פרק 7
דמיאן
"בקה" אמרתי את שמו. הרבה זמן לא שמעתי ממנו. היו תקופות שהיינו בלתי נפרדים ובחלק היה נתק מוחלט. המאה האחרונה הייתה מהתקופה של הנתק המוחלט.
"אתה שם?" קולו היה נשמע מבוהל, הצצתי לכיוונה של אנדי. עד ששמעתי את הפאניקה בקולו של בקה, קיוויתי לסיים את השיחה במהירות ולחזור לג'ינג'ית המתוקה ששרבבה אלי את שפתייה. נראה שזה לא הולך לקרות.
"כן" נאנחתי והתרוממתי על רגלי, מתרחק אל החלון בקצה הסלון. מבטה של אנדי היה מבויש, היא כנראה המומה מעצמה, ממה שכמעט עשינו. לעזאזל.
"הם עוקבים אחרי" קולו נשמע מפוחד. מעולם לא שמעתי את בקה מפחד, יצורים כמונו לא אמורים לפחד משום דבר. טוב, כמעט משום דבר.
"כמה?" הייתי צריך להיות פרקטי.
"לפחות חמישה" הוא התנשף.
"הוא נמצא שם?" שאלתי. הייתי חייב לדעת.
"לא" זה הופך את העניינים לפשוטים יותר.
"יש לך אפשרות ללכת משם?" אם כי ידעתי את התשובה, שאלתי בכל זאת. אם הוא היה יכול להיעלם או לדהות לכאן, הוא לא היה מתקשר אלי.
"לא, הם הפריעו לי בתחילת הציד" הוא אמר בעצבנות.
למה לעזאזל הוא מחכה לרגע האחרון? כשהוא חלש מדי, כמעט אנושי.
"תשלח לי את המיקום שלך, אני מגיע" אמרתי, מביט שוב באנדי שכבר נראתה כאילו התגברה על כל התשוקה שאחזה בה לפני כמה רגעים.
"כמה זמן זה ייקח לך?" קולו נשמע נואש.
"אני עדיין לא יודע איפה אתה נמצא" לעזאזל, אם הוא נמצא עכשיו בקצה השני של העולם? זה ייקח לפחות שעתיים.
"פלורידה" הוא אמר במתח. יש לו מזל.
"זה ייקח כמה דקות, אל תנסה ל..." הצצתי לעברה של אנדי, היא לא הביטה בי אבל חשדתי שהיא מקשיבה. "אתה יודע מה קורה למי שמסתבך עם האחווה" סיכמתי וניתקתי.
התקרבתי לאנדי, עיניה סירבו לפגוש בשלי. נאנחתי.
"אני צריך לזוז" אמרתי והיא הנהנה אל הרצפה. למה היא כל כך... קשה? אין סיכוי שאחרי כל ההתקדמות הזו אני מוותר, אבל אני גם לא יכול להישאר. לקחתי את הנייד שלה ששכב על השולחן.
"אם תרצי עזרה עם הקניות או כל דבר אחר, זה המספר שלי" אמרתי והקלדתי את המספר שלי בנייד שלה. "אני אבוא פעם אחרת לקחת את כוס הסוכר שלי" הוספתי והרמתי את גבותיי אליה, מקווה שהיא הבינה את הרמיזה.
לפני שהיא תספיק לדחות את ההצעה שלי, הסתובבתי ועזבתי את הדירה הקטנה והחמימה אל החושך הקפוא, נעלם אל הצללים.
אנדי
מה לכל הרוחות והשדים זה היה?
נשימותיי עדיין לא נרגעו וליבי פעם בחוזקה. הרגשתי את החום בין רגלי דועך והייתי המומה מההתנהגות שלי. איך הגעתי למצב שאני כמעט מתנפלת עליו? ואם הטלפון שלו לא היה מצלצל? רעידת עונג קטנה עברה בי לפני שהספקתי לעצור את עצמי. נאבקתי לא לדמיין, לא להמשיך את הסיטואציה הלוהטת בראשי. במקום זאת ניסיתי להסיח את דעתי עם השיחה ששמעתי. זה נשמע כאילו מישהו נמצא בצרה כלשהי ונזקק לדמיאן שיחלץ אותו. ומעורבת שם גם אחווה כלשהי. האחוות היחידות שאני מכירה הן אחוות כדורגל וכמובן אחוות הטבעת. אולי דמיאן חבר במועדון כדורגל יחד עם חבר קרוב ויש להם משחק חשוב בקרוב? אולי זה בכלל מועדון מעריצים לשר הטבעות והוא חלק מאחוות טבעת משלו? חיוך גדול התפרס על פני כשהמחשבה חלפה בראשי.
