיניים שלו משלי.