פרק 2
אדיסון גילברט הייתה ביתו הבכורה של אלייז'ה סוליס גילברט, מדען מצליח ושחקן גולף לא רע בכלל. היה לה אח קטן, תומאס שמו (כן, היא מודעת לאירוניה, אבל מה אפשר לעשות שהוריה היו מעריצים מושבעים?) שעדיין למד בתיכון."אז אבא שלי גילה איזו נוסחה מסובכת שהייתה חשובה מאוד לפיתוח תרופה לזאבת" אדיסון סיפרה לי בשעמום. בחצי השעה האחרונה היא הציגה את עצמה בפני וסיפרה לי קצת על משפחתה. "מאז 2012 הכל השתנה; עברנו לבית עצום, נהג פרטי, פתאום יש עוזרת 24/7, החיים הטובים" היא סיכמה.
חייכתי אליה. אדיסון חיה את החיים הטובים 8 שנים, לעומתי, שנולדתי אליהם. בחרתי לא להעלות את זה והמשכתי לשבת ולשמוע על אחיה תומאס, שמסתבר שהתחיל "לעשות ביד" לאחרונה.
"אז נכנסתי לו לחדר לראות אם הוא גנב לי שוב את המטען והכל היה חשוך, ואז פתאום שמעתי-"
"טוב טוב הבנתי!" אמרתי לה בגועל, ממש לא רציתי שתמשיך.
"ממש נסיכה, זה סתם ילד חרמן בן 14" היא צחקה. "אז מה הסיפור שלך נסיכה?".
לא ממש אהבתי את הכינוי שהדביקה לי, אבל כחכחתי בגרוני ואמרתי "אבא שלי הוא סיימון קלארק, אני גרה אצל ההורים שלי ב-"
"סיימון קלארק ברצינות?!" היא קטעה אותי בהפתעה. "הבמאי? זה שעשה 'צרות בגן עדן' ואת 'גיבור נופל'?".
"אממ כן" אמרתי לה, מעט מודאגת מתגובתה.
"וואו אלו סרטים גדולים! הוא גם ביים את כל העונה הראשונה של 'החיים מעיניו של מקס', הסדרה לא אותו הדבר בלעדיו!" היא אמרה בעצב והמשיכה לירות שאלות.
קיוויתי שמפני שמדובר באוניברסיטה יוקרתית וידועה, רוב הסטודנטים פה יהיה די עשירים ובעלי הורים מפורסמים כך שאני לא ממש אבלוט. אבל תגובתה של אדיסון הפריחה את התיאוריה שלי ויצרה אצלי לא מעט דאגה.
"תקשיבי הוא עשה סרטים מדהימים, איזה כיף לך שאת הבת שלו" היא אמרה בהתרשמות, ואני רק הנהנתי מעט במרירות.
"אממ אדיסון?"
"כן?"
"תוכלי אולי... לא לספר לאנשים על אבא שלי?" שאלתי בחשש והיא הביטה בי בהפתעה.
"בטח, אבל למה לא?"
"אני פשוט מעדיפה שאנשים יכירו אותי קודם... ולא את המשפחה שלי" השבתי לה והיא הנהנה בהסכמה.
"בסדר, את יכולה לסמוך עלי" היא קרצה ובאותו רגע באמת סמכתי.
אחרי השיחה המעט מתוחה על המשפחות שלנו, אדיסון עברה איתי קצת על המפה והוסיפה הערות משלה כגון "כאן הכי טוב לשתות בירה עם חברים בערבי שבת" או "זה ספסל מעולה למזמוזים כי יש עץ ענק שמסתיר אותו מהשביל הראשי".
אחרי כמה שעות של הסתגלות לחדר ודיבורים עם אדיסון, גיליתי שהיא מתחילה את שנה ב' שלה באוניברסיטה, עם התמחות בביולוגיה. היא ראתה איך המדע והידע שינו את חייהם וקיוותה להמשיך בדרכו של אביה.
"אבל אני אעשה את זה הרבה יותר מעניין" היא הבטיחה. "שום נוסחאות כימיות משעממות, אני ממש אהיה בשטח ואעשה ניסויים והכל". היא שקעה לרגע במחשבה ואז התנערה ממנה ושאלה "מה איתך, מה החלטת שיהיה החוג הראשי שלך?"
"בעיקרון רציתי ללמוד פילוסופיה וספרות... אבל אבא שלי לא ממש אהב את זה" בלשון המעטה. "אז בסוף התפשרתי על לימודי משפטים. אם אצליח אולי אכניס כמה קורסים בנושאים שמעניינים אותי" סיכמתי ביובש, לא נכנסת לריב הגדול שהיה לנו על זה. מצחיק איך לאבא שלי לא אכפת כמעט משום דבר בחיים שלי, אבל פתאום כשרציתי ללכת ללמוד הייתה לו דעה כל כך נחרצת.
