צחוק הגורל - פרק 3

טורפים בחשכה

הסתובבתי בבהלה והבחור עם הזיפים הכהים שהעיר לי מוקדם יותר הערב יצא מאחורי אחד העצים הגבוהים שבמרפסת. לא ידעתי איך להגיב, הוא התקרב אלי בצעד איטי ומעט לא יציב, מה שאמר לי שהוא עדיין די שיכור, מה שיכל לבוא לטובתי אם אצטרך לברוח במהירות בחזרה למסעדה, אבל הוא היה גבוה ושקל לא מעט, וידעתי שלא אוכל להתגבר עליו אם הוא יצליח לתפוס אותי. החלטתי למרוח את הזמן בדיבורים, תוך כדי התקדמות אגבית אל דלת המסעדה. כשאגיע אליה אגיד לו לילה טוב מנומס ואנעל אותה במהירות, הוא לא יצליח לפרוץ את דלת העץ הכבדה ברגע שהיא תהיה נעולה.

"כן, שמחה שהמשמרת נגמרה" אמרתי בעליצות מזויפת. אחזתי בצלחות שבידי ועשיתי צעד קטן אחורה. הוא התקדם אלי לאט ואמר "אני לא יודע אם שמת לב, אבל ממש הדלקת אותי שם בשולחן שלנו, כמעט ולא עצרתי את עצמי מלתת לך איזה פליק". המשכתי להתקדם לכיוון הדלת הפתוחה. "אבל ידעתי שלא תזרמי איתי עם כל האנשים האלה מסביב, אז אמרתי כדאי לחכות שתסיימי לעבוד בשביל להגיד לך איזו יפה את. מה השם שלך?" הוא המשיך בהתלהבות. "הילי" אמרתי בקצרה והוספתי "אני מעריכה את הכוונה הטובה, אבל אני באמת לא מעוניינת. אני צריכה ללכת עכשיו ולסיים לסגור את המסעדה" אמרתי והשתדלתי להסתיר את החשש בקולי, הוא עמד רק במרחק של מטר וחצי ממני, ואני עוד הייתי צריכה להגיע לדלת הכבדה ולהצליח לסגור ולנעול אותה לפני שהוא יגיע אלי. תוכנית א' הייתה כמובן לגרום לו להבין שאני לא מעוניינת ולגרום לו ללכת הביתה מאוכזב, אבל תוכנית ב' עדיין הייתה חקוקה במוחי ולמרות הדלת הכבדה, הייתי מוכנה לעבור אליה בכל שלב.

"יש לך גוף מושלם ואני חולה על נמשים. אין הרבה בנות כמוך בעיר" הוא אמר והתעלם לגמרי ממה שאמרתי. "השארתי לך טיפ גדול, אבל אני מוכן להכפיל אותו אם תתני לי לדעת מה הטעם שלך" הוא עשה צעד מהיר שלא חשבתי שאדם במצבו מסוגל לעשות ותפס לי את היד.

אף פעם לא ראיתי את עצמי כאדם חלש והאמת שתמיד עמדתי על שלי. כששמעתי סיפורים על אונס, תמיד חשבתי שהבחורה הייתה צריכה לתת לבחור בעיטה טובה בין הרגליים ולהתקשר מיד למשטרה.

אבל לא יכולתי לזוז.

הרגשתי את הנשימה שלו על השיער שלי ואת הזיעה שלו נמרחת לי על היד. אבל הפלאפון שלי היה בתוך המסעדה ולא הצלחתי לגייס מחשבה אלימה אחת. הוא תפס את הכתף שלי ואמר "ידעתי שאת מריחה כמו גן עדן" וצמרמורת עברה לי בגב. רציתי להקיא. אבל קול בתוכי התרומם וסלל דרך בין ענני הפחד "תתרחק ממני" אמרתי בקול חלש, עדיין לא הצלחתי לזוז אבל ידעתי שהוא שמע אותי. "את לא באמת מתכוונת לזה" הוא מלמל לי באוזן והתחיל ללטף לי את הגב. הבחילה שלי התגברה אבל גם הנחישות שלי. ניסיתי למשוך את היד אבל הוא אחז אותה חזק מדי. "לאן את מנסה ללכת? יש לנו עוד הרבה מה להספיק" הוא אמר בקול מחוספס ששלח עוד צמרמורת במורד הגב שלי. התחלתי לרעוד והצלחות שהחזקתי ביד השמיעו קול קרקוש שנתן לי רעיון. משכתי את עצמי אחורה תוך כדי זריקת הצלחות המלוכלכות לכיוון הפרצוף שלו. קול השבירה והכאב המפתיע גרמו לו לעזוב אותי ולהתרחק מעט אחורה. ראיתי שאחת הצלחות נשברה וחתכה אותו עמוק בלחי. ניצלתי את הרגע וקפצתי אל הדלת - "בת זונה!" הוא צעק, אבל מהירות התגובה שלו הייתה עדיין איטית יותר משל האדם הממוצע ואני הפתעתי אותו. משכתי את דלת העץ הכבדה שבדרך כלל לוקח לי נצח לסגור, אבל האדרנלין נתן לי כוח והיא נסגרה בטריקה. משכתי את מנעול הברזל הגדול בחריקה ושמעתי חבטה עמומה בדלת. "כלבה בת אלף! תפתחי את הדלת המזדיינת הזאת!" שמעתי אותו צועק, אבל ידעתי שאין סיכוי שהוא יצליח להיכנס. צנחתי לרצפה וחיבקתי את הברכיים שלי. הרגשתי מלוכלכת ורעדתי מפחד ומכעס. עדיין שמעתי את הנשימות שלו באוזן שלי. אבל ידעתי שאני לא יכולה להישאר כאן על הרצפה. תפסתי את עצמי ואמרתי "את חייבת להגיע הביתה, יכול להיות שהוא ימצא דרך אחרת להיכנס לכאן, אבל הוא בחיים לא יידע איפה את גרה". נתתי לעצמי דקה נוספת והאטתי את הנשימות שלי.

