מתמרן החלומות - לפעמים עונג הוא פשוט עונג

פרק 6

דמיאן

כשראיתי את אנדי מנסה לפתוח את דלת הדירה שלה באצבעות רועדות, חלפה בי תחושה מוזרה של 'אולי קצת הגזמתי'. השתקתי אותה מיד בתירוץ של 'הינה אני כאן, בדירה שלה, בדיוק כמו שרציתי'.

וזו הייתה האמת. מטרת כל התרגיל הזה הייתה להתקרב אליה, להיכנס עמוק יותר לחיים שלה, ולהיות בדירה שלה היה חלק חשוב בכל זה.

עמדתי בסלון קטן עם רצפת עץ כהה וקיר לבנים חומות-אדומות מלא בעציצים וספרים, שנחו על מדפי ברזל שחורים. אנדי הלכה כמו סהרורית אל עבר המטבח ונעמדה ליד אי קטן, בוהה בי.

"את לא נראית כל כך טוב" אמרתי כשהתקרבתי אליה, צביטת אשמה נוספת חולפת בי. אולי זו הייתה הסיבה שהתחלתי לסדר לה את המצרכים במקרר במקום פשוט להניח אותם על הרצפה.

"אתה לא צריך לעשות את זה" היא אמרה במהירות בקול רדוף, מתנערת ממה שלא היה שאחז בה. כנראה פחד.

"זה בסדר, כמעט סיימתי" השבתי ודחפתי חלב שיבולת שועל למקרר. אחר כך ממרח סויה ואז נתחי טופו. יש כאן דפוס, הבנתי.

"מה זה כל המוצרים האלה?" הרמתי לעברה חבילת טופו. "לא היו חלב וגבינה רגילים בחנות?".

"אני טבעונית" היא מלמלה. או-קי. טוב לדעת. חיכיתי שתגיד משהו נוסף, אבל היא שתקה.

"יש איזה משהו לשתות בין כל ה...דברים האלה שקנית?" שאלתי והחוויתי אל השקיות. "בירה, וויסקי, משהו?"

היא ניגשה אל ארון ליד המקרר, שלפה בקבוק יין והביטה בי, מצפה להוראות נוספות. היא כנראה ממש בהלם אם היא מתנהגת ככה. אנדי שלמדתי להכיר כבר הייתה מעיפה אותי מכאן ממזמן ובטח שלא שולפת בקבוק יין רק כי ביקשתי. אבל אם חושבים על זה, יין באמת יכול לעזור לה לצאת מהמצב ההלום הזה שהיא נכנסה אליו. אספתי את כל השקיות הריקות לגוש, הכנסתי את כולן לשקית אחת וניגשתי לאנדי, לוקח ממנה את בקבוק היין.

"כוסות?" שאלתי והיא הצביעה על ארון מעל הכיור. אם לא הייתי יודע שלא, הייתי חושב שהיא תחת כישוף. אבל רציתי שהיא תתקרב אלי מרצונה החופשי, לכן שום קסם לא היה מעורב כאן. זאת אומרת, חוץ מההצגה הקטנה שעשיתי בחוץ.

אחרי כמה לגימות מהיין האדום חזר הצבע ללחיים שלה והיא החלה להביט סביב יותר, כאילו מודעת לפתע לסביבה שלה. לבסוף עיניה נעצרו עלי, בוחנות. מאה מחשבות עברו בראשה, יכולתי כמעט לראות אותן. לפני שהיא תתחרט שהכניסה אותי לדירה, ניגשתי לסלון ובהיתי בכל העציצים שעל הקיר, לוגם מעט מהיין שלי.

"חסר כאן קצת ירוק" אמרתי לבסוף ושמעתי אותה מתקרבת מאחורי, האוויר נפלט מפיה באופן שגרם לי לחשוב שהיא עצרה גיחוך. היא נעמדה לידי והביטה גם היא על הקיר, משחקת עם אצבעות ידיה בכוס היין שלה.

"אני אוהבת צמחים" היא אמרה לבסוף והעבירה את ידה על העלים של העציץ הקרוב אלינו.

"באמת? לא הייתי מנחש" אמרתי והסתובבתי אליה. הפעם ראיתי שהיא חייכה.

"זה הדבר הכי קרוב לבעל חיים שאני יכולה להרשות לעצמי" היא אמרה וחיוכה דעך. הבטתי בה מבולבל.

"אני לא מספיק זמן בבית" היא משכה בכתפיה. "כלב או חתול היו סובלים כאן כל היום לבד. אבל לא עציצים".

"גם אם תיסעי למזרח לא תוכלי לקחת אותם איתך" הוספתי והיא חייכה חיוך עצוב.

