מתמרן החלומות - פסיכופט

פרק 4

דמיאן

שלב ראשון בציד – צריך שתהיה נקודת תצפית טובה על הטרף.

ידעתי איך קוראים לה ולחברה שהגיעה איתה, זו לא הייתה בעיה לגלות איפה אפשר למצוא אותה. מהשלב הזה קצת התאכזבתי; רציתי שתמשיך לאתגר אותי. אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.

בעולם שלי קל מאוד להשיג מידע, רק צריך להעלות באוב את היצור הנכון. אבל הפעם לא הייתי זקוק לאף כישוף – רק לאינטרנט. שהוא כישוף בפני עצמו אם תשאלו אותי.

לחשוב שפעם היית צריך לעבור דף אחרי דף בספר טלפונים בעובי של לבנה או להגיע לאוניברסיטה עצמה ולהקסים איזו פקידת קבלה כדי שתיתן לך את המידע. ולפני שהאוניברסיטאות הכניסו נשים בין שעריהן, הן היו רוב הזמן בבית ולפעמים יצאו להסתובב בשוק או לנשף ריקודים. אז הייתי עוקב אחריהן ימים, רואה איפה הן גרות, עם מי הן מדברות ומה צריך לעשות כדי לזכות באמון של זו שרציתי.

היום פשוט נכנסתי לפייסבוק ומצאתי אותה. לא הייתה לה נוכחות אינטרנטית חזקה במיוחד, אבל כן ראיתי איפה היא לומדת ועובדת. משם להשיג את מערכת השעות שלה היה קל כמו ללחוץ על כפתור – וזה מה שעשיתי כשנכנסתי לאתר של האוניברסיטה והורדתי את הקובץ.

"זוז" אמרתי למאבטח שעמד בכניסה לקמפוס מול שער מתכת גדול. צפיתי בעוד עיניו הכהות מאבדות את הבעתן ובוהות באוויר, פיו נפתח מעט. אני מקווה שהוא לא יתחיל לרייר. היו אנשים שהושפעו ממני חזק יותר מאחרים, אנשים עם כוח רצון חלש כל כך, עד שדי הייתה בלחישה אחת שלי כדי לשלוח אותם לטראנס ולעשות כרצוני.

השומר זז מיד, ממשיך לבהות באוויר מעל הכתף שלי. חלפתי על פניו ונכנסתי, מסביבי עמדו בניני כיתות לבנים ומדשאות ירוקות משובצות ספסלים ועצים שהטילו צללים על הדשא והמרצפות.

קולות דיבור עלו מהכיתות ושמעתי מרצה מדבר על תורת היחסות מאולם מרוחק, אבל התעלמתי מהם והמשכתי לחפש את השלט שרציתי. אני לא מתכוון למצוא אותה. היא הולכת להגיע אלי.

אנדי

עיניים כחולות אפרפרות הביטו בי מהחשכה, ניצוץ מרושע עובר בהן. הפנים שלו החלו להתגבש סביב העיניים, בהתחלה אלה היו רק עצמות ואז הן התעטפו בשרירים וורדרדים, כלי דם ועור. עכשיו הוא עמד מולי שלם, מחייך. הוא החל ללכת לקראתי –

"אנדי?" קליאו לחשה ונתנה לי מרפק דוקר לצלעות.

"אאוץ!" אמרתי בקול, הכאב מחזיר אותי למציאות. שקט השתרר סביבי. הרמתי את מבטי וראיתי את הפרופסור ווייט, שכנראה דיבר עד ללפני שנייה, בוהה בי יחד עם שאר הסטודנטים.

"מצטערת, קיבלתי מכה" אמרת במבוכה והפרופסור חזר לדבר אחרי שנתן לי מבט נוסף.

חזרתי למחברת שלי אבל עיניה של קליאו לא עזבו אותי וצרבו בי חור של סקרנות.

"מה יש לך?" היא לחשה, סקרנית.

"שום דבר" סיננתי. היא המשיכה לבהות בי. "פשוט לא ישנתי כל כך טוב, אני עייפה".

