צחוק הגורל - בחדר החקירות

 




פרק 39 + 40 (18+ טריגר)

"איפה היית?" יַם שאל בדאגה שהתחלפה בכעס ככל שהמשכתי להסביר. זה היה לילה ארוך, רבנו, יותר נכון יַם רב איתי, כי הרגשתי שכל הכעס הזה מגיע לי ולא ממש ניסיתי להתגונן. אחרי כמה שעות מייגעות השחר התחיל לעלות וישבנו יחד על המיטה, מתחילים להירגע.

"הילי תבטיחי לי שזהו, שאת מתרחקת מזה, ממנו" הוא אמר ותקע בי מבט נוקב.

"אני מבטיחה, אני מתכוונת למחוק את המספר שלו ולהניח לכל העניין" נאנחתי והתחלתי ללכת לכיוון המטבח. "אתה רוצה לשתות משהו?" שאלתי והדלקתי את קומקום.

"קפה, לא ישנתי כל הלילה בגללך" הוא אמר, אבל היה לי נדמה ששמעתי שמץ של חיוך בקולו.

* * *

המשך היום עבר ברוגע. עבדתי על המחשב כמה שעות, הכנתי צהריים ולקראת הערב התחלתי להרגיש גמורה מעייפות. לא ישנתי כמעט בכלל בלילה הקודם, אבל רציתי להירדם בשעה סבירה כדי שלא אתעורר באמצע הלילה ולא אצליח לחזור לישון.
יַם יצא לאמן, הוא נכנס לתחום הכושר וגילה שהוא מאוד אוהב את זה, ואני נשארתי לבד בבית. כדי להישאר ערה עברתי לספה והדלקתי טלוויזיה, מנסה להתעניין בסרט שלפני. לאט לאט העיניים שלי התחילו להיעצם והעייפות כמעט והשתלטה עלי. לפתע הפלאפון שלי צלצל. קפצתי בהפתעה מהכמעט הירדמות שלי והסתכלתי על המסך. מספר חסום.

שקלתי אם לענות. זה יכול להיות עדי שוב או סתם איש מכירות. החלטתי לא לענות, מקסימום שיישלחו הודעה. חזרתי לסרט שלי והכרחתי את עצמי להישאר ערה. הגיבור של הסרט בדיוק התוודה על אהבתו לנערה היפה כשהפלאפון שלי צלצל שוב. הפעם החלטתי לענות, אולי זה דחוף? אולי קרה משהו ליַם ומתקשרים אלי מבית החולים?

"הלו?"

"שלום, הילי?" שמעתי קול של גבר מצידו השני של הקו.

"כן"

"שלום, מדבר החוקר דב לביא, אשמח שתבואי היום לתחנה כדי לענות על מספר שאלות" לא נשמעה שאלה בקולו, כך שהבנתי שאין לי ממש ברירה אלא לבוא.

"אפשר לשאול באיזה הקשר מדובר?"

"אני חושב שאת כבר יודעת"

"אוקי... אצא בדקות הקרובות" אמרתי בחשש וניתקתי.

זה חייב להיות קשור לעדי. אבל הבטחתי ליַם שאתרחק ממנו ומכל הסיפור הזה. מצד שני אני לא ממש יכולה לסרב לחוקר מהמשטרה. אני פשוט אקפוץ לשם, אענה על כמה שאלות ואחזור. אגיד ליַם שלא הייתה לי ברירה, הוא יבין. ככה לפחות קיוויתי.

הזמנתי מונית, התארגנתי ויצאתי לחכות על הכביש, מחושה לסיים עם הסיפור הזה כמה שיותר מהר. החושך כבר ירד והעייפות הרגה אותי. כמה רכבים חנו ברחוב וחתול גדול עם זנב חתוך יצא ורץ מתחת לאחת מהן. מקצה הרחוב ראיתי שני אנשים הולכים לכיווני. כבחורה תמיד הרגשתי לחץ מסוים כאשר נתקלתי בגבר לבד ברחוב, אבל הכרחתי את עצמי להירגע ונתתי להם לחלוף עלי פני. הם בחנו אותי באיטיות, עיניהם עוברות על גופי עד שכבר הרגשתי לא בנוח. חיכיתי שהם יתרחקו, אבל הליכתם נעשתה איטית יותר. שניהם היו לבושים בבגדים כהים, לאחד מהם היה זקן. כשכבר התחלתי להרגיש את הפאניקה מבעבעת בחזי, ראיתי את המונית שלי מתקרבת אלי והקלה שטפה אותי. הבחורים נעלמו אל הצללים ואני עליתי במהירות למושב האחורי.

