פרק 41 (פרק אחרון)
הוא הציל אותי. שוב. היה נדמה לי ברגע זה שזה כל מה שהוא עשה מהרגע שהוא פגש אותי.
שמעתי צעקות שהפכו לצרחות ואז שקט.
הוא הלביש אותי בחזרה בבגדים ונשא אותי לרכב אחר. הריח המוכר שלו החזיר אותי להווה והתחלתי לבכות בשקט.
יַם הושיב אותי במושב הנוסע וחגר אותי. ראיתי אותו מקיף בזריזות את הרכב ונכנס לכיסא הנהג, משלב להילוך ומסתובב בחריקת בלמים בחזרה לכביש. מה קרה לבחורים שלקחו אותי לא ידעתי, ולא היה בי את הכוח או הרצון לשאול.
הנסיעה עברה בשקט, הוא לא אמר מילה וגם אני לא. העדפתי את זה ככה.
כשהגענו לדירה שלי הוא עזר לי לצאת ונתן לי בחזרה את הפלאפון שלי.
"בואי" הוא אמר בשקט והוביל אותי בשביל אל הדלת. האורות דלקו ויכולתי לראות שהוא יצא משם בחיפזון; הטלוויזיה דלקה והייתה צלחת אוכל חצי מלאה על השולחן.
את המשך הלילה העברתי בין הזרועות שלו, הוא יצר מעין כלוב ששמר עלי מהעולם ולא שחרר, רק כדי לקום ולהכין לי תה. אחרי כמה שעות התחלתי לספר לו מה קרה; סיפרתי לו על עדי ועל אלי, גם על האקדח ועל החקירה עם השוטר. הוא לא כעס עלי ובעיקר הקשיב. יכולתי לראות את גלגל הראש שלו עובדים.
"אני מקווה שמה שאלי ימצא שם בחניון ישלח לו מסר, אבל בכל מקרה מחר ניסע לתחנת המשטרה ונספר להם מה קרה. את תעזרי להם לתפוס את הנוכל הזה" הוא אמר ואני הנהנתי. ידעתי שהוא ישמור עלי.
"מה עשית ל..להם" שאלתי, לא יודעת איך בדיוק לקרוא להם. מפלצות? בני זונות?
"את בטוחה שאת רוצה לשמוע?" הוא שאל, כמעט הזהיר.
"כן"
"שברתי לאחד את הלסת ואני חושב שגם את האף. לזה שהיה עם המכנסיים למטה נתתי טיפול מקיף יותר. אני לא חושב שהוא יזדרז להוריד שוב את המכנסיים בזמן הקרוב, אם בכלל" יַם אמר בקול אפל. שמחתי לשמוע את זה ושוב הופתעתי מהכוח שיש לו. ראיתי איך הוא הפיל את עדי אז כשהגיע בלילה ההוא ללא הזמנה; אבל לא חשבתי שהוא יהיה מסוגל לנטרל שני גברים בבת אחת. כנראה שטעיתי – זו לא תהיה פעם ראשונה.
בשלב מסוים נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר יַם נשאר שוכב ליידי עד שקמתי מהמיטה והלכתי לחדר האמבטיה כדי להתקלח.
כשחזרנו מתחנת המשטרה יַם הזמין לשנינו מוקפץ אסייתי עם טופו צלוי ורול סושי צמחוני. ישבנו לאכול על השולחן בחצר, נהנים ממזג האוויר הנעים. הדשא היה ירוק ומשובץ פרחים והעצים הסתירו אותנו מהרחוב. רוח קלילה נשבה וצפיתי בשני פרפרים צהובים מרקדים להם ליד אחד הענפים הנמוכים. הרגשתי כאילו אנחנו נמצאים בעולם משלנו.
החלטתי לוותר על העבודה היום, רציתי להתאושש מהלילה הנורא שעבר עלי. יַם הציע שנצא קצת מהעיר, אולי לצימר או אפילו לחו"ל ואני הסכמתי בהתלהבות. את המשך היום העברנו בלתכנן את הטיול שלנו, יַם בדק יעדים, אני עברתי על בתי מלון ואתרים שחייבים לבקר בהם. גם כשהחלטנו לאן נטוס ואיפה נלון, יַם התעקש שנבדוק עוד אופציות. זה היה די ברור שהוא פשוט מנסה להסיח את דעתי עם התעסקות בדברים כיפיים כמו תכנון חופשה חלומית, וכל כך הערכתי את זה.