"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה לפתע.

"עזרתי לך לקחת את השקיות מהרחוב, היית קצת המומה" אמרתי בתמימות.

"כן אני זוכרת" היא אמרה והצטמררה. "אבל מה עשית ברחוב שלי?".

"אני גר לא רחוק מכאן" השבתי לה. בהתחשב במהירות בה אני יכול לנוע, זה באמת לא רחוק מכאן. אבל היא לא צריכה לדעת את הפרטים הקטנים.

"אז אנחנו שכנים?" היא שאלה בספק.

"אני מניח שכן" חייכתי וניגשתי להתיישב על הספה האפורה הקטנה שבמרכז הסלון והנחתי על שולחן הזכוכית מולי את כוס היין. "אפשר אולי כוס סוכר?" היא צחקקה מהבדיחה שלי ולרגע אחד רק הקשבתי לצליל הנעים. הוא הפסיק מהר מדי לטעמי והתחלתי לחוש מבוכה בחדר, ממנה כמובן. היא עמדה מולי, ידיה שלובות על החזה, והסתכלה עלי, לא בטוחה מה להגיד או איך לקבל אותי במרחב שלה.

נראה שהיא מתלבטת. כנראה בין להעיף אותי מכאן לבין להצטרף אלי על הספה. מהלילה שהכרתי אותה, כל דבר שאנדי עשתה היה מהול ברצון ובאי רצון – בריכוז כמעט שווה. נראה היה שמתחוללת בתוכה מלחמה, לפחות בכל מה שקשור אלי. תהיתי למה היא פשוט לא נכנעת וצוללת לזה.

הבטתי בה ארוכות ואמרתי בקול המפתה ביותר שלי "אשמח אם תצטרפי אלי".

הרגעים עברו וכבר חשבתי שהיא תסרב לי, אבל למרבה הפתעתי היא התקרבה אלי באיטיות והתישבה בקצה השני של הספה, רחוק ככל הניתן ממני. אבל המרחק ביננו היה בקושי כמה סנטימטרים. חום הגוף שלה ליטף אותי והריח שלה שיגע אותי בחלל הקטן והחמים שהיינו בו. רק רציתי להושיט אליה יד ולגעת בה, להרגיש אם עורה חלק ורך כמו שהוא נראה, אבל עצרתי את עצמי. זה עדיין לא הזמן הנכון.

"על מה את חושבת?" שאלתי פתאום ומיד הייתי המום מעצמי. מעולם לא חשבתי שאשאל מישהי את השאלה הזו. הרגשתי כמו מאהב אנושי וחסר ביטחון. אבל המבט התוהה שלה והעובדה שלא ידעתי מה היא רוצה ממני, שיגעו אותי. לא ידעתי אם התוכנית שלי עובדת והיא מתחילה להרגיש איתי בנוח או שאולי המשפט הבא שלה יהיה 'אתה מוכן לעוף לי מהדירה?'.

"תהיתי מאיזה עולם הגעת פתאום" היא אמרה והרגשתי את עצמי קופא. עולם? יכול להיות שהיא יודעת עלי יותר ממה שחשבתי? היא יודעת שאני והיא לא מאותם עולמות?

"זאת אומרת, ראית אותך נכנס לאחד המועדונים היוקרתיים ביותר בעיר ומסובב בערך כל ראש שעברת לידו. אתה בבירור מרגיש בנוח בכל סצנת הלילה האפלה ורגיל שנשים נופלות לרגליך" היא אמרה ונשמתי עמוק, נירגע מעט. "אז אני לא מבינה איך מישהו כמוך מוצא את עצמו יושב כאן על הספה שלי."

אהבתי את הישירות שלה והחלטתי לנקות באותה גישה. "את מסקרנת אותי. את יפיפייה וחדה, את לא כמו רוב הבחורות שפגשתי" אמרתי וראיתי איך סומק עדין מופיע בלחייה. "ואני מת על זה שאת מסמיקה מכל דבר שני שאני אומר" הוספתי בחיוך. הרגשתי את התחושה המחשמלת באוויר, זו שמושכת אותנו כמו מגנט אחד לשנייה, אבל היא לא זזה ממקומה, לא נכנעת לתשוקות האנושיות שלה. זה היה מאוד מרשים. וממש ממש מתסכל.

"אתה מושך אותי בטירוף, לא אשקר" היא אמרה ושילבה שוב את ידיה, כאילו פוחדת שהן ימרדו נגד המוח שלה וישלחו אל גופי. "אבל אני לא מחפשת מישהו שיעביר איתי את הלילה. אני לא מחפשת מישהו נקודה."