אבל עכשיו ברצינות, מי משתמש במילה אחווה היום?
הלב שלי האט לקצב רגיל והנשימות נרגעו, אבל האוויר היה עדיין מעקצץ והריח המשכר שלו עמד באפי. איך נתתי לו להיכנס? איך נתתי לו להתקרב כל כך? הדבר הגרוע מכל היה כמה רציתי שינשק אותי והאכזבה שבערה בי כשהוא יצא מהדלת. לפתע הבנתי שהוא בין האנשים היחידים שנכנסו לדירה שלי בחודשים האחרונים, הוא והטכנאי של המקרר. אחרי שהוא עזב הבנתי כמה נחמד היה לשבת עם עוד מישהו ולשתות כוס יין ולא להעביר ערב בודד של לימודים.
החלטתי להיכנס למקלחת ולנסות לשטוף מעצמי את השעה האחרונה, אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו תחת זרם המים החמים היה דמיאן; כיצד גופו רכן לעברי ושריריו נמתחו מתחת לחולצתו הצמודה, איך העיניים שלו תפסו את עיני והבטיחו הבטחות מלוכלכות - וההמתנה הדרוכה שלו, כאילו מחכה שאתפרק, שאכנע. וכל כך רציתי להיכנע. לא לחשוב על מה יהיה אחר כך, מה אני אמורה לעשות – פשוט לשחרר. אבל תחושת הבדידות שצרבה בי גמרה לי להבין שאם אני מרגישה ככה כשהוא עוזב ואנחנו בקושי מכירים, אז אחרי שנשכב זה יהיה בלתי נסבל. אני אפגע, הבנתי. אני מתחילה להיקשר אליו, גם אם הקשר שיטחי עדיין, אני לא רוצה לפתח את זה יותר. אני לא צריכה עוד אנשים בחיים שיעזבו אותי. והרי הוא יעזוב, הוא מעולם לא השלה אותי שהוא רוצה משהו יותר מלילה.
אבל אולי את צריכה מישהו שיישאר, קול בראשי לחש לי. ניסיתי לא לחשוב על הניסיונות הקודמים שלי עם מערכות יחסים – אולי אני צריכה לתת לעניין עוד צ'אנס? אני בודדה, אני רוצה לחזור הביתה ולראות מישהו עומד במטבח ושואל אותי על היום שלי, אני רוצה מישהו שיגיד לי שיש מים חמים ויגרור אותי למקלחת לוהטת במקום לעמוד כאן מתחת לזרם ולהרגיש נטושה ממישהו שפגשתי במועדון ובקושי הכרתי.
ניערתי את ראשי והזכרתי לעצמי את כל הסיבות למה אני נמנעת מכל עניין הזוגיות ויצאתי במהירות מהמקלחת, מתנגבת היטב ולובשת פיג'מה חמה.
כשהייתי במיטה וניסיתי להתרכז בספר שלי, נזכרתי בבחור האחרון שניסיתי להכניס לחיי. פול. הוא היה נאה וחייכן, ג'נטלמן שגרם לי להאמין שאולי יש בעולם מישהו בשבילי. פגשתי אותו בחנות צמחים שאני אוהבת ללכת אליה ונראה שחלקנו את האהבה הזו, בנוסף לעוד הרבה אחרות. התחלנו לצאת, הדייטים היו נהדרים, התחלתי אפילו לשקול ל... להכניס אותו למיטה שלי, משהו שהיה לי קשה מאוד לעשות מאז החבר הראשון שלי, זה שהיה לפני פול. הצטמררתי והחלטתי להפסיק לחשוב על זה. זה פשוט לא שווה את החרדות. נרדמתי כשראשי מלא מחשבות והספר מחליק מידי אל הריצפה.
* * *
התעוררתי והחדר היה חשוך, עדיין לילה. הירח בהק מבעד לחלון באור לבן ורך. יד חמימה עלתה מהשמיכה וליטפה את מותניי, יוצרת שביל עד צלעותיי על גופי העירום. הצטמררתי. התחושה הייתה טובה כל כך. שפתיים נצמדו לעורפי וכמעט שיתקו את נשימתי מציפייה. הוא כאן.