בסוף היום כבר סגרנו דיל של הדקה ה-90 לסוף השבוע הבא. ממש התרגשתי לטוס לחו"ל עם ים וידעתי שזה אומר שאנחנו מתקדמים צעד נוסף בקשר שלנו.
"זה זמן טוב לטוס עכשיו לאיטליה" הוא אמר והניח את הצלחות מארוחת הערב בכיור. "מזג האוויר מתחיל להתחמם והכל פורח, נוכל לטייל באזור הכפרי יותר ולא רק להישאר בעיר".
"נכון, אבל אתה לא חושב ששבוע זה יותר מדי?" שאלתי ותהיתי מה נעשה שם שבוע שלם.
"בכלל לא, לדעתי אין טעם לטוס לשום מקום אם זה פחות משבוע" הוא ענה נחרצות.
הספירה לאחור החלה, כל יום שעבר קירב אותי אל החופשה החלומית באיטליה עם יַם, לנופים, לאוכל האיטלקי ולתחושה הנהדרת של החופש. עדיין חששתי מאלי ולא שכחתי במהירות את הלילה ההוא בו החיים שלי כמעט השתנו לנצח, אבל יַם בילה זמן רב יותר בבית וישן איתי כבר בכל לילה, אז הרגשתי די בטוחה איתו, הוא שמר עלי.
קיבלתי צלצולים לפחות פעם ביום ממספר חסוי, אבל לפי הצעתו של יַם פשוט לא עניתי ועדכנתי את החוקר דב בכל פעם שזב קרה. לפעמים תהיתי מה קורה עם עדי, אם שחררו אותו מהמעצר או שהאשימו אותו בעבירה או אפילו ברצח, אבל ככל שעברו הימים חשבתי עליו פחות ופחות. לבסוף המחשבה על הזמן והאנרגיה שהוצאתי על התהיות מה הוא חושב ולמה הוא לא רוצה בי, הפכה למגוחכת, כמו הרבה זיכרונות עבר. עדיין היה בי חלק שזכר מה הרגשתי אליו, את הכמעט אובססיה שהוציאה אותי מדעתי, אבל בשקט של החיים שלי, בלי הסמים ועם יַם שלא הפסיק לדחוף אותי קדימה, ידעתי שמה שהרגשתי לעדי הייתה תשוקה שהתלהטה מהעובדה שהוא לא רצה אותי ותו לא.
ביום ראשון, יום הטיסה שלנו, יַם עבר איתי על כל הדברים שארזתי ווידא איתי שלא שכחתי שום דבר. לקראת שתיים עשרה בצהריים יצאנו בזריזות מהבית, יַם מביט סביבו וסורק את האזור לפני שהוא נותן לי להתקדם לכיוון המכונית שלו, הרגל שסיגל לעצמו בזמן האחרון. בדרך לשדה התעופה רמון קיבלתי שוב צלצול ממספר חסום, אבל יַם סימן לי לא לענות.
עשינו צ'ק אין מזורז ותוך שעתיים כבר היינו על המטוס בדרך לשדה התעופה Fiumici. השדה היה די קרוב לרומא, שם נמצא המלון שלנו.
הכניסה למלון הייתה עשויה אבן שיש לבנה ומבריקה, אשר שלטה בעיצוב של המלון כולו. בדלפק הקבלה הזהוב קיבלנו מפתחות לחדר הפשוט שהזמנו, אבל כשנכנסו ראינו שהוא ממש לא פשוט. ידעתי כמובן שהוא יראה נהדר, גם לפי התמונות וגם לפי חוות הדעת, אבל מה שידעתי לא השתווה למציאות; מיטה לבנה וענקית עמדה באמצע החדר, מלאה בכריות על פרקט עץ כהה ומבריק. שידות לבנות ושולחן כתיבה עמדו בצידו הימני של החדר, משובצים פסי זהב. בצידו השמאלי הייתה ספה קטנה ובהירה ושולחן זכוכית עגול ונמוך, עליו הונח אגרטל של צבעונים צהובים. המקלחת הייתה ענקית, עשויה משלושה קירות זכוכית וקיר קרמיקה לבן. הכיור, השירותים וארון המגבות היו לבנים כולם והבריקו מניקיון.