אדיסון הביטה בי בעצב "ואין דרך שתוכלי ללמוד את החוג שאת רוצה?".
"לא אם הוא משלם" והוא באמת שילם, על הכל. לא היה לי כסף משלי, לפחות לא נזיל. כשסבתא שלי נפטרה היא הורישה לי סכום נאה של כסף, אבל הקרן הזו תיפתח רק כשאהיה בת 21, עוד קצת יותר משנה, עד אז אני תלויה בכרטיס האשראי של אבא, שיושב לו בשקט בארנק שלי, מלא אפשרויות אך גם כל כך מוגבל.
"טוב, אולי יצא ממך איזו עורכת דין תותחית מיה!" אדיסון צחקה.
"אבא מכוון יותר לשופטת, אבל כן" חייכתי אליה ביובש.
"טוב, די עם השיחה המדכאת הזאת" היא פסקה. "אני מתה מרעב, הגיע הזמן לסיור ממשי בשטח האוניברסיטה, בו אראה לך בדיוק איפה המסעדות ובתי הקפה שהכי כדאי לאכול בהם" היא קרצה והתרוממה בזריזות מהמיטה שלי.
האמת שבאמת הייתי קצת רעבה. נעלתי את המגפיים שלי ולבשתי שוב את המעיל, מתכוננת לקור המקפיא שבחוץ.
לילי'ס קופי היה בית קפה עשוי עץ ומוקף שולחנות ברזל בצבעי פסטל בהירים. היו לו חלונות זכוכית רחבים ולא מעט עצים סביבו. הוא נמצא בקצה המערבי של האוניברסיטה, ליד מסעדת ברביקיו גדולה וחנות קטנה לציוד משרדי.
השולחנות העגולים מחוץ לבית הקפה כוסו שכבת כפור דקה ואף אחד לא ישב על ידם, מלבד בחור במעיל גשם שחור שישב ועישן סיגריה, פולט עננות עשן שהשתלבו עם אדי כפור.
אני ואדיסון נכנסו פנימה וגל חום מלווה בריח סוכר שרוף הכה בנו מיד; המקום היה מואר היטב והקירות צופו בלוחות עץ בצבע דבש. שולחנות כמו אלו שבחוץ מלאו את חלקו הקדמי של בית הקפה, בעוד חלקו האחורי היה מלא ספות וכורסאות מרופדות ונוחות למראה, ושולחנות עץ כבדים.
אדיסון ניגשה אל הדלפק ואני עקבתי אחריה, צופה בה מעיינת בתפריט שהיה כתוב בגיר על לוח גדול ושחור, שהיה תלוי על הקיר מאחורי הדלפק.
"אני אקח קפה מוקה עם מייפל" היא אמרה בשובבות והוסיפה "וניוקי ערמונים ושמנת". לאחר מכן היא הביטה בי וכך עשתה גם הקופאית בדלפק. סרקתי במהירות את התפריט, עוברת על המנות הראשונות והעיקריות.
"אני אקח... שוקו חם, עם מרשמלו" אדיסון הביטה בי בחיוך מעודד שסימן לי כי היא התרשמה מהבחירה הלא שגרתית שלי. "ו...המבורגר צמחוני עם צ'יפס".
אחרי שניגשנו לצד הדלפק לחכות למנות שלנו, אדיסון הביטה בי בסקרנות.
"המבורגר צמחוני...?" היא אמרה בשאלה.
"אני לא אוכלת חיות" אמרתי במבוכה, אנשים לרוב לא אהבו לדבר על צמחונות. לפחות מהניסיון שלי. לרוב הייתה לי תחושה שזה נבע מתחושת האשם; כשאנשים אכלו בשר הם לא דמיינו בעל חיים שעמד מאחורי המנה הטעימה שלפניהם – ואני ואנשים אחרים כמוני הזכירו להם את מה שהם העדיפו לא לחשוב עליו.
"כן גם אמא שלי" אדיסון אמרה וחייכה, ולא המשכנו לדבר על כך. מה שהפתיע אותי לטובה, ממש לא התחשק לי לנהל שיחה על הרגלי האכילה שלי.
אדיסון סיפרה לי קצת על המקום; מסתבר שהתפריט משתנה כאן כל כמה ימים, לכן התפריט הוצג על לוח ונכתב בגיר.
"אני הכי אוהבת כשהם מכינים מרק תפוחי אדמה מוקרם! או פטריות ממולאות! ואת חייבת לטעות את הפחזניות קרם שלהם..." מבט חולמני התפשט על פניה.
