מתמרן החלומות - מישהו צופה בחשכה

 

פרק 5

אנדי

דמיאן עמד מאחורי, כמעט נוגע. הייתי מודעת באחורי ראשי שאני חולמת. עמדנו על קצהו של צוק, כשהבטתי למטה לא ראיתי דבר מלבד ערפל סמיך. אולי היה שם ים. אולי היה שם משהו אחר, לא ידעתי. הבטנו שנינו אל חוסר הידיעה שבתחתית הצוק ודמיאן הניח יד אחת על המותן שלי ואת סנטרו על השקע של צווארי. רציתי להסתובב להביט בעיניים האפורות האלה, אבל התחושה הייתה כל כך נעימה. פחדתי שאם אתנתק ממנו ואסתובב, הוא יעלם.

החלומות על דמיאן חזרו בכל לילה ודמותו התקרבה אלי יותר ויותר, כבר לא רק עומדת רחוק ומתבוננת. אולי זה קשור לעובדה שהתעסקתי בו כל כך גם כשהייתי ערה, אבל מאז הביקור שלו בקמפוס וההצעה הישירה לבלות איתי את הלילה, לא הצלחתי להוציא אותו מהראש. מצאתי את עצמי מחפשת אותו כשהייתי הולכת לכיתה בין השיעורים וההרצאות ומצאתי את עצמי מגיעה לספרייה לעיתים קרובות יותר מבדרך כלל. אבל הוא לא היה שם. וטוב שכך.

כבר הגיע סוף השבוע בלי זכר ממנו. אמרתי לעצמי שזה טוב, שהבהרתי את עצמי ואת הכוונות שלי באופן ברור וגרמתי לו להבין שאין לו מה לחפש אצלי.

המסעדה הייתה ממש עמוסה כשהגעתי למשמרת שלי, כמו בכל סוף שבוע. הלימודים מילאו לי את הזמן ואת הראש, אבל הייתי חייבת להרוויח את שכר הדירה שלי. עמדתי מאחורי הבר וקשרתי סביב מותני את הסינר השחור, אוספת את שיער לקוקו הדוק.

"היי אנדי" קולו של קונור, הבן של הבוס, קרא אלי. הוא נכנס גם הוא לבר והביט בי בחיוך.

"היי קונור" השבתי ולקחתי מגש עגול מפינת הבר. הוא בהה בי בזמן שניקיתי את המגש, מעביר את ידיו בשערו הבהיר.

"מוכנה לערב שבת?" הוא שאל והתקרב אלי, מחווה בראשו אל עבר השולחנות המלאים.

"לגמרי" השבתי, למרות שכל מה שרציתי היה לחזור הביתה ולהתכרבל במיטה שלי.

הוא בחן אותי כמה שניות והנהן. עבדתי עבור אבא שלו מתחילת סמסטר הסתיו שהתקרב לסיומו. זו הייתה מסעדה קטנה וביתית, עם חלונות זכוכית גדולים ורצפת עץ ישנה. ידעתי שאני ברת מזל שקיבלתי את העבודה כאן, היות ולמדתי, אז יכולתי לעבוד רק בסופי השבוע. רוב המסעדות לא רצו מלצריות במשרה חלקית כל כך. הייתה לי תחושה שידו של קונור הייתה בעניין, הוא תמיד היה חברותי מאוד וניסה לגרום לי להישאר לשתות משהו אחרי המשמרת – אבל תמיד מצאתי סיבה להעלם, לא רציתי לתת לו תקוות שווא.

התחלתי לעבור בין השולחנות שלי, מפנה, מנקה ולוקחת הזמנות חדשות. העבודה הייתה קשה אבל היא עזרה לי להתנתק מהראש שלי ומהמחשבות הרבות שרצו בו. הייתי יכולה להמשיך וליהנות מהטראנס שהעומס במסעדה השרה עלי, אילולא שולחן מספר שש, בו ישב זוג בלתי נסבל שהחזיר כבר שתי מנות וקטע לי את שטף העבודה.

"לא אמרת לנו שזה מגיע עם זיתים" האישה אמרה. היו לה שפתיים עבות ומלאות בחומר כלשהו שניפח אותן לגודל לא מציאותי.

"למנה קוראים קלצונה זיתים" נאנחתי וניסיתי לשמור על חיוך שירותי. "והוא מגיע עם כמה סוגי גבינות, כמו שרצית וגם זיתים".

"כן אבל אני אוהבת זיתי קלמטה ומה שיש כאן זה ממש לא קלמטה" היא המשיכה, בעלה בינתיים שתק ובהה במחשוף שלי.