אחרי כמה רגעים נראה שהיא התרצתה. "כן, באמת יש לך קצת עיגולים שחורים מסביב לעיניים". היא הסתובבה חזרה לפרופסור, אבל המשיכה להגניב לעברי מבטים מסוקרנים עד סוף ההרצאה.

"אף פעם לא ראיתי אותך חולמת ככה" היא אמרה כשיצאנו מהאולם. "זה קשור לבחור החתיך מאתמול?" היא שאלה. נעצתי בה מבט נוקב. לעולם לא אודה בזה בפניה, היא לא תפסיק להזכיר אותו אם היא תדע שחלמתי עליו.

"אמרתי לך, ישנתי לא טוב הלילה" נאנחתי. "בטח בגלל המסיבה והאלכוהול, זה הרס לי את השעון הביולוגי" אמרתי וקיוויתי שאוכל להשתמש בתירוץ הזה בפעם הבאה שהיא תרצה לצאת.

"שאמא שלך לא תשמע אותך מדברת על השעון הביולוגי שלך" היא צחקה.

"אל תגידי את זה אפילו בצחוק" אמרתי והתחלתי לצחוק גם.

היה לנו חלון של שעה וחצי עד השיעור הבא וקליאו רצתה ללכת לאכול ארוחת צהריים יחד באחת המסעדות באזור.

"לא יכולה" אמרתי לה. "נשארו לנו עוד שלושה מבחנים, אני רוצה ללכת לספרייה ללמוד".

"אנדראה!" היא קראה בשמי המלא ורקעה ברגליה כמו ילדה קטנה. "את לא יכולה ל-"

"יצאנו אתמול כמו שרצית, היום עושים מה שאני רוצה. ואני רוצה ללמוד בספרייה" חייכתי אליה והתחלתי ללכת לכיוון הבניין הגדול.

קליאו גררה אחרי את רגליה והתלוננה כל הדרך עד לדלת המסתובבת כשלפתע היא נעצרה.

"כמעט הגענו" אמרתי והסתובבתי. היא חייכה חיוך גדול ובהתה בפלאפון שלה.

"אנדי" היא אמרה בקול המתוק שלה, שהיה שינוי רציני לעומת מה ששמעתי עד עכשיו, והרימה את מבטה באיטיות מהמכשיר.

"את יודעת שאני לא אוהבת להיות בספרייה, אני רק אפריע לך – "

"ג'ורג'י שלח לך הודעה?" שאלתי בקול יודע.

"כן!" היא כמעט קפצה מאושר אבל עצרה את עצמה. "הוא הזמין אותי לאכול צהריים!".

"אז נתראה בשיעור" אמרתי לה. לא היה לי אכפת שהיא לא מצטרפת אלי, רק רציתי קצת שקט כדי שאוכל להתרכז וללמוד. אם היא הייתה באה היא בטח הייתה מוצאת איך לשעשע את עצמה וזה כנראה היה די מסיח את הדעת.

"את בטוחה?" היא שאלה, כבר מתחילה לסדר את בגדיה ושולפת שפתון אדום מהתיק.

"כן זה בסדר" אמרתי והתחלתי להיכנס למבנה. "תהני עם ג'ורג'י".

הספרייה של האוניברסיטה הייתה די גדולה, יכולתי לבלות כאן שעות. ברגע שהספרים הקיפו אותי שכחתי לגמרי מקליאו וג'ורג'י וניגשתי למשימה; מצאתי מקום שקט, שלפתי את הטאבלט שלי והתחלתי לעבור על החומר.

בכל יום אחר הייתי שמחה לבחור ספר ולהתחיל לקרוא, אבל היום הייתי צריכה ללמוד ואין מקום מתאים ושקט יותר מאשר הספרייה. גם האווירה שהשרו כל הספרים מסביב הייתה כל כך... שלווה.

לפתע הרגשתי תחושה מוזרה, כמו דז'ה וו. הרמתי את מבטי וראיתי את העיניים שרדפו אותי כל הלילה. הלב שלי התחיל לפעום במהירות. חום התפשט לי בבטן. מה לעזאזל הוא עושה פה?

