זהב מלוכלך - התחלות חדשות

 

פרק 1

"כל המזוודות שלך ארוזות והועמסו על המכונית" אבא שלי אמר מהכניסה לחדרי. "אז אחרי שתסיימי כאן, רדי להגיד לי ולאמא שלך להתראות".

"בסדר" השבתי לו באדישות והמשכתי לסרק את שיער הדבש שלי מול המראה הגדולה שבחדרי. עורי נראה בהיר יותר באור הבוקר החורפי ועיני הירוקות נצצו בהתרגשות. מרחתי אודם וורדרד על שפתיי ובהיתי בבבואתי. רציתי להיראות כמו סטודנטית וותיקה, אבל לא הייתי בטוחה שהשגתי את המטרה.

ליסה כבר סידרה לי את החדר ובדקה שלא שכחתי דבר לפני שאני יוצאת. מעולם לא עזבתי את הבית לזמן רב כל כך, אבל הייעד שלי, אוניברסיטת "אן הייבן" שבוושינגטון, היה רחוק כמה שעות נסיעה מאחוזת המשפחה שלי, כך שלא יכולתי להישאר לגור כאן גם אם רציתי, והאמת הייתה לא, לא רציתי.

בהיתי בנברשת הקריסטל המפוארת שמעל המיטה שלי ותהיתי אם אתגעגע אליה, אם אתגעגע למשהו מהחדר שלי; חדרי המעונות באן הייבן היו יפים בהרבה מבכל אוניברסיטה אחרת שביקרתי בה, כיאה לאחת האוניברסיטאות הפרטיות היוקרתיות ביותר במדינה, אבל הייתי די בטוחה שלא תהיה בהם נברשת.

לבסוף, אחרי שלא יכולתי להסתרק יותר והלחץ החל לבעבע בי, לקחתי את התיק הקטן שנח על המיטה ויצאתי מהחדר בלי להביט לאחור. ליסה ניקתה את מעקה המדרגות שמחוץ לחדרי וזימזמה לעצמה שיר נעים, עצרתי מולה, לא בטוחה מה לעשות.

"ביי ליסה, אני עוזבת" אמרתי לה ותהיתי אם זה יהיה מוזר מדי לחבק אותה. היא הרימה אלי את מבטה, התקרבה אלי ולחשה לי "בהצלחה בוניטה" מניחה סביבי את זרועותיה הדקות. עצרתי כמה דמעות חמות מליפול על לחיי והשבתי לה חיבוק מוחץ. אחרי כמה שניות היא הרפתה ממני ואני מיהרתי לרדת במדרגות היורדות אל אולם הכניסה, מוחה מעט את זוויות עיני.מאולם הכניסה ניגשתי אל הסלון, חוצה בזריזות את רצפת השיש המבריקה.

מול קיר הזכוכית המשקיף אל מדשאות האחוזה, עמד אבי והסתכל על השטחים רחבי הידיים שניבטו מכל עבר ולידו, על ספה גדולה ומרופדת בצבע קרם ישבה אימי, מעלעלת במגזין אופנה כלשהו. יכולתי לראות שליסה כבר ניקתה כאן הבוקר, היות והפרחים באגרטלים הוחלפו, האבק נוקה מהמדפים ואש חמימה בערב באח. התקרבתי מעט אל מרכז החדר ועצרתי, שומרת מרחק.

"אני יוצאת" אמרתי לשניהם. אימי הרימה את מבטה ממעיל פרווה שכנראה יופיע בארון שלה ביום המחרת ואבי הפנה את גבו לחלון כדי להביט בי.

"מיה, לא יהיה לך קר ככה?" הוא שאל, מורה על השמלה הקצרה שלבשתי.

"לא, אני לוקחת מעיל" הרמתי את המעיל העבה שהחזקתי בידי.

"בסדר בסדר" הוא מלמל.

"זו לא שמלה מהעונה שעברה? תזכירי לי להזמין לך כמה חדשות מקטלוג החורף של לואי ויטון" אימי אמרה בחיוך.

"זה בסדר אמא, אני מעדיפה שלא" השבתי.

"את מעדיפה מגוצ'י?" היא שאלה.