הנסיעה עברה מהר ומצאתי את עצמי שוב, בפחות מעשרים וארבע שעות, בתחנת המשטרה של אילת. ניגשתי אל השוטרת בקבלה ואמרתי לה שהחוקר דב לביא ביקש שאגיע. הפעם היא הובילה אותי לדר אחר, גדול יותר מהקודם. היה שם שולחן וכיסאות ברזל ומראה גדולה. לפי המראה שלו, הבנתי שאני כנראה בחדר חקירות. אבל על מה יש לחקור אותי?

ישבתי בחדר כמה דקות, שקועה במחשבות, עד שנכנס בדלת גבר בסביבות גיל החמישים לחייו, שיערו אפור ופניו עם זיפים. אפשר היה לראות שהוא עייף, אבל לא עייף כמוני, הוא נראה כאילו הוא עייף כבר הרבה מאוד זמן.

"שלום הילי, מה שלומך?" הוא אמר והתיישב בכיסא מולי.

"ב..בסדר" אמרתי, תוהה מה הוא רוצה ממני. כל האווירה בחדר הזה הלחיצה אותי ורק רציתי לצאת מכאן.

"אני דב לביא, דיברנו בטלפון" הוא הסביר. " רציתי לשאול אותך מספר שאלות על הלילה הקודם שהיית כאן".

"אוקי..." השבתי וחיכיתי לשאלות שישאל אותי.

"ראשית, איך את מכירה את עדי סבג?" הוא שאל והביט בי.

"עבדנו יחד במלון הדוכס" השבתי ברוגע. בינתיים השאלות לא קשות במיוחד, חשבתי לעצמי.

"האם את עדיין עובדת שם?" לא, התפטרתי לפני כמה שבועות ועכשיו אני עובדת מהבית"

"עצמאית?"

"כן"

הוא חיכה כמה רגעים ואז שאל, "האם את עכשיו או היית במערכת יחסים עם עדי סבג?".

כאן כבר התחלתי להרגיש לא נעים. היססתי ואז אמרתי, "יצאנו כמה פעמים, אבל זה לא הסתדר ומאז לא שמרנו על קשר".

"כמה זמן לא הייתם בקשר?" הוא שאל.

"כבר כמה חודשים" אמרתי, מנסה להיזכר בפעם האחרונה שדיברנו.

"היית אומרת שהיחסים בינכם נגמרו בצורה נעימה?"

"לא ממש... זה פשוט לא הסתדר והחלטתי שאני לא רוצה לשמור איתו על קשר" אמרתי מעט מובכת, מקווה שהוא לא ימשיך לשאול שאלות בנושא.

"הבנתי, אם כך תוכלי לספר לי מדוע הגעת לכאן אתמול בשתיים עשרה בלילה?"

"כן. עדי התקשר אלי וביקש שאגיע לעזור לו" אמרתי והתחלתי להבין כמה מוזר זה נשמע. גם החוקר נראה שכל הסיפור נשמע לו חשוד והוא אכן המשיך ושאל,

"אם היחסים שלכם נגמרו באופן לא נעים, עד שהחלטת להוציא אותו בחייך ולא לשמור איתו על שום קשר, למה הגעת באמצע הלילה לתחנת משטרה כדי לעזור לו?" הוא הביט בי, מחכה לתשובה.

בלעתי רוק, מנסה להרטיב את הגרון המעט יבש שלי. למה עשיתי את זה? האם החוקר יבין? אני בקושי הבנתי.

"הוא אמר שאין לו אף אחד כאן. שהוא יישאר במעצר ואולי אפילו ייכנס לכלא אם לא אגיע. אני מניחה שהרגשתי מחויבות כלשהי לבוא, אני לא שונאת אותו אדוני החוקר, הוא היה נשמע בצרה אז הגעתי".

"האם את יודעת שלעדי יש אח בשם אלי, שגם חי באילת?"

"לא ידעתי שהוא חי כאן, אבל אני מודעת לקיומו" השבתי, מנסה להבין לאן כל זה הולך.

"למה את חושבת, לדעתך, שעדי בחר ליצור איתך קשר ולא עם אחיו, קרוב משפחה?"

כאן כבר התחלתי להילחץ. ידעתי שעדי לא התקשר לאלי מחשש שיבדקו את הפלאפון שלו ויעלו עליו. ידעתי שהוא מגן עליו ושהאקדח שייך לו ושאולי הוא אפילו רצח מישהו. לא רציתי לשקר, אבל לא הייתי בטוחה שכדאי לנדב מידע בנושא.

"אני לא יודעת, תצטרך לשאול אותו" השבתי ברוגע.