התמסרתי לתחושה הנעימה של ידיו על גופי והתנשמתי בקול בכל פעם שידיו התגרו בי והתקרבו אל הנקודות הרגישות בגופי. הוא נצמד אלי מאחור וחיכך בי את איברו הקשה, גם הוא עירום. רציתי להסתובב ולראות את גופו, להעביר את ידי על השרירים שלו ולראות אם הוא נראה כמו מה שדמיינתי, אבל ידיו בדיוק הגיעו אל החזה שלי וגרמו לי לקפוא במקומי. לאט, הוא העביר את אצבעותיו סביב הפטמה שלי וגרם לה להתקשות אפילו עוד יותר. רציתי שיאחוז בי, שינשק אותי, שייכנס אלי – שיעשה משהו כדי להקל על הלחץ שהצטבר בין רגליי, אבל הוא המשיך בקצב האיטי והמענה שלא נתן לי מנוח. התחלתי להתחכך כנגדו ושמעתי אותו מתנשף מאחורי. הוא אחז בגופי והצמיד אותי במקומי.
"לאט" הוא לחש. "יש לנו את כל הלילה".
נאנקתי בחוסר סבלנות והוא צחקק בחשכה.
* * *
פקחתי את עיני לאור היום ומצאתי את עצמי לבושה בפיג'מה שלי, לבד במיטה. הרטיבות בין רגלי והתסכול שהרגשתי היו השרידים היחידים מהחלום שנקטע. למרות שהייתי לבדי, הרגשתי מבוכה וניגשתי במהירות למקלחת כדי להתנקות.
המים החמים פגעו בגופי הלוהט עדיין ומחשבותיי נתפסו בחלום, לא נותנות לו להישכח. כשהסתבנתי לרגע שקלתי לנסות ולהביא את עצמי לפורקן, אבל המחשבה הביכה אותי וגם לא רציתי להודות בפני עצמי כמה להוטה הייתי וגם מי גרם לי להרגיש ככה. זו הייתה כמו הודאה באשמה, וכל מה שרציתי היה להתנהג כאילו לא פגשתי את דמיאן אתמול בערב ובטח שלא חלמתי עליו חלום ארוטי.
העברתי מגבת בין רגליי ותחושת הבד המחוספס על הנקודה הרגישה שלי גרמה לי להתכווץ. נאנחתי וניגבתי בעדינות, מתי הרגישות הזו תפחת? אני חייבת להרגיע את היצר שלי, אני צריכה להגיע לאוניברסיטה בקרוב וממש לא בא לי להיות פצצת סקס מתקתקת.
דמיאן
בקה שכב על הספה שלי ובהה בי בעוד אני מקליד בפלאפון שלי הודעה מהירה. שנאתי לדבר איתה והמתח ניכר בעמידה שלי ובאופן בו זעפתי אל המסך, אבל הייתי חייב לקבל אור ירוק.
"אתה נראה כמו בחור שמנסה בפעם הראשונה לקבל מאחור" הוא אמר בקול מהורהר. "ראיתי את ההבעה הזו אין ספור פעמים, זה תחביב שלי לבתל בחורים, רק שאני לא רואה שאתה מתחיל לחייך".
"אני שמח שאתה מרגיש טוב יותר" אמרתי והחזרתי את המכשיר לכיס. "אני חושב שהייתי מעדיף לקבל מאחור מאשר לשלוח לה הודעה".
"באמת?" בקה צחק והרים אלי את גבותיו. "אני יכול לסדר משהו-"
"זו תחרות די צמודה" נאנחתי וניסיתי לא לחשוב איזה מצב יהיה גרוע יותר.
"למה שלא תנסה? אני ניסיתי להיות עם בחורות וזה פשוט לא אותו הדבר."
"כי אני יודע מה אני אוהב ומה לא, זיינתי מספיק כדי לדעת את זה" השבתי והתיישבתי על הכורסה מולו. אחרי כמה שניות קמתי וניגשתי למטבח. רציתי ללכת לראות את אנדי, רציתי לשלוח לה הודעה, לעקוב אחריה בקמפוס – כל דבר, רק שאהיה קרוב אליה. בלילה האחרון שראיתי אותה ביקרתי אותה בחלום, העניינים התחממו... אבל היא התעוררה לפני שהספקנו לעשות משהו ונשארתי עם כאב ביצים מטורף. מאז עברו 4 ימים שאסור היה לי לעזוב את הדירה.
ההסתבכות של בקה הייתה חמורה משחשבתי, האחווה עקבה אחריו כבר תקופה וכמעט לכדה אותו ברגע החלש ביותר שלו – לפני הציד. עכשיו הוא התאושש בדירה שלי ששימשה כדירת מסתור ואילו אני קיבלתי הוראות מלמעלה להישאר ולשמור על פרופיל נמוך.