"לא, יש לי מספיק בגדים כרגע, אני מעדיפה להתרכז בלימודים"

"טוב נו" היא אמרה וחזרה אל מגזין האופנה שלה.

"אל תשכחי את ההסכם ביננו" אבי אמר ושילב את זרועותיו מאחורי גבו.

"לא אשכח" ניסיתי להסתיר את הטינה בקולי. "אז... להתראות" אמרתי לשניהם.

"צלצלי אלינו אם שכחת משהו" אבי אמר ועשה חצי צעד לקראתי, אבל ברגע האחרון התחרט וחזר למקומו ליד קיר הזכוכית.

"אוקי" אמרתי והסתובבתי בזריזות, חוצה את אולם הכניסה פעם נוספת ויוצאת מדלתות העץ הכפולות של האחוזה. על שביל הגישה, במכונית אאודי מבריקה חיכה לי מייסון, הנהג של אבי. הוא יצא במהירות ממושב הנהג כדי לפתוח לי את דלת המושב האחורית.

"תודה מייסון" אמרתי לו בעוד אני מתיישבת והוא חייך אלי חיוך גדול וסגר אחרי את הדלת.

התחלנו לנסוע מתרחקים מהבנה המפואר שהיה לי לבית במשך 19 השנים האחרונות. הבטתי לרגע לאחור, וראיתי את אבי עומד בחלון. הרגשתי לפתע כמו אדם במנוסה, כאילו עוד כמה שניות מייסון יסובב את המכונית וייקח אותי חזרה. הרגעתי את עצמי והסתובבתי חזרה במושבי. כשחצינו את השערים שסימנו את סוף שטח האחוזה, נשמתי לרווחה וראשי כבר נפרד לשלום מכל מה שהכרתי, מצפה כבר להתחיל את התקופה הקרובה, רחוק מהבית.

הנסיעה ארכה חמש שעות, בהן קראתי ספר, שמעתי מוסיקה והסתכלתי בטבלט שלי בפעם המאה על דף המידע של אוניברסיטת 'אן הייבן', מסתכלת על הפרצופים המחייכים ועל אולמות ההרצאה המלאים.

"הגענו מיס קלארק" מייסון קרא וקטע את הרהורי.

הרכב נכנס לשטח האוניברסיטה, נוסע על שביל גישה ארוך. הצצתי מהחלון וראיתי מדשאות רחבות ידיים משובצות עצי אלון, מבני אבן גבוהים ומפוארים, ושלל סטודנטים שהתהלכו להם ממקום למקום לבושים בגדים חמים.

מייסון חנה את הרכב בחניון מסודר לצד בניין שיש לבן עליו היה כתוב "מנהלה". ביקשתי ממייסון לחכות לי במכונית ולבשתי את המעיל שלי. כשיצאתי מדלת המכונית, קור צורב הכה בי וגרם לי להתחרט על השמלה הקצרה שלבשתי. התעטפתי היטב במעיל שלי ומיהרתי אל תוך הבניין הגדול, מוצאת בזריזות את משרדי הרישום. נרשמתי אצל אישה מבוגרת לבושה חצאית ארוכה עם פנים מקומטות וקיבלתי מערכת שעות מודפסת על נייר נאה דמוי קלף, מפת כיס קטנה של האוניברסיטה ומפתח נחושת עם פתק עליו היה כתוב "מבנה א', קומה 2, חדר 6". המזכירה הנחמדה הקיפה לי במפה היכן בדיוק נמצא מבנה המגורים שלי ואחלה לי בהצלחה.

כשיצאתי חזרה אל הקור, מיהרתי אל המכונית ומייסון יצא אלי בזריזות, ניגש אל תא המטען ומוציא את שתי המזוודות שלי. הראיתי לו היכן נמצא מבנה המגורים שלי במפה והוא לקח אותה מידי, הנהן והתחיל לגרור את המזוודות, נועל בלחיצת כפתור קטנה את המכונית.

התחלתי ללכת אחרי מייסון, מודה על כך שלפחות אין רוח ומביטה סביבי, חוקרת ומנסה לשנן את הדרכים כך שלא אצטרך להסתובב הרבה זמן עם המפה. אין ספק שהמקום היה יפה; עם מבנים בהירים ואלגנטיים, מדשאות ירוקות וספסלי עץ.