"אני מצטערת גברתי" שאת כזאת כלבה מפונקת. "תרצי שאבקש שיכינו לך מנה חדשה בלי זיתים?" כדי שתוכלי להיחנק ממנה.

"לא לא" היא קראה, כאילו דיברתי על לרצוח את בנה הבכור. "אני חושבת שאנסה את הרביולי פטריות, אולי הוא יצליח להציל את מה שנשאר מהערב הזה". הבטתי בצלחת שלה וראיתי שהיא אכלה כמעט חצי מנה. נאנחתי שוב. לפחות זה כבר היה סוף הערב.

הנהנתי ולקחתי את הצלחת שלה, הולכת חזרה אל הבר ומחפשת את קונור. הוא עמד בקצה והשקיף על הנעשה במסעדה. הנחתי מולו את המנה החצי אכולה.

"אני לא רעב, תודה" הוא גיחך אלי. חיוכו ירד מיד כשהוא ראה את ההבעה שעל פני. "מה קרה?".

"שולחן שש רוצה להחזיר את המנה ולהזמין רביולי פטריות במקום" אמרתי בעצבים.

"שולחן שש? זה לא השולחן שהחזיר את הדניס ואת המאפה האיטלקי?" הוא שאל, גבותיו מכווצות.

"כן!" קראתי בייאוש. "כן זה השולחן הזה".

"מה לא בסדר הפעם?"

"הזיתים הם לא זיתי קלמטה והיא לא אוהבת זיתים שהם לא קלמטה" הרגשתי מטופשת רק לחזור על הסיבה הזו.

"זה לא שכתוב בתפריט שהזיתים הם-"

"אני יודעת!" קטעתי אותו. "אם אתה רוצה, לך אתה לשולחן שלהם ותגיד לה את זה". לא הייתי חצופה בדרך כלל, אבל הערב העמוס והזוג האיום הזה בהחלט מרטו לי את העצבים.

"היי אני מצטער" הוא הרים את ידיו בהתגוננות. "תחליפי להם את המנה ואולי כדאי שתצאי להפסקה אחרי זה" הוא הוסיף.

"אני בסדר" אמרתי וניגשתי להדפיס את ההזמנה החדשה.

בשעה אחת עשרה סגרנו את דלתות המסעדה ועמעמנו את האורות. אני ועוד שני מלצרים חילקנו ביננו את העבודה ואני נשארתי לנגב את השולחנות. עדיין הייתי עצבנית, במיוחד אחרי שהזוג משולחן שש יצא בלי להשאיר לי טיפ, אבל האווירה השקטה והחשוכה התחילה להרגיע אותו. תשישות שלא מהעולם הזה אחזה בי ורק רציתי לקחת את הטיפים שלי וללכת הביתה.

כמעט סיימתי לנקות כששמעתי את קולו של קונור בפתח הדלת. "בא לך להישאר כמה דקות למשקה?" הוא שאל בחביבות. וואו, זה הדבר האחרון שרציתי לעשות.

"אני מצטערת קונור, אני גמורה מעייפות" אמרתי והורדתי ממני את הסינר. "אולי בפעם אחרת".

"אולי באמת" הוא נאנח. "הינה החלק שלך" הוא הושיט לי כמה שטרות. אחרי שלקחתי וספרתי אותם, מעט מאוכזבת, לקחתי את התיק שלי והתקדמתי אל היציאה. חלפתי על פניו והיה נדמה לי שידו התרוממה לעצור אותי, אבל הוא הוריד אותה וזז מדרכי.

"לילה טוב" קראתי.

"לילה טוב" הוא אמר מאחורי, שרוי בחשכה.

הלכתי במהירות ברחוב השקט והקריר, מתכרבלת במעיל שלי. כבר נהיה ממש קר בחוץ. תחנת האוטובוס המוארת עמדה דוממת וחיכיתי בה לאוטובוס שלי, מפנטזת כבר על אמבטיה חמה ושינה עד מאוחר. השקט מסביב העיק עלי, למרות שהיה רגיל לתקופת החורף בעיר.

המסעדה הייתה כמה רחובות מהבית שלי, אז הנסיעה ארכה רק כמה דקות. ירדתי בתחנה שלי והתחלתי לחצות את הרחוב אל הדירה. זו הייתה הליכה של כמה דקות, אבל היא הרגישה ארוכה יותר מבדרך כלל. אולי בגלל הקור.

