עד האופק
הלכתי
על הטיילת, חיפשתי נקודה רחוקה מכל המוסיקה וקולות הצחוק. נקודה בה אוכל לחשוב.
הערב
היה חם יחסית לחודש פברואר. רוח נעימה נשבה ושיחקה בשערי. ירדתי אל עבר קו החוף
החשוך ומצאתי אבן גדולה ויבשה, ממש על המים.
התיישבתי
ובהיתי בים השחור. הסתכלתי על הגלים הקרבים והמתרחקים. קרוב. רחוק. קרוב. רחוק.
ממש כמוך.
נהניתי להסתכל על הגלים, אבל ידעתי שאפחד להכנס לעומק. הים גדול כל כך, לא רואים בו את הסוף, רק את קו האופק. לא רואים מה מתחבא לו שם במעמקים.
עדיף
לשבת כאן על היבשה.
עדיין
יכולתי לשמוע את המוסיקה וחשבתי: כמה פעמים שמעתי רק שקט? או לא שמעתי שום דבר?
תמיד יש קול של מכונית חולפת או כלב נובח. אני באמת לא זוכרת את הפעם האחרונה שהכל
היה שקט.
אולי
זה כמו בראש, תמיד חושבים על משהו.
ובאמת
חשבתי. חשבתי איך אתה יכול להגיד שאתה אוהב אותי ובאותה נשימה לומר שאתה לא רוצה
להתחייב?
כשאני
חושבת על זה כאן מול המים המשקפים והאוויר הצלול, אני מבינה כמה מטומטם זה נשמע.
אתה
נהנה להסתכל על הגלים אבל אתה מפחד להיכנס למים, ממש כמוני. אתה מפחד לא לראות מה
מסתתר לו שם באפלה ולאן הזרם יסחוף אותך. אתה מפחד לטבוע. או שאולי אתה סתם ילד.
כך או
כך, אני מתכוונת ללכת על המים.
נכנסתי
לאט למים, נתתי למים הקפואים לעטוף אותי ולבגדים שלי להירטב על הסוף. הרגשתי את
המלח מכל כיוון.
אבל
אתם יודעים איך זה מלח, הוא מחטא.
אני לא
אסחף.
אתה
יכול להישאר על היבשה. אבל אני מתכוונת להמשיך עד האופק.
הוסף רשומת תגובה