"וואו" אמרתי ליַם, "זה הרבה יותר יפה מהתמונות נכון?".
"אני לא מבין למה לא הסתפקנו באיזה בית אירוח באזור" הוא גנח.
"שום בית אירוח" קבעתי, "אם אני יוצאת לחופשה, אני יוצאת בסטייל".
"האמת שבאמת מאוד יפה פה" יַם התרצה לבסוף.
אחרי שסידרנו את הדברים בחדר, מיהרנו לצאת מהמלון ולהתחיל להסתובב בעיר. חנויות ראווה ענקיות ניבטו אלי מהרחוב הראשי, יחד עם אין ספור מסעדות ודוכנים עם רוכלים מחויכים המוכרים מאכלי רחוב מסורתיים.
כשירד החושך הרגשתי איך עולות המגננות שלי. לא שלטתי על זה; זה פשוט קרה. הרגשתי צעדים הולכים מאחורי, דמיינתי גברים שמסתכלים עלי ארוכות ואפילו נוכחותו של יַם לא הצליחה להרגיע אותי לגמרי. זה היה האפקט של אותו לילה נוראי והנחתי שהתחושה הזו תישאר איתי לעוד זמן מה. כשמישהו לוקח אותך בניגוד לרצונך ואת כבר מכינה את עצמך ואת הגוף שלך לחדירה הפולשנית ביותר שאישה יכולה לחוות, קשה מאוד לשכוח את זה. אבל יַם היה סבלני והחזיר אותנו חזרה אל החדר במלון לשתות שוקו חם ולאכול טוסטים עם חמאה וריבה.
השבוע שלנו ברומא היה בלתי נשכח; גמענו קילומטרים שלמים ברגל וראינו כל כך הרבה מקומות ואתרים עוצרי נשימה. אחרי שהסתובבנו ברחובות הראשיים וביקרנו באטרקציות הפופולריות, נכנסו יותר לעומקי העיר ומצאנו מסעדות חבויות ופארקים קסומים.
בטיסה חזרה לישראל ידעתי שנחזור לכאן שוב, אולי לא עוד שנה ואולי לא עוד שנתיים, אבל אנחנו עוד נגיע חזרה לאיטליה. הבטתי באורות המנצנצים בחשכה קילומטרים רבים מתחתנו ונפרדתי לשלום מרומא.
הנחיתה בישראל הייתה שמחה מעורבת בעצב; שמחתי לחזור לאילת ולהגיע חזרה לדירה האהובה שלי ולחיים שבניתי לעצמי עם יַם, אבל ידעתי שאתגעגע לשגרה הנחמדה שבנינו לעצמנו ברומא ולהרפתקאות שכעת הפכו לנחלת העבר.
"אני מת מעייפות" יַם הודיע כשנכנסנו לדירה והתמוטט מיד על המיטה.
"אתה לא רוצה לאכול משהו?" שאלתי. אמנם הטיסה לא הייתה ארוכה, אבל הארוחה האחרונה שלנו הייתה בסביבות אחר הצהריים.
"לא לא, כבר שתיים בלילה, נאכל בבוקר" הוא מלמל אל תוך הכרית שלו.
"בסדר" גיחתי בשקט. "אני יוצאת רגע להשקות את הפרחים בחוץ, אני לא יודעת אם סילבי עשתה את זה כשלא היינו" הודעתי לו, אבל הוא כבר היה שקוע עמוק בשינה.