צעדי היו הדבר היחידי שנשמע, אבל תחושה מוזרה גרמה לי להסתובב ולהביט סביבי. ציפיתי לראות שם מישהו, אולי אדם שירד יחד איתי מהאוטובוס. אבל לא היה שם אף אחד.

המשכתי ללכת, מהר יותר אם הדבר אפשרי, אבל בכל פעם שהפניתי את גבי לחשכה, התחושה המטרידה שמישהו נמצא שם תקפה אותי ואילצה אותי להסתובב. את המטרים האחרונים לבניין שלי כבר עשיתי בריצה, מרגישה מטופשת ומפוחדת בו זמנית. לא נרגעתי עד שנעלתי מאחורי את דלת הדירה שלי. פשטתי את בגדי במהירות ונכנסתי למיטה בלי אמבטיה ובלי ספר, רק רוצה להתחבא מתחת לשמיכה שלי.

* * *

ביום למחרת קמתי מאוחר בשעות הצהריים המוקדמים והתמתחתי בפינוק במיטה. הרגשתי כאילו השלמתי שעות שינה של שבוע שלם וממש הייתי צריכה את זה.

אחרי ששתיתי כוס תה החלטתי לנצל היטב את היום החופשי שלי ולסדר את הדירה, כולל ניקיון יסודי של השירותים. שמתי לי ברקע פלייליסט קלאסי והפשלתי שרוולים. שאבתי כל פינה, ניקיתי אבק ממדפי הספרים וקרצפתי את מרצפות העץ הכהות עם חומר מיוחד. אחר כך עברתי לחדר השירותים ושפשפתי במרץ כל פיסת קרמיקה שמצאתי. כשסיימתי היה לחדר ריח מספק של אקונומיקה.

אחרי שעתיים של ניקיון אינטנסיבי עמדתי מרוצה באמצע הסלון וצנחתי על הספה. החלונות היו פתוחים ואווררו את שטח הדירה . קרן שמש חורפית חדרה והאירה את העלים הירוקים של העציצים המסודרים על קיר הלבנים האדמדם. נחתי ונהניתי מהשלווה, אבל אחרי כמה דקות הרגשתי אשמת לימודים והלכתי להביא את התיק שלי, שולפת את הטאבלט ומתיישבת לעבור על סיכומים לקראת המבחן בשבוע הבא.

כבר התחיל להחשיך כשהבטן שלי קרקרה ברעש. הייתי כל כך עסוקה בלנצל את הזמן ששכחתי לאכול. הספקתי היום הרבה, מגיע לי לאכול ארוחה גדולה ומפנקת. ניגשתי למקרר ופתחתי אותו, גל של קור מהול באכזבה מכה בי.

קרטון חלב שקדים, חרדל וחצי ראש כרוב היו מה שהביטו בי ממדפיו השקופים של המקרר. מתי עשיתי קניות בפעם האחרונה? זה היה לפני... חודש? לעזאזל. אבל בשביל מה יש ימי חופש? עודדתי את עצמי מיד, לקחתי את המעיל ואת התיק שלי ויצאתי אל הערב הקריר.

הייתה לי חנות מכולת קטנה ממש ליד הדירה. לא כל כך אהבתי אותה, כי לא היה בה מבחר גדול, במיוחד עבור טבעונית כמוני, אבל הייתי צריכה להסתפק בזה אם אני רוצה לאכול היום.

הסתובבתי בין המדפים והעמסתי את העגלה שדחפתי מולי על המרצפות הלבנות. אני חייבת להתחיל לבשל יותר ולקנות אוכל לבית. אני לא יכולה להמשיך לקנות כל הזמן סנדוויצ'ים בקמפוס – גם כי זה יקר ולא בריא, אבל גם כי חופשת החורף מתקרבת ואני אצטרך לשרוד בבית, בלי בית קפה עם תפריט סנדוויצ'ים. הבטחתי לעצמי שאבשל אוכל ביתי טעים כל יום ואשקיע יותר בתזונה שלי, וזו כנראה הסיבה שהקניות שלי יצאו גדולות בהרבה ממה שאני רגילה. הוספתי מלא מוצרים שנראו לי טעימים ודמיינתי איך אני מכינה מהם מנות גורמה, אבל כשהייתי צריכה לסחוב את השקיות במעלה הרחוב החשוך, התחלתי להצטער שלא נשארתי בבית והזמנתי סושי.