דמיאן עמד, נאה ומסוכן למראה, מול אחד המדפים שמולי. הוא הביט בי בסקרנות, אבל לא נראה מופתע לראות אותי כאן.

השפלתי את מבטי חזרה אל הטאבלט, אבל לא הצלחתי לקרוא יותר משורה מהסיכום.

הצצתי שוב לעברו ולמרבה האימה הוא החל ללכת לקראתי. אין טעם להעמיד פנים שאנחנו לא מכירים נכון?

הזדקפתי במקומי כשהוא נעצר מולי, נראה מרשים באור היום לא פחות מבתאורה הצבעונית והמעושנת במועדון.

"אנדרה, אני שמח לראות אותך שוב" הוא חייך.

"אנדי" אמרתי בקול מעט רועד וכחכחתי בגרוני. "אתה לומד כאן?".

"לא" הוא אמר, עדיין מחייך. חיכיתי שיסביר למה הוא נמצא כאן, אבל הוא פשוט המשיך להסתכל עלי במבט נטול כוונות טובות. משהו התכווץ לי בתחתית הבטן.

"אז מה אתה עושה כאן?" שאלתי בניסיון להסיח את דעתי מהמחשבות שהחלו להזדחל לראשי, הן לא היו מחשבות ראויות לספרייה.

"יש כאן משהו שאני רוצה" הוא אמר ולא פירט. 'משהו' לא היה נשמע כמו ספר ואם הייתי קצת יותר בטוחה בעצמי אולי אפילו הייתי חושבת שהוא מדבר עלי. אבל לא יכול להיות שהוא הגיע עד לכאן בגללי... גם איך הוא ידע שאהיה כאן?

הנהנתי לעברו באיטיות אבל הוא שוב לא הרחיב. השיחה המקוטעת הזו נמאסה עלי. אני לא מתכוונת לשבת פה, לגמגם ולהסמיק. זה פשוט לא הולך לקרות.

"אני צריכה ללמוד" אמרתי בטון מתנצל מזויף והחוותי לעבר הטאבלט ממנו ניסיתי לקרוא. "היה נעים לפגוש אותך שוב". הורדתי את מבטי בחזרה למסך, נועצת בו את מבטי בעקשנות. בבקשה תלך מכאן. בבקשה תלך מכאן.

"אני מצטער" שמעתי אותו אומר. "לא התכוונתי להפריע. מעולם לא הייתי כאן לפני, את חושבת שתוכלי לעזור לי למצוא את בניין Q?". הבניין הכי מרחוק בקמפוס, פשוט נהדר.

"למה דווקא אני?" השאלה נפלטה לי. כמו ילדה קטנה ששואלת את אמא שלה למה דווקא היא צריכה לתלות את הכביסה ולא אחותה. הרגשתי כל כך לא נעים, הוא הביט בי בגבות מורמות.

"את פשוט הבן אדם היחידי שאני מכיר כאן" הוא משך בכתפיו, לא נראה שהוא נעלב, אבל זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר. "שוב, אני מצטער שהטרדתי אותך. אמצא את המקום בעצמי" הוא אמר ופנה ללכת.

הוא נראה נחמד כל כך פתאום, כמעט אבוד. אולי סתם דמיינתי את כל הכוונות המלוכלכות והניצוץ המרושע שבעיניו. אולי החלום שלי השפיע לרעה על שיקול הדעת שלי. הוא לא אשם שישנתי רע כי דמותו הופיעה לי בחלום או שלא הצלחתי להתרכז בשיעור הבוקר כי דמיינתי את עיניו הרעבות.

"חכה" אמרתי והוא הסתובב. עיניו נראו רגילות, תמימות.

"אני מצטערת" אמרתי. "אשמח להראות לך איך להגיע לבניין".

הוא חייך וחיכה בזמן שאספתי את הדברים שלי. כשיצאנו מבניין הספרייה הוא החל לפטפט איתי, שיחה רגילה לכל הדעות.