מילאתי בקבוק גדול של מים ויצאתי החוצה לגינה הקטנה שלי. שרשרת האורות שתליתי כשרק עברתי דלקה לה והאירה את הכל באור צהבהב וחמים. כמה פרפרי לילה חלפו על ידי ברפרוף. האביב הגיע והביא איתו מזג אוויר נוח יותר; עדיין לא היה ממש חם, אך עדיין יכולתי להרגיש משב רוח קריר בשעות הערב והלילה המאוחרות. ניגשתי לאדניות שלי והתחלתי להשקות את הפרחים, משתדלת לתת את אותה הכמות לכל אדנית. לפתע שמעתי את השער נפתח בחריקה שקטה.
גופי מיד התקשח וצמרמורת לא רצונית תקפה אותי. הסתובבתי במהירות, מוכנה לצרוח בכל כוחי, עד שראיתי את עדי צועד אלי באיטיות מצידה הרחוק של הגינה.
בעודי נרגעת, התחלתי לחשוב, מה הוא עושה כאן? שחררו אותו מהמעצר? מה קרה עם אלי? אבל במקום לשאול אותו את השאלות האלו, שאלתי "מה אתה עושה פה?".
עדי התקרב אלי, נראה היה שהוא רוצה לחבק אותי אבל המבט שלי כנראה גרם לו לחזור בו, כי הוא הוריד את ידו ונעמד מולי.
"באתי להתנצל" הוא אמר ואני שילבתי את ידי על חזי. "נו הילי" הוא אמר, "אל תהי קשה. בואי שבי איתי רגע, אני מבטיח שאלך עוד כמה דקות אם תרצי".
הוא התיישב על נדנדת העץ הקטנה והשאיר לי מקום לצידו. רוקנתי את שאריות המים מהבקבוק על האדנית האחרונה וניגשתי לשבת לידו, לא בטוחה אם זה הדבר הנכון לעשות, אבל סקרנית לשמוע מה יש לו להגיד.
"קודם כל אני מצטער על מה שקרה לך בגללי. את צריכה להאמין לי שלא ידעתי שאלי ילך כל כך רחוק, אבל הוא פגע בך ואני מצטער" הוא התחיל. פתחתי את פי כדי לשאול אותו בציניות שהוא לא ידע שאחיו שנתן לו אקדח שהיה מעורב ברצח ילך כל כך רחוק, אבל הוא הביט בי בקשיחות וידעתי שאני צריכה לתת לו לסיים.
"אני יודע שאלי הוא לא בחור טוב, אבל הוא בכל זאת אח שלי. הוא הוציא אותי ממצבים שחשבתי שאני בחיים לא אצא מהם ורציתי להחזיר לו טובה. בגלל זה לקחתי את האקדח ההוא" הוא אמר והשפיל מבט, נזכר כנראה בדברים שלעולם לא אדע.
"בזמן שהיית בחו"ל שתפתי פעולה עם השוטרים ועזרתי להם ללכוד את אלי, הוא נמצא במעצר וכנראה יואשם ברצח" הוא המשיך, גורם לי לבהות בו בתדהמה.
"רגע, איך ידעת שהייתי בחו"ל? ושחזרתי היום?" שאלתי פתאום.
"יַם תכנן את זה עם החוקר שלי" הוא אמר ואני כיווצתי את גבותי. "זה לא מה שאת חושבת, אחרי ששמעתי מה אלי עשה לך, הסכמתי לדבר. שלושתנו החלטנו שהזמן הכי טוב לפעול יהיה כשאת לא בסביבה, ככה אני יודע על הטיסה שלך. בזמן הזה אמרתי להם איפה הם יוכלו למצוא את אלי והם עצרו אותו" עדי המשיך. לא בדיוק כעסתי, הבנתי למה עשו מה שעשו, אבל עדיין היה נחמד אם היו אומרים לי משהו.
"בזכות שיתוף הפעולה שלי קיבלתי עסקה ושחררו אותי ממעצר, אם אני אעיד כמובן נגד אחי והסכמתי" שוב הוא הפתיע אותי; איך מלקחת את האשמה ואת האקדח על עצמו, הוא מסכים להעיד נגד אחיו? יכול להיות שמה שאמרתי באמת השפיע עליו?
"אני שמחה שהחלטת לעשות את הדבר הנכון" אמרתי לבסוף.