אין הרבה חוקים בעולם שלי. אבל כשרמה פונה אליך, כדאי מאוד שתעשה מה שהיא אומרת, כי אצלנו יש אפשרויות ענישה הרבה יותר מגוונות מלתת קנס או להכניס לכלא. יותר כמו לגרום לך לשחות כמה שנים באגם חומצה או לשכב עם בחורה סקסית ברמה בלתי נסבלת ואף פעם לא להצליח לגמור.
ובמקרה הרמה של האזור הזה הייתה השדה הנוראית ביותר שברא השטן.
נלי אמרה שהיות ובקה נחשף ואני הגעתי לחלץ אותו, שנינו נמצאים בסכנת חשיפה. היא שלחה שדים אחרים שיסרקו את העיר ורק אחרי שהשטח יהיה נקי נוכל לצאת. אני מוכן להתערב שהשטח נסרק כבר באותו לילה שהבאתי את בקה לדירה שלי, אבל נלי תמיד אהבה לגרום לי להתפתל. כבר ימים שאני מסתמס איתה ומנסה להוציא ממנה מה המצב ואם אפשר כבר להמשיך בחיי, אבל היא ממשיכה למשוך את זה. היא תמיד אהבה להתעלל, לא משנה במה או במי.
"אתה מוכן לשבת במקום אחד? אתה עושה לי כאב ראש" קולו של בקה קרא והבנתי שהתחלתי לפסוע מצד לצד בחלל הסלון.
עצרתי ובדקתי את הפלאפון שלי. אין הודעות חדשות.
קיוויתי שאנדי תשלח לי הודעה, אבל הבחורה הזו הייתה עקשנית. לא חשבתי שאבדוק את הפלאפון שלי כל חמש דקות כמו נערה מתבגרת בציפייה לקבל הודעה, אבל מצאתי את עצמי עושה הרבה דברים איתה שלא חשבתי שאעשה.
בכל מקרה, עכשיו כבר מאוחר מידי. הזמן עבר והיא לא ראתה אותי. הכישוף כבר השכיח אותי מזיכרונותיה. כל כך אהבתי את העובדה שאחרי לילה לוהט אני יכול פשוט לקום וללכת בלי השלכות, בלי זיכרונות שיפריעו. האישה איתה ביליתי את הלילה הייתה שוכחת את הלילה שבילינו יחד וממשיכה בחייה כאילו מעולם לא פגשה אותי – היא יכלה לגנוח את שמי ולצעוק שאני הדבר הטוב ביותר שקרה לה ואחרי שבוע לראות אותי ברחוב, להפנות אלי את ראשה ולתהות איך אני נראה בלי חולצה. זה היה כל כך כיף ומשחרר. היה. עכשיו אני מבין שאצטרך לזכות שוב באמונה של אנדי ולהתחיל הכל מהתחלה. עשינו צעד אחד קדימה ועכשיו חמישה לאחור. נאנחתי.
"למה אתה זעוף? רע כל כך להיות תקוע איתי בבית?" בקה שאל והדליק את הטלוויזיה.
"אני מעדיף להיות תקוע עם מישהי אחרת" אמרתי לו והוא הביט בי בפליאה.
"אתה באמת נראה קצת רעב" הוא אמר. "ברגע שנקבל את ה'אוקי' מנלי נצא לציד כמו פעם, מה אתה אומר? לא הייתי בעיר משנות השישים, בטוח יש הרבה מה לראות".
רק המהמתי לכיוונו. באמת כבר הייתי רעב, רעב הרבה יותר ממה שנתתי לעצמי להיות כבר לפחות מאתיים שנה. אבל לא רציתי לבלות עם אף אחת אחרת את הלילה.
אנדי
"את קולטת שנישאר לנו רק עוד מבחן אחד לסוף הסמסטר?!" קליאו אמרה בהתרגשות מעברו השני של השולחן. ישבנו בבית הקפה האהוב עלינו בקמפוס והזמנו ארוחת צהריים, אני סלט כפרי והיא פסטה ברוטב רוזה.
"לא לגמרי" אמרתי בחיוך. "זה יהיה כל כך כיף לא ללמוד ולהיות בלחץ כל רגע. אני אפילו לא מצליחה לראות טלוויזיה בלי להרגיש רע עם עצמי שאני לא מנצלת את הזמן ללמוד".
"טוב זה כי את מוזרה, אני לא מבינה למה את כל כך משתעבדת ללימודים, את אפילו לא רוצה להיות פסיכולוגית" היא אמרה.
"לא אמרתי את זה אף פעם."
"גם לא אמרת שאת רוצה" היא השיבה ותקעה בי מבט יודע. "זה בסדר, את יודעת. אני פשוט מקווה שאמא שלך מעריכה כמה את מקריבה בשבילה".
