כרטיס בכיוון אחד
קצת לפני שהשתחררתי, דיברתי עם החברה הכי טובה שלי,
סופי, על לעשות מועדפת. כל העבודות תמיד נשמעו לי די נוראיות, אבל היא העלתה רעיון
אחד שסיקרן אותי "למה שלא תעשי מועדפת בבית מלון באילת? זו עיר מדהימה ויצא
לך להכיר אנשים בגילך וליהנות מים ושמש כל היום". באותו זמן זה היה נראה לי
רחוק ואף פעם לא הייתי באילת, אז זה היה כמו לטוס לחו"ל בשבילי – אבל ברגע
זה, לטוס לחו"ל לא נשמע כל כך גרוע, חשבתי לעצמי בעוד אני מתעטפת בשמיכה
ומפהקת. הזיכרון של הבחור השיכור עדיין לא עזב אותי, אבל ההחלטה שבראשי הצליחה
להדוף אותו ושקעתי בשינה רדופה.
בבוקר כשהתעוררתי שלחתי הודעה לסופי בוקר טוב, יכולה
לדבר? והתחלתי להתלבש. אחרי שצחצחתי שיניים ושטפתי פנים הלכתי למטבח ומצאתי את
אמא שלי. "בוקר טוב" היא אמרה בחיוך "חזרת מאוחר אתמול בלילה"
היא הוסיפה. "כן הייתה הרבה עבודה במסעדה" עניתי "האמת אמא, ממש
נמאס לי לעבוד שם" לא התכוונתי לספר לה מה קרה, אני לא צריכה שהיא ואבא
יתחילו לעשות בעיות ולתחקר אותי, אבל כן רציתי להתייעץ איתה. "אודל מתנהגת
ממש מוזר, שמחה וכועסת כל הזמן ונמאס לי למלצר שולחנות" אמרתי. הסברתי לה שזה
יעזור לי להרוויח כסף וייתן לי משהו לעשות לפחות חצי שנה. אמא כמובן חששה מהרעיון
שאני אעבור לעיר כל כך רחוקה שאני לא מכירה, אבל אני חושבת שהיא ידעה שאני צריכה
קצת לצאת מהבועה הקטנה שחייתי בה ולהכיר אנשים חדשים שלא נמצאים בספרים.
המשך הבוקר עבר בנעימים, אמא הכינה לי שוקו כמו שאני
אוהבת וסיפרה לי על ימיה הקצרים כמלצרית לא מוצלחת במיוחד. הרגשתי רגועה יותר
ובדיוק שאמא הגיעה לחלק שהיא הפילה על אחד הלקוחות מגש שלם של כוסות קולה, הפלאפון
שלי צלצל. הסתכלתי במסך וציפיתי לראות את השם של סופי, שחוזרת אלי, אבל במקום ראיתי
את שמה של אודל. "הלו?" עניתי בהיסוס, לא הייתי אמורה לעבוד היום, אבל
חשבתי שזו הזדמנות טובה ליידע אתה שאני לא מעוניינת להמשיך בעבודה. "הילי?
הילי? מה חשבת לעצמך אתמול בלילה??" היא צעקה ואני הרחקתי את הפלאפון מהאוזן
שלי בכאב והפתעה. "צלחות שבורות במרפסת?! הקופה לא סגורה ונשאר עוד כסף
מאתמול בסינר שלך! איפה את חושבת שאת נמצאת? מה זה חוסר האחריות הזה?" היא
המשיכה בטון צווחני. לא ידעתי כל כך מה להגיד; לא התכוונתי לספר לה מה קרה, לא
התחשק לי לחזור על זה במיוחד לא ליד אמא שלי, אבל הייתי צריכה לתת לה הסבר כלשהו.
"הייתה תקרית אתמול בלילה. הייתי חייבת לחזור הביתה כמה שיותר מהר"
אמרתי ואמא הסתכלה עלי במבט מבולבל. "לא מעניין אותי מה קרה אצלך בבית, את לא
משאירה את המסעדה שלי ככה! אלא צלחות יקרות מצרפת! ואת הקופה חייבים לסגור תמיד!