אחרי כמה דקות נכנסו לבית הקפה שלושה אנשים שגרמו לאדיסון לחייך ולנופף במרץ. הראשונה הייתה בחורה גבוהה עם שיער שחור שעבר מעט את קו הלסת שלה; השפתיים שלה היו צבועות באדום והעיניים שלה היו כחולות, היא נראתה כמו דוגמנית ובהחלט יכול להיות שהייתה כזאת. האדם השני שנכנס היה בחור עם פנים נעימות ושיער כהה ומתולתל, הייתה לו לסת מרשימה ושפתיים מלאות. גופו היה מוצק והזכיר לי מעט את שחקני הפוטבול מהתיכון שלי. הבחור השלישי לבש מעיל גשם שחור וזיהיתי אותו כבחור שראיתי מעשן בחוץ כשרק הגענו. עכשיו כשהוריד את הברדס מראשו ראיתי ששערו כהה וכך גם עורו שהיה בצבע מוקה. היו לו עיני שקד חומות וזיהיתי על צווארו קווי קעקוע שהסתתר מתחת לחולצתו הבהירה, הוא היה נאה מאוד, אבל היה במבט שלו משהו כועס. אולי עבר עליו יום רע, חשבתי לעצמי.
כשהשלושה התקרבו לברך את אדיסון לשלום, ראיתי שהוא לא חייך אליה כמו האחרים. הוא גם לא בירך אותי לשלום כשהציגה אותי לפניהם כשותפה החדשה שלה. אדיסון הציגה אותו בשם מַטִיאס, הבחור השני היה ג'ספר והבחורה היפה נקראה אוליביה. השלושה הזמינו בדלפק הראשי והצטרפו אלינו לשולחן עץ רחב כשההזמנה שלנו הגיעה.
"אז מיה, למה הגעת היום? חשבתי שהשיעורים של שנה א' מתחילים רק מחר" ג'ספר שאל בסקרנות וחייך אלי חיוך גדול.
"נכון, פשוט רציתי להתארגן קצת לפני ו... ללמוד להכיר את הסביבה" אמרתי לבסוף לוגמת לגימה מהשוקו המתוק שלי, לא תכננתי לספר לו שממש רציתי לצאת מהבית ושתכננתי לשבת בחדר וללמוד בעל פה את המפה של האוניברסיטה. שמחתי שאדיסון לא העלתה בפני הקבוצה את העניין.
"היא מהמתכוננת" אדיסון אמרה בחיוך.
"אז מה החוג הראשי שלך?" שאלה אוליביה והחיוך של אדיסון מעט נפל. היא כבר ידעה את הסיפור שלי ותכננתי שהיא תהיה היחידה.
"משפטים" אמרתי בקצרה. "ושלך?".
"פילוסופיה ופוליטיקה" אוליביה אמרה בגאווה ושילוב של הפתעה וקנאה תקף אותי. גם כי ממש רציתי ללמוד פילוסופיה וגם כי אוליביה לא נראתה כמו הבחורה שתתמחה בפוליטיקה.
"ואוו" אמרתי וניסיתי להסתיר את ההפתעה שלי.
אוליביה רק הביטה בי, לא בקרירות, אבל לא בחמימות כפי שג'ספר ואדיסון הביטו בי. מטיאס כלל לא השתתף בשיחה ובעיקר התעסק עם הפלאפון שלו או דיבר עם ג'ספר שישב לידו. תהיתי איך נשמע הקול שלו, אך יותר מזה שאלתי את עצמי למה הוא לא מדבר ולמה נדמה לי שהוא לא ממש מחבב אותי.
כנראה ששקעתי מעט בתעלומה, מפני שאדיסון דיברה אלי ובכלל לא שמעתי מה היא אמרה.
"מה?" שאלתי אותה בהפתעה, בכלל לא שמתי לב שהתנתקתי מהשיחה בשולחן.
"יש היום מסיבת תחילת שנה של שנה ב', אבל אם את כבר כאן הלילה למה שלא תבואי?" אדיסון שאלה בחיוך. "תוכלי לפגוש את שאר החבורה שלנו ומי יודע, אולי עוד כמה תלמידי שנה א' הגיעו מוקדם ותוכלי לפגוש אותם".
"אני בספק" צחקתי והחזרתי אליה את תשומת ליבי. "אבל אני אשמח" השבתי לה. זה בדיוק מה שרציתי: לצאת מהבית של ההורים שלי, להתנתק משם המשפחה שלי ולהכיר סטודנטים חדשים – אם רק הייתי לומדת את החוג הראשי שרציתי, הכל היה מושלם.
"מעולה, אז אני אבוא לאסוף אתכן בתשע" ג'ספר אמר. הרמתי את מבטי מספל השוקו שלי וראיתי שמטיאס נעץ בי את עיני השקד שלו, השבתי לו מבט שואל ומנומס, אבל הוא פשוט קם מהכיסא ואמר,
"אני חייב לזוז, ניפגש היום בערב" מבטא ספרדי קל שבקלים נטף מקולו הנעים, אבל המבט שנתן לי לא היה נעים כלל.
הוסף רשומת תגובה