"אחרי מה שאמרת לי, חשבתי שזה יהיה זמן טוב להתחיל" הוא השיב וגרם לי לחייך.
"אני יודע שצדקת אז, בתחנה" הוא אמר לפתע וגרם לי להביט בו. "אני יודע שבחרתי בכל פעם שיכולתי בדרך הלא נכונה. אני יודע שעשיתי טעות כשוויתרתי עליך" הוא אמר והסתכל ממושכות בעיניים שלי.
"אתה לא צריך להגיד את זה עכשיו, זה כבר לא משנה" ניסיתי להגיד אבל הוא המשיך.
"זה משנה לי" הוא אמר בתקיפות. "אני צריך שתדעי שאני מצטער, שהייתי עושה הכל כדי להשיג אותך שוב" הוא התקרב אלי עד שהרגשתי את נשימותיו על פני.
הוא סוף סוף אמר את המילים שרציתי לשמוע כל כך הרבה זמן בתקופה מסוימת בחיים שלי, תקופה אחרת. חייכתי אליו והתרחקתי מעט.
"אני שמחה שהחלטת לבחור בחיים אחרים בשביל עצמך, גם אני עשיתי את ההחלטה הזו לפני כמה חודשים" אמרתי לו. "אני לא צריכה לספר לך שמה שהרגשתי אליך, כבר לא אותו דבר היום".
הוא השפיל את מבטו והרגשתי צער על מילותי שפוגעות בו, אבל ידעתי שהוא צריך לשמוע אותן.
"אני חושבת שאתה יכול לעשות דברים גדולים אם רק תנסה, אני חושבת שתוכל להיות יום אחד מאושר" חייכתי אליו. הוא הושיט אלי את ידו ואחז בעדינות בכף ידי. אחזתי את ידו לכמה שניות לפני ששחררתי ואמרתי לו "לילה טוב עדי".
הוא יצא מהגינה הקטנה שלי וידעתי שיום אחד, יום רחוק מהיום, עוד נתראה שוב.
כיביתי את האור בחצר ונכנסתי הביתה, עייפה אך מרוצה. התפשטתי וזחלתי בתשישות למיטה, מתכסה בשמיכה עבה. הרגשתי את ידו של יַם עוטפת אותי מאחור ושפתיו נצמדו לצווארי. חייכתי באושר אל החושך של הדירה, מודה לגורל על המזל הגדול שקיבלתי.
-סוף-
דבר הסופרת:
אני והילי הגענו יחד לאילת. שתינו התחלנו לעבוד במלון גדול בעיר ושתינו חיפשנו יותר.
כשהגעתי לאילת, כמו רבים אחרים, הרגשתי מבולבלת, לא ידעתי מה אני רוצה וגם לא הכרתי אף אחד. התחברתי עם חברה מהמלון שעישנו הרבה סמים, חגגו ולא חיפשו דבר מעבר למה שהיה להם. במשך כמה חודשים טבעתי בעבודה תובענית שלא אהבתי, סמים (קלים) ואנשים שרק משכו אותי למטה. פגשתי בחור שאמר לי שהוא אוהב אותי, אבל לא יכול להיות איתי והייתי אומללה כמו שלמעולם לא הייתי.
אחרי כמה חודשים של שגרה כזו, בה כבר תכננתי לעזוב את אילת ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר, פגשתי מישהו. מישהו שראה בי יותר ממה שהייתי באותו רגע. הוא אסף אותי והראה לי שאפשר גם אחרת, אז עזבתי את המגורים המשותפים של עובדי המלון ומצאתי לי דירה משלי. עזבתי את העבודה והתחלתי לכתוב, עובדת כעצמאית מהבית. הפכתי לטבעונית והתחלתי לעשות כושר, נהייתי בריאה והכי חשוב - האמנתי בעצמי ובמה שרציתי.
היום אני עדיין חיה באילת עם בן הזוג שלי. יש לי כלב וחתול שאימצתי ואני ממשיכה לעשות את מה שאני אוהבת.
אל תכנעו לקושי, לגורל יש תוכניות גדולות עבורכן, אתן רק צריכות לתת לו מקום.
הוסף רשומת תגובה