שתדעי שאם יש חוסר אני מורידה לך את זה מהמשכורת!" היא המשיכה בכעס. ממש לא
הייתה לי סבלנות לסבול עוד אחד ממצבי הרוח שלה. אני הותקפתי אתמול על ידי אחד
מהלקוחות שלה וכמעט שלא הצלחתי לברוח והיא עוד צועקת עלי? "תקשיבי,
אודל" אמרתי לאט. "אלו רק כמה צלחות ובקופה לא חסר שקל. בכל מקרה אני לא
חושבת שהעבודה במסעדה מתאימה לי ורציתי להודיע שאני לא מתכוונת לחזור ביום
ראשון" אמרתי. אם היא לא הייתה מתקשרת לצעוק עלי על הבוקר אחרי הלילה שעבר
עלי, אולי הייתי נותנת לה הודעה מראש, אבל עכשיו לא הרגשתי רע להשאיר אותה עם
מלצרית אחת פחות.
הקו היה שקט לרגע ואז שמעתי גמגומים מהצד השני "אבל
הילי... אין מי שיפתח את המסעדה.. גם אין מי שתחליף אותך!" היא אמרה בפאניקה
מתגברת אבל אני לא יכולתי לדמיין את עצמי מפנה אפילו עוד שולחן אחד, במיוחד לא
במרפסת הארורה ההיא. "מצטערת, אבל זה באמת לא מסתדר. שיהיה לך המשך יום
נעים" אמרתי וסגרתי את השיחה. אמא הסתכלה עלי ואני אמרתי "עזבי היא
משוגעת".
**************************************************************************************
"את יודעת, באילת יש ים צלול כל כך עד שאפשר לראות
את הקרקעית" סופי אמרה בטון חולמני. שכבתי על המיטה כשהטלפון צמוד לי לאוזן
ושיחקתי עם השיער שלי. מן הרגל לחוץ שכזה. "אבל אף פעם לא הייתי שם וזה ממש
רחוק, איזה 7 שעות נסיעה מהבית. לא עדיף שאגיש מועמדות בבית מלון
בחיפה?" שאלתי בהיסוס. "הילי, אם את הולכת לעשות משהו, תעשי אותו עד
הסוף. את ממש הולכת ליהנות שם, את תכירי מלא אנשים בגילך, אולי תצאי לכמה מסיבות –
יהיה לך כיף" היא אמרה ואני כבר לא יכולתי להתווכח.
אבא שלי הכיר מישהו שעובד באחת הרשתות המובילות באילת
ויצר איתו קשר בשבילי. אחרי שסרקתי את האפשרויות, החלטתי שעבודה בקבלה הכי מתאימה
לי: צריך להיראות ייצוגית לדבר אנגלית ועברית מעולה, אבל העבודה לא הייתה קשה ולא
הייתי צריכה לנקות חדרים או להתעסק עם אוכל. התהליך עצמו היה מהיר וקל באופן
מפתיע; הוזמנתי לראיון עבודה באחד המלונות הגדולים של הרשת בשבוע הבא, שממנו הייתי
אמורה להמשיך לבניין המגורים של העובדים ולהתחיל את העבודה בימים הקרובים.
ארזתי תיק, קניתי כרטיס כיוון אחד באוטובוס הלילה לאילת
והתכוננתי נפשית לעזוב את כל מה שאני מכירה ולצאת לעולם אחר לגמרי.
ההורים שלי ליוו אותי לתחנת האוטובוס של העיר הקרובה
ביותר לקיבוץ ואבא עזר לי להעמיס את התיק הגדול על הגב. שניהם הסתכלו עלי במבט
מוזר, כאילו שאני כבר לא פה. "אל תדאגו, אני אבוא לבקר ברגע שאוכל ואתקשר
אחרי שאתמקם" אמרתי, למרות שהרגשתי לא יציבה. קשה לי להיות רחוקה מהבית, אבל
ידעתי שאני חייבת להתרחק קצת, לפחות לנסות. "אל תשכחי להתקשר" אבא אמר,
"ולעשות חיים" אמא הוסיפה.