את המשפט האחרון היא אמרה כמו שחקן שמדקלם שורה שהוא אמר כבר הרבה מאוד פעמים.

"אז גזרת על עצמך חיי בדידות נצחיים?" שאלתי אחרי כמה רגעים של שתיקה, בהן החשמל שביננו רק התחזק. "זה לא מאוד נפוץ לבחורה בשנות העשרים שלה".

אנדי כווצה את עיניה והביטה מטה אל כפות ידיה. לבסוף היא אמרה "זה לא שלא ניסיתי. זה תמיד נגמר רע. תמיד אני אשמה בסוף. זה פשוט לא בשבילי כל התחום הזה שנקרה 'גברים'" היא נאנחה.

"לא כולנו אותו הדבר" ולא כולנו גברים, אנושיים לפחות.

היא התעלמה ממה שאמרתי. אחרי כמה דקות נוספות של שתיקה הייתי חייב לדעת. "את לא מרגישה לפעמים צורך ל... להשתחרר? למצוא פורקן?" היא כמובן הסמיקה מיד, לא רק הלחיים נצבעים באדום חזק, אלא גם הצוואר שלה. החום שקרן ממנו היה מדהים. השתוקקתי להניח עליו את שפתי וללחוש לה מילים גסות כל הלילה, רק כדי לראות אותה מסמיקה כל פעם מחדש.

"ברור ש...שאני רוצה לפעמים, אבל... אבל זה לא שווה את ההתעסקות ואת הדברים שאני מרגישה אחר כך" היא גמגמה והסמיקה. זה היה כל כך חמוד. חמוד ומחרמן. אבל לא יכולתי להתעלם ממה שאמרה על הרגשות שאחר כך. אולי היא פחדה להיקשר ולהיפגע. היא לא יכלה לדעת שאחרי הלילה שאעניק לה אני אעלם והיא כלל לא תזכור אותי – ובפעם הראשונה בחיי הארוכים, רציתי להגיד לה את זה. אבל כמובן שלא יכולתי, כי אז זה היה דורש הסבר מאוד ארוך עלי ועל יצורים נוספים מהגיהינום. לא רציתי לראות אותה שוב מפוחדת כמו שהייתה מקודם ברחוב כשראתה את אחת הצורות שאני יודע ללבוש.

"אני חושב שאת לא צריכה לחשוב על זה כל כך. לפעמים עונג הוא פשוט עונג, וזה הכל. ומגיע לך לחוש עונג, אנדי" אמרתי בצרידות והתקרבתי אליה, המשיכה הייתה כבר בלתי נסבלת. עמד לי בטירוף ומעולם לא הייתי כל כך קשה כל כך הרבה זמן ללא פורקן.

היא הביטה בי סמוקה כולה, עיניה עגולות ושפתייה נפתחו מעט, אולי מהפתעה. כל כך רציתי לחצות את הסנטימטרים שהפרידו ביננו ולהתאים את השפתיים שלי בדיוק במקום הקטן שהיא פינתה להן בלי לשים לב, אבל עצרתי. היא חייבת לבחור, היא חייבת לעשות את הצעד הראשון.

החום שנבע ממנה היה מטריף חושים והרחתי את הריח המוכר שאמר לי שהמילים שלי נגעו בה, בדיוק בנקודה הנכונה, והיא מתחילה להתרטב. כבר כמה מאות שנים שלא הייתי צריך להראות איפוק מרשים כמו עכשיו, הידיים שלי עקצצו מהרצון לעטוף אותה ולקבור את פני בצווארה. רציתי לקלף ממנה את הבגדים ולהיצמד אליה, עור על עור.

המבט שלה נעשה אפל, עיניה כבדות מתשוקה. היא לא תוכל להחזיק עוד הרבה זמן. המחשבה הזו עודדה אותי ושמרה עלי במקומי. היא החלה לרכון לעברי ותחושת ניצחון וסיפוק שלא מהעולם הזה אחזה בי. השפתיים הוורודות והתפוחות שלה התקרבו אלי והרגשתי שאם לא הייתי שד מקולל, הייתי רואה את גן עדן.

שפתייה היו סנטימטרים ספורים משפתיי כשהטלפון שלי צלצל. אני פשוט לא מאמין. אם יש אלוהים – ואני ממש לא בטוח שזה נכון – הוא כנראה שונא אותי. הצצתי לרגע במסך, מוכן לנפץ אותו על הקיר, כשהשם שהופיע על הצג עצר אותי.

הבטתי באנדי, כולה לוהטת ומוכנה לקבל אותי סוף כל סוף וקיללתי בשקט. אני חייב לענות לשיחה הזו.