הנסיכה והמפלצת

היה הייתה ילדה אחת, ילדה יפה. מהרגע שנולדה - כל מי שראה אותה לא הצליח לעצור את התפעלותו מהיופי המדהים שקרן ממנה. והיא הייתה כל כך שמחה, ולגן הייתה לובשת שמלות מהודרות, עם קשת בשיער ולפעמים אפילו שרשרת שאמא נתנה לה.

עברו השנים והילדה גדלה והתחילה ללכת לבית הספר, וגם שם היופי שלה לא נסתר מאף עין, והיא הרגישה כל כך מיוחדת והכירה חברות חדשות, ולמדה דבר חדש בכל יום. כולם צפו לה עתיד מזהיר, אולי תהיה רופאה, אולי רקדנית, אולי שחקנית. אבל הילדה בכלל רצתה להיות נסיכה.

יום אחד, יום ארור אחד, סיפור האגדות הפך לסיפור אימה. היופי שקרן ממנה האיר את מאורתה של מפלצת איומה, שהתעוררה באיטיות רבה, מותחת את גפיה ומשרבבת את ראשה לאחר שנים שלא יצאה מפתח המערה. אבל היופי האיר חזק כל כך, שכבר כמעט לא הייתה לה ברירה. כמעט.

המפלצת יצאה ולבשה מסכה. היו למפלצת הרבה מסכות; אחת של קרוב משפחה אוהב, אחת של מורה מתחשב וגם אחת של זר חביב במיוחד. היא הסתירה את גופה המעוות ומלא המוגלה והפצעים בחליפת חג יפה וכשעמדה מחוץ למערה - אף אחד לא היה מזהה שהיא מפלצת איומה.

המפלצת רכשה את אמונה של הילדה, זה לא היה קשה כל כך; ילדים אוהבים לסמוך. והילדה, שמעולם עוד לא פגשה מפלצת בעבר, לא ידעה בכלל שמפלצות קיימות מחוץ לסיפורים. היא עדיין לא למדה להיזהר, לחשוד. היא רק הכירה אהבה ויופי, כיף ושמחה. אבל ביום ארור זה היא תלמד דברים שילד, לא צריך לדעת.

המפלצת נעזרה בממתקים, שמלבד חורים בשיניים, יכולים לעשות נזק חמור יותר משתוכלו לדמיין. וכשהן הגיעו למקום אפל, בו אי אפשר היה למצוא נסיך על סוס לבן וגם לא דרקון טוב לב או גמד עם סיר של זהב - המפלצת אכלה. היא אכלה את התמימות ואכלה את השימחה, ניזונה משנים של ילדות מאושרת והשאירה חלל מלא בפחד ואשמה. המסכה ירדה ומה שהילדה ראתה מתחתיה היא לעולם לא תשכח.

היא זכרה אותה כהמשיכו הלימודים, והחברות אבדו את משמעותן. היא לא התרכזה בלימודים, כי זה היה נראה חסר תועלת, כשהמפלצת לה שם מסתובבת. היא הסתירה את היופי, שלא תעורר שוב את המפלצת ובכל פניה בחייה, לא יכלה שלא לדמיין את מה שראתה מתחת למסכה, לפני כל כך הרבה שנים.

היא כבר לא רצתה להיות נסיכה. היא רק רצתה להיעלם. להיות אוויר. רגעי השמחה כמעט שכבר לא היו והנסיך על הסוס הלבן מעולם לא הופיע - עכשיו גם לה הייתה מסכה. מסכה של חיוכים והבעות פנים שהסתירו את החלל שנותר בה מהיום הארור, היום שבו לקחו ממנה. היום האחרון שהייתה יפה.

החיים איבדו את הצבע ובבטן יש לה אבנים כבדות, שגוררות אותה למטה בכל פעם שהיא מנסה לצוף. היא מסתובבת בעולם מלא אנשים ומפלצות, אבל היא כבר לא מוצאת את הקסם, היא לא רואה את הצבע. היא חושבת שאף אחד לא יודע מי היא באמת, אף אחד לא מכיר אותה והעתיד הוא רק יום ועוד יום. 

אבל אני יודעת. אני רואה.

את עדיין יפה ואת לא צריכה שום מסכה. הוא לא לקחת מימך את מי שאת, ומי שאת היא נסיכה.