האוטובוס לאילת חיכה ברציף מאחורי והיה אמור לצאת בדקות
הקרובות. "אני אתגעגע" אמרתי וחיבקתי את שניהם. נפרדנו ואני המשכתי אל
האוטובוס. "לאילת?" שאל הנהג. "כן" עניתי. "את התיק בצד
ימין" הוא אמר בקצרה. ירדתי והנחתי את התיק הגדול בתא המטען הימני. הוצאתי
משהו ארוך ללבוש ואת האוזניות שלי ועליתי למצוא את המקום שלי.
התיישבתי במקום המסומן שלי, שמתי אוזניות, הפעלתי מוזיקה
וניסיתי להירדם. העדפתי להעביר את הנסיעה הארוכה בשינה, אבל תמיד היה לי קשה
להירדם במקומות שהם לא המיטה שלי. האוטובוס התחיל לנסוע ואני הסתכלתי על הנוף
החשוך וצפיתי באנשים העולים לאוטובוס מהתחנות השונות. אחרי בערך שעתיים, ניגש אלי
בחור והפריע את הטראנס דמוי השינה שהייתי בו. "סליחה" הוא אמר.
"אבל במקום שאני יושב בו אין שקע למטען ואני חייב להטעין את הפלאפון שלי.
אכפת לך אם אני אשב לידך?" הוא שאל. מתוך נימוס ועייפות פשוט הנהנתי וחזרתי
להביט מהחלון. הוא התיישב וחיבר את המטען שלו אל השקע שמעל החלון.
שמעתי שיר מרגיע שגרם לי לחשוב על טקס אינדיאני בארץ
רחוקה מסביב למדורה. הקצב התגבר והזמרת שרה בשפה שלא הכרתי, התחלתי לחשוב על מה
שמצפה לי, כשלפתע הרגשתי נגיעה בכתף. סובבתי את הראש והבחור שהתיישב על ידי סימן
לי להוריד את האוזניות.
"כן?" שאלתי.
"נוסעת לאילת?" הוא ענה בשאלה.
"כן" עניתי.
"את גרה באילת?" הוא המשיך בסקרנות.
"לא, אני נוסעת לעשות עבודה מועדפת בבית מלון"
עניתי תשובה קצת ארוכה יותר. האמת שממש לא התחשק לי לשוחח ובאמת שרציתי לישון, חוץ
מזה שהבחור נראה לי נלהב ומתעניין מדי וזה די הרתיע אותי.
"אהה איזה יופי! אני גר בעיר, נוכל להיפגש, לאן את
הולכת אחרי שאת מגיעה?" הוא המשיך להתעניין ואני תהיתי אם פשוט להגיד לו
לעזוב אותי.
הנימוס ניצח ועניתי "אני מתכוונת לחכות במלון עד שמונה
בבוקר ולגשת לראיון עבודה".
"אז את תצטרכי לחכות שם לפחות 3 שעות, אנחנו נגיע
בסביבות 5 בבוקר לעיר" הוא אמר, אבל אני כבר ידעתי את זה. "את רוצה שאני
אבוא לחכות איתך?" הוסיף בהתלהבות.
"לא, תודה" אמרתי בקצרה. אני יודעת שאני
לפעמים קצת חסרת סבלנות ושהוא ניסה להיות ידידותי, אבל אני פשוט לא מהאנשים האלה
שאוהבים לדבר עם אנשים זרים שהם פוגשים באוטובוס בשתיים לפנות בוקר.
"את יכולה לבוא לחכות בדירה שלי" הוא אמר.
בהחלט מתחיל להיחצות פה גבול, חשבתי לעצמי.
"לא" אמרתי והחזרתי את האוזניות לאוזניים,
בתקווה שהוא יבין את הרמז ויניח לי לחזור למוזיקה שלי.
הוא היה שקט כמה דקות, אבל אחרי בערך רבע שעה הרגשתי שוב
טפיחה על הכתף. אני שונאת שאנשים זרים נוגעים בי.
"כן?" אמרתי בקול שהתחיל להיות קצת חסר
סבלנות.
"אם לא נוח לך, את יכולה לשים עלי רגליים" הוא
אמר וקצת התקרב אלי.
אוף. למה זה תמיד קורה לי?
הוסף רשומת תגובה