אחרי הליכה של בערך רבע שעה, הגענו למבנה גבוה, תואם ליתר המבנים בקמפוס, עליו הייתה רשומה האות א'.

"תודה מייסון, אני אעלה לחדר את הדברים שלי, אתה יכול לחזור" אמרתי לו ולקחתי מידיו את המזוודות. העדפתי לא להיכנס איתו למגורים, לא ידעתי בדיוק מה הנוהל על הכנסת גברים לשטח וגם לא ממש רציתי שהשותפה שלי לחדר תראה איך גוררים עבורי את המזוודות.

"כן מיס, תודה" מייסון אמר והביט בי לרגע. "בהצלחה" הוא אמר ונפרד ממני.

הבטתי אחריו לכמה שניות ואז התחלתי לגרור את המזוודות שלי אל תוך המבנה, סוגרת אחרי את הדלת ומקלה מעט על הקיפאון שהקיף אותי. מבפנים המבנה הזכיר קצת לובי של מלון; הרצפה הבריקה, כמה עציצים נחו בכדי חרסינה גדולים ומעלית צבועה בזהב עמדה בפינת חלל הכניסה. חלפתי על פני החדרים של הקומה הראשונה ועליתי במעלית לקומה מספר 2. כשיצאתי ממנה, ראיתי שהקומה נראית בדיוק כמו זו שמתחתיה.

את חדר מספר 6 מצאתי בקלות ופתחתי את הדלת עם מפתח הנחושת הקטן שקיבלתי מהמזכירה.
לפני שכנסתי פנימה, עמדתי לרגע בכניסה לחדר, חוקרת אותו ונהנית מהחום ששרר בו. הוא היה גדול ללא ספק, ומכוסה פרקט כהה. מיטה רחבה בקצה הימני של החדר הייתה מכוסה מצעים צבעוניים ועל הרצפה היו מפוזרים בגדים ונעליים, כך שהנחתי ששם ישנה השותפה שלי. בכל צד של החדר היה ארון בגדים, שולחן כתיבה עם כיסא, שידת לילה ומיטת עץ. צידו השמאלי של החדר, היכן שאני הייתי אמורה לישון, היה נקי, עם קולבים פנויים בארון ומזרן ערום ממצעים. מעל כל מיטה היה חלון עגול שהשקיף אל הקמפוס.

אחרי שהתחממתי קצת מהרדיאטור הלבן שהיה מובנה בקיר, התחלתי לסדר את הבגדים שלי בארון ולהלביש את המיטה במצעים. ליסה למדה אותי איך להחליף מצעים בעצמי כבר לפני מספר שבועות והייתי די גאה בתוצאות. הוצאתי את הספרים והמחברות שקניתי וסידרתי אותם בשולחן הכתיבה, יחד עם עטים, עפרונות ומרקרים שדחפתי אל אחת המגירות. כשסיימתי התיישבתי על המיטה ובהיתי דרך החלון אל מדשאות הקמפוס שבחוץ. הסתכלתי על הסטודנטים המחויכים שדיברו ביניהם ומיהרו כדי להספיק להגיע לשיעורי הבוקר, וניסיתי לדמיין את עצמי ביניהם.

השיעורים הראשונים שלי מתחילים רק מחר, אבל רציתי להגיע מוקדם יותר כדי להתמקם, אז שלפתי את המפה הקטנה מכיסי והתחלתי לעבור עליה, מנסה ללמוד בעל פה את השבילים והדרכים השונות להגיע לכל בניין.

לפתע שמעתי מפתח מסתובב בדלת והרמתי את מבטי מהמפה כדי לראות בחורה צעירה נכנסת לחדר ומביטה בי. היא הייתה שחומת עור ובעלת שיער שחור ומבריק שהחליק על גבה.

"היי לך, חשבתי שתגיעי רק מחר" היא חייכה ואני בהיתי בה בהפתעה. "אני אֶדיסון, אבל את יכולה לקרוא לי אֶדי" היא קרצה.