"שאלנו אותו, הוא לא מוכן לדבר. בגלל זה הבאנו אותך" הוא שילב את אצבעותיו ורשם משהו על הדפים שמולו.

"אני לא אצליח לגרום לא לדבר, אמרתי לך אנחנו לא בקשר. רק באתי אתמול כדי לעזור לו"

"ומה עדי ביקש מימך לעשות?" הוא שאל את השאלה שקיוויתי שלא ישאל.

"הוא ביקש שאמצא לו מספר של עורך דין טוב" אמרתי ועצרתי. אני חייבת לספר להם על השיחה לאלי, אם הם ידעו ששיקרתי גם אני עלולה להסתבך בסיפור הזה ואני ממש לא מוכנה לזה, לא בשביל עדי ובטח לא בשביל אלי. "והוא ביקש שאתקשר לאחיו אלי"

ברק של התרגשות חלף בפניו של החוקר. הוא התיישר בכיסאו והביט בי, לא מסיר את עיניו מעיני. "ומה הוא ביקש שתגידי לאחיו?".

"שאגיד לו על האקדח שמצאו ברכב ושאבקש ממנו עזרה" אמרתי.

"ומה אלי אמר בתשובה?" החוקר נצמד לשולחן, כאילו מבקש לשמוע היטב את מה שאומר מה עתה והלאה.

"הוא... הוא קילל אותו ואותי. הוא אמר שלא יגיד מילה נוספת ושלא ייתן את מספר הטלפון שלו לאף אחד... הוא היה מאוד נסער וצעק הרבה בטלפון, אז ניתקתי לו" אמרתי לבסוף.

"האם את יודעת של מי האקדח שמצאנו ברכב של עדי?" הוא שאל והמשיך לכתוב בדפים שמולו.

"כן" אמרתי ודב לביא הרים במהירות את מבטו. "לפחות אני חושבת.. עדי אמר שהוא של אחיו אלי" אמרתי לבסוף, יודעת שסיבכתי עבור עדי את העניינים, אבל זה לא עניין אותי. אני לא אגן על אחיו הרוצח ובטח שלא אכנס למאסר עבורו.

"זה מה שהוא אמר לך?" הוא שאל, מנסה לרסן את קולו.

"כן" נאנחתי והוספתי "אני מוכנה לשתף פעולה, אני ממש לא רוצה להסתבך עם אף אחד. אני לא חלק מהסיפור הזה ואני גם לא מעוניינת להיות. סיפרתי לך את כל מה שעדי ואח שלו אמרו לי".

"כן כן אני מבין. ראיתי שהתיק שלך נקי ושאין לך קשר לטיפוסים כאלה. האם תהי מוכנה להעיד בבית משפט על מה שסיפרת לי כאן הערב?" הוא אמר וסידר את הניירות שמולו.

"כן..." אמרתי בהיסוס, אם זה מה שיוציא אותי מהצרה הזאת.

החוקר שאל אותי עוד כמה שאלות בנושא, אימת איתי את הפרטים שלי ולבסוף שחרר אותי לחופשי. במונית בדרך הביתה סימסתי ליַם מה קרה, מנסה לשמור על ההודעה אגבית, כאילו שלא ממש הייתה לי ברירה. מה שהיה נכון.

נדבר על זה בבית הוא כתב ואני התכווצתי מעט במושב האחורי של המונית.

* * *

המונית עצרה וירדתי ברחוב שלי, מתה להגיע למיטה שלי. היית כבר כל כך עייפה. ידעתי שיַם מחכה לי בבית וקיוויתי שלא נריב שוב. חציתי את הכביש אל כיוון הבית שלי כשראיתי שוב שני אנשים שמתקרבים אלי, הפעם מכיוון אחת המכוניות. החשתי את צעדי לכיוון הבית.

"סליחה? סליחה? את יודעת איך מגיעים מכאן לרחוב שדרות התמרים?" שמעתי קול מאחורי שואל ותהיתי אם לענות לו. רק רציתי להגיע הביתה וממש לא רציתי להתקרב אל שני הזרים האלה. אבל הייתי נחמדה ולא רציתי לפגוע ברגשותיהם ופשוט להתעלם מהם, אז נעצרתי והסתובבתי לכיוונם.

החזקתי את הפלאפון חזק והאצבע שלי הייתה על לחצן הצלצול של יַם, רק ליתר ביטחון. "צריכים לצאת מהרחוב הזה ולהגיע לכביש הראשי. שדרות התמרים הוא רחוב ממש ארוך, לאן בדיוק אתם צריכים?" שאלתי ולקחתי כמה צעדים אחורה לכיוון הבית.