כשהרגשתי יציבה יותר קמתי על הרגליים והלכתי במהירות לעמדה של המלצרים. הורדתי את הסינר ולבשתי את הסוודר שלי. לקחתי את הפלאפון ואת המפתחות של הבית והלכתי לכיוון המטבח, הייתה שם יציאה נוספת למסעדה שתיקח אותי לדרך צדדית שתוביל אותי עם עיקוף קל הביתה. נכנסתי ואדי בדיוק לבש את המעיל שלו, ראיתי כמה קרטונים לידו שהוא כנראה תכנן לזרוק בדרך החוצה. הוא חייך ואמר "לאן נעלמת? לא סיימנו את השיחה שלנו". לא חייכתי בחזרה. לא אמרתי כלום. חיבקתי את עצמי והמשכתי להתקדם אל היציאה. "רגע, לאן את הולכת? לא התכוונתי לפגוע, את רוצה טרמפ הביתה?" הוא אמר במהירות, אבל המשכתי ללכת. חלפתי על פניו ואמרתי לעצמי שאם הוא ינסה לעצור אותי אני אבעט לו ישר בין הרגליים, אבל הוא נתן לי לעבור ואני יצאתי החוצה.

הלילה עדיין היה חמים, אבל הרגשתי קור מתפשט לי בגוף והלכתי הכי מהר שיכולתי בלי להתחיל לרוץ. הלכתי דרך שבילים צרים שרק מי שגר בקיבוץ הכיר וחלפתי על בתים החשוכים. השעה כבר הייתה אחת בלילה וידעתי שההורים שלי ישנים. העדפתי שלא יראו אותי ככה, חיוורת ורועדת. הגעתי לבית תוך כמה דקות של הליכה עם הרבה מבטים מעבר לכתף ופתחתי במהירות את השער. נכנסתי לבית ונעלתי מהר את הדלת מאחורי. אמא השאירה אור דולק בשבילי והרגשתי איך אני נרגעת טיפה.
הורדתי נעליים בכניסה ומיהרתי למקלחת. את כל הבגדים העפתי, כמעט בגועל, אל סל הכביסה. פתחתי את המים וחיכיתי שהם יהיו רותחים. החום התחיל למלא את החדר הקטן באדים ואני התחלתי להיכנס לאט מתחת לזרם המים והרגשתי צריבה מספקת. נתתי למים הרותחים לשטוף מעלי את הזיעה והפחד, והרשתי לעצמי לחשוב לראשונה על מה שקרה. הבחילה התחילה לחזור וגם כמה דמעות בצבצו להן בזווית העין, אך הן מיד נעלמו עם הזרם. תחושה של חרטה וכעס הציפו אותי, הרגשתי קטנה וחסרת משמעות. הייתי צריכה להגיע מהר יותר לדלת. הייתי צריכה לבעוט בו או לדחוף לו אצבע לעין. אולי הייתי צריכה לצעוק או להגיד לו כמה הוא דוחה. הייתי צריכה להתנהג אחרת.

כמו מתוך סימן, התחילו לעלות ולהופיע בראשי זיכרונות רעים אחרים; הפעם ההיא שבחור שחיבבתי אמר לי שהוא לא מעוניין; כשהמורה תפסה אותי מרמה במבחן בכיתה ב'; כשלקחתי מהמכולת שוקולד בלי לשלם; כשהחברה הכי טובה שלי מהתיכון הפסיקה לדבר איתי אחרי שהתגייסנו. מחשבות שנאבקו לצאת ורק כשהייתי מספיק חלשה, הן חדרו את המחסום שלי וחגגו להן בסבל.

אני לא יכולה לחזור לשם, החלטתי. הזיכרון רק יטריד אותי וממילא אני מרגישה שאני מתבזבזת כאן, על ראש ההר. מוקפת בכלום ושום דבר. הגיע הזמן לתוכנית חדשה. הגיע הזמן לעזוב את הבועה הקטנה והלא כל כך מוגנת (מסתבר) שחייתי בה עד עכשיו. אבל לאן אני אלך ומה אני אעשה? חשבתי מבולבלת.

ואז עלה לי רעיון.