המהמתי לעברה. לא רציתי לדבר עכשיו על אמא שלי. דיברנו במהלך השבוע את השיחה הקרירה הרגילה שלנו והיא הזכירה לי שאת ארוחת החג עושים אצלה.
"מה שלום ג'ורג'י?" שאלתי בניסיון לשבור את השתיקה. קליאו רצתה להמשיך לדבר על אמא שלי, אבל נאנחה וזרמה עם שינוי הנושא שלי.
"הוא חמוד, קונה לי כל מיני מתנות ושולח הודעות כל היום. מערכת יחסים קלילה וכיפית לחגים. בדיוק מה שחיפשתי" היא חייכה.
"ואחרי החגים?"
"אחרי החגים נראה. בטח אהיה עמוסה שוב עם הלימודים" היא אמרה בהרהור.
"למה את ממשיכה להיפגש איתו אם את יודעת שזה לא זה? כדי שיהיה לך מה לעשות בחג?" שאלתי.
"גם. אבל זה נחמד שיש מישהו ששולח הודעות ומתעניין בי, וגם סקס זמין מתי שאני רק רוצה – בלי שצריך להתלבש יפה ולמצוא מישהו באיזו מסיבה" היא חייכה.
"זה באמת נשמע נחמד" נאנחתי. לאחרונה התחלתי להרגיש בודדה, הדירה הריקה שקיבלה את פני הרגישה קרירה וחשוכה יותר מבדרך כלל ותחושת נזקקות מוזרה אפפה אותי בלילות.
לא שמתי לב שהאוכל שלנו הגיע עד שקליאו כחכה בגרונה.
"סליחה" אמרתי למלצרית ופיניתי את השולחן מולי. היא הניחה את קערת הסלט הגדולה ונעלמה.
שיפדתי את הירקות הטריים על המזלג והכנסתי לפי, לועסת באיטיות ומהרהרת.
"אנדי?" קליאו שאלה בזהירות.
בלעתי. "כן?"
"חשבתי שאולי יהיה נחמד... תרגישי חופשי להגיד לא" היא אמרה במהירות. "אולי נוכל לצאת יחד, את ואני עם ג'ורג'י ואחד החברים שלו".
"לא" אמרתי מיד.
"אוקי" היא אמרה ולקחה ביס מהפסטה שלה. היא וויתרה די מהר.
"את פגשת את ה...החבר הזה?" אמרתי פתאום. הבדידות והמחשבה על לחזור לדירה ריקה דחפו את השאלה משפתיי.
"כן" היא אמרה. "הוא סטודנט לווטרינריה, כמעט מסיים את התואר שלו. הוא אוהב סרטי אימה והוא גם חתיך ממש" היא דקלמה בחיוך מצפה.
שקלתי בראשי את האפשרויות: המחשבה לצאת לבליינדייט נשמעה לי כל כך מביכה וגם למה שמישהו כל כך מושלם יהיה פנוי ויסכים לצאת לדייט עם מישהי שהוא לא מכיר? התכוונתי להוריד את קליאו מהרעיון ולחבוט בעצמי שבכלל נתתי לה תקווה, כשהטלפון שלי צלצל.
"היי אמא" עניתי והפניתי את ראשי מקליאו. "מה שלומך?".
"הכל רגיל" היא אמרה בקצרה. "את מגיעה היום לארוחת ערב?"
שיט. שחכתי, היום יום רביעי. כל כך לא רציתי לבוא אליה, לא חשבתי שאצליח לסבול עוד שיחות על העתיד שלי ואת המבט המאוכזב שלה, לא משנה מה אני אומרת.
"ל-לא" גמגמתי.
"למה?" היא שאלה בחדות, מתכוונת להתווכח. הבטתי במהירות סביבי ונעצרתי על קליאו המסוקרנת.
"כי אני יוצאת לדייט הערב" אמרתי לאט ועיניה של קליאו אורו. היא החלה לעשות תנועות ריקוד וסימנה לי שהיא מסמסת בפלאפון שלה לג'ורג'י. הנהנתי אליה.
"טוב" היא אמרה, בבירור לא מרוצה. "חבל שקבעת דייט ליום שאנחנו אוכלות בו ארוחת ערב יחד."
"זה היה היום היחיד שהוא היה פנוי" התחלתי להמציא.
אמא שלי נפרדה ממני ונתקה את השיחה. נאנחתי בהקלה.
"טוב, כל הסידורים נעשו" קליאו אמרה בשמחה מולי. "נפגשים היום בשמונה, אני אבוא לאסוף אותך".
"אוקי" אמרתי בחשש. אולי זה לא יהיה כל כך גרוע.
הוסף רשומת תגובה