"מה את לומדת כאן?" הוא שאל בהתעניינות. זה הרגיש קצת מזויף.

"פסיכולוגיה. כמעט סיימתי את התואר הראשון" אמרתי והקלה התגנבה לקולי. סוף סוף אוכל להפסיק ללמוד בכל רגע פנוי. כמובן שאצטרך לקחת יותר משמרות במסעדה כדי להרוויח כסף בהפוגה מהלימודים, אבל תכננתי לקחת לעצמי שבוע של התבטלות.

"נשמע מעניין" הוא אמר. "זה אומר שכדאי שאפסיק לדבר עכשיו? לא הייתי רוצה שתנתחי אותי ותכריזי שאני פסיכופט".

"אבא שלי עזב אותי כשהייתי קטנה. מאז אמא שלי איבדה את האמון בגברים וגם אני" אמרתי בטון רציני והוא נראה מופתע.

"אני מצטער לשמוע" הוא אמר, רציני גם הוא.

"באמת?" שאלתי, מביטה עמוק אל תוך עיניו.

"כן" כנות בערה בו.

"אז אתה לא פסיכופט" אמרתי בקלילות פתאום, מחייכת.

"מה?" הוא נראה מבולבל מהשינוי הפתאומי באווירה.

"פסיכופטים לא מסוגלים להרגיש אמפתיה. אתה לא פסיכופט" אמרתי בפשטות. פנינו בשביל והתחלנו לחצות את המדשאה הגדולה.

הבטתי בו שוב והוא נראה משועשע ומהורהר. "את ממש סטודנטית מצטיינת" הוא אמר לבסוף.

"אני משתדלת" משכתי בכתפיי, נהנית מהמחמאה.

"תמשיכי לתואר שני?" הוא המשיך להתעניין.

"אני לא יודעת" אמרתי בכנות.

"חשבתי שכל מי שלומד פסיכולוגיה רוצה להיות פסיכולוג" הוא אמר מופתע. "בשביל זה את צריכה דוקטורט, לא?".

"אני יודעת" אמרתי. הוא הביט בי מחכה, תסכול קל בעיניו.

"אז למה החלטת ללכת ללמוד?" הוא שאל לבסוף, הפעם ההתעניינות שלו נשמעה כנה. להט שלא היה שם קודם הסתנן לקולו.

"אמא שלי היא מאותם אנשים שמאמינים שכדי לממש את החיים צריך ללכת במסלול הזהב" חייכתי במרירות. "אתה יודע – תואר, חתונה וילדים. או במקרה שלה בלי חתונה. אז כדי להרגיע אותה התחלתי עם התואר שלי, למרות שפסיכולוגיה היא לא בדיוק התחום שהיא קיוותה לו. אבל לפחות לא נעלמתי לה במזרח, הולכת יחפה באיזה מקדש ועושה יוגה כל היום" משכתי בכתפיי. שוב דיברתי איתו כמו לחבר ותיק וסיפרתי לו הכל, בלי לצנזר דבר. אבל זה כבר לא כל כך הפריע לי. דמיינתי לרגע איפה הייתי יכולה להיות היום אם לא הייתי הולכת ללימודים. נראה שגם דמיאן חשב כמוני, כי השאלה הבאה שלו הייתה "זה מה שרצית לעשות? ללכת לטייל במזרח?".

"חשבתי על זה" הודיתי. "אבל לא יכולתי לעזוב אותה כאן לבד. הגענו" הוספתי. עמדנו ליד בניין Q שהסתתר למחצה מאחורי כמה עצים גבוהים.

לרגע הוא נראה כאילו הוא לא יודע על מה אני מדברת ולמה עצרנו, אבל מהר מאוד הוא הביט בבניין והנהן.