שני הגברים התקרבו וזיהיתי אותם כשני הגברים שהלכו כאן לפני שעליתי על המונית אל תחנת המשטרה. זה היה נראה לי לא בסדר, אז לחצתי על לחצן הצלצול ונתתי לפלאפון בידי לחייג אל יַם, מקווה שהוא יענה לי.

"אנחנו צריכים לאזור התיירות" אחד הגברים אמר והתקרב ואני לקחתי צעד נוסף אחורה. הרגל שלי פגעה במדרכה ונפלתי. שמעתי מרחוק את יַם עונה לטלפון וקורא בשמי.

"יַם!" התחלתי לצעוק. משפשפת את זרועי בכאב ומתכווצת כאשר שני הגברים התנפלו עלי, זונחים את העמדת הפנים. הבחור המזוקן הצמיד את גופו אלי ולחש "אלי סבג לא אוהב מלשינים". הבחור השני ליטף את פני ואמר לחברו "וואלה אחת יפה הוא הביא, לא חבל?".

הם גררו אותי לאחת המכוניות החונות ברחוב, תוך כדי שאני מנסה לצרוח ולהיאחז בכל דבר בדרך שיכול להאט אותם. ידעתי שיַם שמע הכל בטלפון שנח כעת על המדרכה ושאני רק צריכה להאט אותם מספיק כדי שהוא ירוץ מהבית ויגיע לרחוב.

הבחור המזוקן הכניס אותי למושב האחורי ונכנס לשם יחד איתי, בעוד הבחור השני החליק לתא הנהג, התניע את הרכב ונסע משם. ראיתי מרחוק את צלליתו שם יַם רצה לכיווננו, אבל זה היה מאוחר מדי.

"לידור, קח" הנהג הושיט לבחור המזוקן אזיקון שקוף ולידור הצמיד את שתי ידי מאחורי גבי והידק אליהן את האזיקון. הפאניקה הקפיאה את עצמותי, הפנים שלי היו אדומות ורטובות מבכי ובחיים לא הרגשתי כל כך חסרת אונים. בכיתי בשקט כשלידור התחיל לגעת בי; הוא ליטף את השיער שלי, את הידיים, עד שהוא הגיע לירכיים שלי, שם הוא נעצר.

הוא ישב במושב הימני ביותר בספסל האחורי והתחיל למשוך את גופי מטה, מנסה להשכיב אותי לאורך המושב. ניסיתי להתנגד, אבל הידיים שלי היו קשורות בחוסר אונים מאחורי גבי. לבסוף הוא השכיב אותי על הבטן והניח את ראשי בחיכו והמשיך ללטף אותי. הרגשתי על הלחי שלי איך המכנס שלו מתקשה מתחתי ולאט לאט הוא התחיל לזוז, מחכך בי את הזקפה שלו.

"אחי, מה אתה עושה?" הנהג שאל אותו לפתע, מביט בנו.

"צחי, אתה חייב לעצור בצד אחי. אני לא יכול ככה, רק עשר דקות ונמשיך" שמעתי אותו אומר, כמעט גונח, כאשר הוא הצמיד אותי חזק יותר אל המכנס שלו.

"אחי, אלי אמר להביא אותה אליו" שמעתי את צחי אומר בהיסוס.

"בסדר, נביא אותה אליו. רק תן לי לזיין אותה בצד רגע ונמשיך. תעשה לי טובה צחי, הוא אפילו לא ידע" הוא אמר ותפס לי בשיער, מושך אותי קרוב יותר עד שכמעט לא הצלחתי לנשום.

צחי לא אמר כלום כמה שניות ואז לידור אמר "גם לך יהיה סיבוב".

הרגשתי את הרכב פונה ומתחיל להיעצר, וזה היה מבחינתי כמו אישור להוצאה להורג. הם פתחו את שתי הדלתות האחוריות כדי להכין את הבמה, אבל כל מה שראיתי בחוץ היה חושך. הם התחילו לגעת בי בכל הגוף והרגשתי את התודעה שלי מתנתקת וצפה. הרגשתי שהם מורידים לי את הנעליים ואת המכנס והקור הכה בכוח בעורי החשוף. אחד מהם נישק לי את הצוואר ואחד אחר ליקק את הירכיים הפנימיות שלי. עצמתי עיניים וניסיתי להכין את עצמי למה שהולך לקרות, לנסות להתנתק כמה שאפשר כדי שלא אזכור אחר כך דבר.

שמעתי רוכסן נפתח ובגד פוגע באדמה. כיווצתי את כפות ידי והתכוננתי לתחושה הבאה שידעתי שצריכה להגיע. אבל במקום להרגיש משהו, שמעתי מכונית עוצרת בחריקת בלמים.

השאירו תגובה

חדש יותר ישן יותר