השקיות האטו את הקצב שלי והכאיבו לי באצבעות. הצטערתי בפעם המיליון שאין לי רכב וקיללתי את הלימודים שבגללם אין לי מספיק זמן פנוי לעבוד ולחסוך כסף לקנות מכונית. הרגליים שלי היו קפואות אבל הפנים שלי להטו. דמיינתי איך אני מגיעה לבית הנקי שלי והמתחילה לבשל. המחשבה עודדה אותי ונתנה לי כוח להמשיך.

במחצית הדרך לבניין ראיתי בזווית העין משהו. חשבתי שזה אדם שמסתכל עלי, אבל כשהפניתי את ראשי כדי לבחון אותו, לא היה שם אף אחד.

אולי חלפתי על פני עץ. בחושך דמויות כהות נראות אותו הדבר.

המשכתי ללכת, תחושת חוסר נוחות שלא קשורה לשקיות הכבדות מתחילה לחלחל בי. חלפתי על פני סמטה חשוכה והרגשתי שוב שמישהו מסתכל עלי. זווית העין שלי קלטה דמות כהה מתבוננת בי בעיניים זוהרות, אדומות. הסתכלתי בבהלה אל הסמטה אבל היא הייתה חשוכה וריקה.

מוזר. צמרמורת קלה החלה להתפתח לאורך עמוד השדרה שלי. פחד לא הגיוני ולא מוסבר החל לזרום לי בעורקים וגרם לי ללכת מהר יותר, כמעט לרוץ, לכיוון הדירה שלי.

כבר ראיתי את הבניין שלי ממרחק כשהרגשתי שיש מאחורי מישהו. המשכתי ללכת בלי לעצור ובלי להביט לאחור, צינה ממלאת את כל חלקי גופי.

פחדתי להסתובב. לראות מה יש שם. מה עוקב אחרי.

רק רציתי להגיע לדירה ולנעול היטב את הדלת מאחורי. הרגשתי כמו כשהייתי ילדה קטנה, כשהייתי עוברת בחושך ליד מראה ומפחדת להסתכל ולראות את הבבואה שלי בחושך.

הפחד התגבר כשהחלטתי להסתובב. רציתי להירגע ולראות שאין שם אף אחד. להסתובב ולשטוף ממני את הפחד המוזר הזה. פחד שמקורו בשום דבר.

עצרתי בפתאומיות והסתובבתי. המהירות שבה עשיתי הכל הייתה הסיבה שבהיתי עכשיו בדמות גבוהה ואפלה, עם עיניים נוצצות ואדומות. או שאולי זה פשוט החליט להראות את עצמו בפני.

כך או כך קפאתי באימה. אלוהים אדירים. מה זה הדבר הזה? זה לא נראה אנושי. הגובה והגודל היה של גבר, אבל העיניים והאפלה ו... הצורה בה היצור הזה החזיק את גופו, מעין רפיון מעורר אימה – לא היו אנושיים. זה היה פשוט נורא.

הפלתי את השקיות, הסתובבתי והתחלתי לרוץ לכיוון הדירה שלי ונתקלתי במשהו קשה. ציפיתי לראות את הדמות האיומה לפני וכבר התחלתי לצרוח, כשהבנתי שנתקלתי בגבר. חם. נושם.

"הכל בסדר?" הוא שאל. זה היה דמיאן. מה הוא עושה פה? הקלה החלה לשטוף את גופי ואז הבנתי שהייצור הזה עדיין יכול להיות מאחורי. הסתובבתי בבהלה אבל לא היה שם דבר.

דמיאן החל לאסוף את השקיות שהפלתי והגיש לי אותן.

"א-אתה רא-אית משהו מוזר?" התחלתי לגמגם לעברו, עדיין משקשקת מאירוע.

"לא" הוא אמר ונראה מבולבל. "ראיתי אותך ובאתי להגיד שלום ואז הפלת את השקיות, התחלת לרוץ ונתקעת בי".

הוא לא ראה את הדבר הזה? יכול להיות שרק אני ראיתי אותו? אולי דמיינתי? לא, לא אין סיכוי. איך אדמיין דבר כזה? אני לא עד כדי כך יצירתית.

"אה אוקי" נאנחתי, דעתי פזורה על כל הרחוב. עדיין רעדתי ואחת השקיות נפלה לי מהיד.

"אולי כדאי שאעזור לך" דמיאן אמר ובלי לחכות לקח מידי את השקיות והרים את זו שנפלה. "לאיזה כיוון?" הוא שאל.

הצבעתי ברעד אל עבר הבניין שלי והוא התחיל ללכת לכיוון. נצמדתי אליו, עדיין חוששת שאראה את הייצור הזה מתחבא באיזו פינה.