"תודה" הוא אמר, דעתו מוסחת. חיכיתי שייכנס פנימה אבל הוא לא זז ממני. "אני מניח שאין טעם להציע לך להבריז מהשיעורים שנשארו לך ולבלות איתי את הלילה הארוך ביותר שאי פעם היה לך" הוא אמר ברכות, בקולו הבטחה. אותה הבטחה לוהטת שניבטה מעיניו בלילה הקודם כשהציע לקחת אותי הביתה. חום התלהט שוב בגופי, זורם בעורקי ומתרכז לי בתחתית הבטן. הבטתי הצידה, חוששת שאם אמשיך להביט בעיניו אגיד לו כן.

עמדנו שם יחד, הוא נינוח כאילו דיברנו על מונח בפסיכולוגיה שלא הבין ואני מתלהטת, סומק פני משתלב עם שורשי שיערי האדמדם. הוא לא הסיר ממני את מבטו. משהו עמוק בתוכי זעק והכה בי מבפנים 'תגידי כן!'. רציתי להיות שם, איפה שזה לא יהיה שהוא רצה לקחת אותי. אבל ידעתי שזה רק לילה אחד. לילה אחד של עונג ואז הוא ילך, ישאיר אותי עם טעם של עוד ומחשבות של 'מה לא בסדר איתי? למה הוא לא נשאר?'. לא יכולתי לעשות את זה לעצמי, לא רציתי ליהנות ממשהו טוב שיילקח ממני. העדפתי לא ליהנות ממנו מלכתחילה.

"אני לא יכולה" אמרתי במהירות, בלי לחשוב יותר מדי, אחרת אולי זה לא היה יוצא. הוא הנהן בהבנה. "אני צריכה לחזור, יש לי שיעור בקרוב" אמרתי. הבטתי בו לשנייה לפני שהסתובבתי ללכת, הוא נראה יפה באופן לא הוגן.

התחלתי ללכת במהירות בכיוון ההפוך, מתאפקת לא להסתובב ולהעיף בו מבט נוסף.

דמיאן

היא שוב נעלמה. בדיוק כשחשבתי שהיא שלי, היא מסתובבת ומתרחקת ממני. ועוד אחרי שיחה כל כך מעניינת. חשבתי שאגרום לה לדבר קצת על עצמה ועל התואר שלה, אבל מצאתי את עצמי מופתע מהתשובות שלה ורוצה לשמוע עוד.

האתגר גרם לי לציפייה, אבל לא יכולתי לשקר לעצמי; הייתי מאוכזב. נהניתי מהמשחק הזה, שהיא לא באה בקלות, אבל מצאתי את עצמי כל כך מתוסכל שלא אבלה איתה את הלילה. שלא אראה אותה מסמיקה שוב בוורוד חזק מתחת לנמשים האלה. שלא אוכל להמשיך לדבר איתה ולגלות עליה יותר. ורציתי לגלות עליה יותר. זה היה חדש, אבל מסקרן וכמובן – מרגש. הרגשתי כאילו הוצאתי את ראשי מתוך ערפל ועכשיו ראשי צלול. השגרה האפורה שלי פתאום נראתה לי כמו הדבר הכי נורא בעולם ולא הייתי מוכן לחזור לשם.

כשיצאתי מהקמפוס עברתי על פני זוג בחורות. אחת מהן הייתה בדיוק הטעם שלי – היה לה שיער כהה ושפתיים טבעיות, נפוחות ואדומות. היא הייתה יכולה להיות משחק נהדר להסיח את דעתי ולענג כל הלילה, אבל מצאתי את עצמי רוצה לחזור אל הפנים המנומשות והסמוקות ואל השפתיים העגולות שהשתוקקתי לאחוז בין שיני.

המחשבה על גופה הקטן בידי גרם לי לתסכול שלא הרגשתי הרבה זמן, כשהבנתי שאני אפילו לא קרוב לשם. התיאוריה שהיא תרגיש בנוח יותר להגיד לי כן במקום שהיא מכירה ומרגישה בטוחה בו נכשל. התסכול רק המשיך להצטבר בתוכי והוליד תוכנית מרושעת הרבה יותר. כבר שנים רבות שלא הייתי צריך להגיע למצב כזה, אבל במלחמה כמו באהבה...