צחוק הגורל - פרק 5

מגיעים לאילת

"הכיסאות האלה ממש לא נוחים, אז את יכולה פשוט לשים עלי רגליים ולהרגיש בנוח" הבחור אמר בחיוך שובב ואני לא הצלחתי להבין איך הוא לא קולט שההצעה שלו ממש לא במקום.

למה אנשים כל כך חסרי מודעות לפעמים? למה האדם הזה, שהתיישב לידי לפני פחות משעה ובקושי דברנו, מרגיש בנוח לדבר איתי למרות חוסר העניין שלי ולהציע להניח עליו את הרגליים שלי ו"להרגיש בנוח"?

אף פעם לא הייתי כל כך טובה בסיטואציות חברתיות, גם כשהן היו נורמאליות, אבל סיטואציות כאלו היו קשות לי במיוחד – מצד אחד חונכתי לא להיות גסת רוח ולהימנע מעימותים כשאפשר, אבל מצד שני הוא ממש חוצה את הגבול ואני לא רוצה שימשיך לשבת לידי יותר.

"אני חושבת שכדאי שתעבור מקום" אמרתי לאט. בחרתי בשילוב של שתי האפשרות שרצו במוחי: האחת להעיף אותו בצעקות והשנייה להתעלם ממנו.

"מה? למה? מה אמרתי? רק רציתי להיות נחמד" הוא צחק ואמר במבוכה. "גם לא סיימתי להטעין את הפלאפון שלי" הוא הוסיף. "אני אפסיק להפריע לך, מבטיח" הוא אמר במהירות לפני שהספקתי לענות.

שוב נתתי לצד המנומס והנמנע מעימותים שלי להחליט והסתובבתי בחזרה לחלון בלי להגיד מילה. באמת רציתי לנסות לישון, אבל לא הייתי בטוחה שאני מרגישה מספיק בנוח עכשיו.

הנסיעה עברה בשקט יחסי ועם הרבה מבטים מהשכן שלי. החושך היה כמעט מוחלט, העייפות הציקה לי אבל המתח וחוסר הנוחות שלי השאירו את העיניים שלי פקוחות לרווחה ובוהות בשחור העמוק שניבט אלי מהחלון.

בשעה 5 לפנות בוקר הגענו לתחנה המרכזית של אילת ואני ירדתי, נוקשה ועייפה, לקחת את התיק שלי מתא המטען. השכן שלי עקב אחרי עם העיניים ואני רציתי לצאת מהתחנה כמה שיותר מהר. העדפתי לא להסתבך עם אוטובוסים או להסתכן בללכת לאיבוד ברגל, אז חלקתי מונית עם בחורה שרצתה להגיע לאותו כיוון כמוני. אחרי שהנהג לקח ממני מחיר שהנחתי שהיה כפול ממחיר המחירון, הגעתי למלון הדוכס. הוא היה גבוה, מרשים והתנשא מעל שאר המלונות שהיו סביבו. המלון היה עשוי אבן לבנה וכל צידו הצפוני פנה לעבר המרינה. הכניסה הייתה מרשימה, עם מדרגות שיש לבנות ודלת כניסה גדולה ומסתובבת עשויה זהב. דוכס גדול עשוי אבן ורכוב על סוס מרשים עמד גאה בכניסה והביט עלי בעיניים ריקות. ירדתי מהמונית עם התיק הגדול שלי ונכנסתי דרך הדלת המסתובבת. פנים המלון היה עשוי שיש לבן ונברשות קריסטל גדולות ירדו מהתקרה והפיצו אור צהבהב. הקירות היו משובצים לוחות עץ כהים ומנורות קיר קטנות וזהובות. משמאלי ראיתי בר ואזור מלא שולחנות וכורסאות מרופדות בגוונים של אדום וזהב ומימיני עמד דלפק קבלה ארוך עשוי שיש. נגשתי אליו והבחנתי בפקידת הקבלה שהייתה במשמרת. היא הייתה בעלת לסת רחבה ושיער שחור כמו עורב. היא נראתה עייפה ונגשה אלי בצעדים כבדים.

"איך אפשר לעזור?" היא שאלה.

"אממ היי. יש לי ראיון עבודה בשעה שמונה. אני יודעת שעוד מוקדם, פשוט האוטובוס שלי הגיע עכשיו" אמרתי בהתנצלות.

"האחראית תגיע רק בשמונה, את יכולה לחכות בלובי עד שהיא תגיע" היא אמרה בעייפות.

"אוקי. תודה" אמרתי והלכתי אל אזור הכורסאות. התיישבתי על אחת ושקעתי פנימה, היא הייתה נוחה והרשתי לעצמי לעצום עיניים ולשקוע בטרנס דמוי שינה.

בשעה שמונה נגשתי שוב לקבלה, אבל הפעם הייתה שם בחורה אחרת, עם תספורת קארה שחורה ואודם אדום מבריק. היא התלהבה לשמוע שאני מתכוונת להתחיל לעבוד במלון ולקחה אותי לחלקה האחורי של הקבלה דרך דלת הזזה שהשתלבה בקיר מצופה העץ. החלק האחורי היה מורכב ממשרדים בגדלים שונים ומאזור קבלה פנימי. כשעברנו על פני המשרדים קראתי ברפרוף "מנהל מזון ומשקאות", "מנהלת יחסי ציבור", "משרד קבט"ר ראשי", "סמנכ"ל, "מנכ"ל, עד שהגענו למשרד "מנהלת קבלה".

במשרד ישבה אישה רזה, בעלת שיער חום גלי ועיניים גדולות. חיוך רחב נפרש על פניה כאשר נכנסתי לחדר והיא סימנה לי בידה לשבת בכיסא שמולה.

"את בוודאי הילי" היא אמרה בחמימות. "אני ליאת ואני מנהלת הקבלה".

ישבתי חצי שעה במשרדה של ליאת ושוחחנו על העבודה בקבלה. היא בקשה שאספר לה על עצמי, ואני השתדלתי, למרות העייפות, להשאיר רושם טוב. היא סיפרה לי על העבודה, על המשכורת, על השעות, על מגורי העובדים והסבירה לי שאעבור תקופת חניכה בת חודש עם הבחורה עם האודם המבריק, ששמה סידני. חתמתי על חוזה העסקה ועל כמה טפסים, קיבלתי כרטיס עובד ושובר לקנות נעליים חדשות לעבודה.

בסוף הריאיון ליאת לחצה לי את היד, אחלה לי הצלחה ואמרה שהיא תיצור איתי קשר בימים הקרובים ותשלח לי את שעות העבודה שלי להמשך החודש. הודתי לה ולקחתי את הדף שהגישה לי עם הכתובת של בניין המגורים החדש שלי ומספרי קווי האוטובוס שמגיעים אליו.

מצאתי את תחנת האוטובוס והגעתי די מהר לבניין המגורים החדש שלי. הבניין עצמו לא היה ממש חדש, אבל הייתה לו בריכה קטנה בכניסה ומעלית. בקבלה קיבלתי מפתח לדירה והסבירו לי היכן נמצא חדר הכביסה ובאילו שעות אפשר לשחות בבריכה. נגשתי למעלית ועליתי לקומה 7. חדר מספר 33 היה ממש ליד המעלית. סובבתי את המנעול החורק ונכנסתי לדירה; היא הייתה די ישנה, עם מטבח קטן בכניסה וחדר שינה גדול מאוד. בחדר היו שתי מיטות יחיד, כל אחת בקצה אחר של החדר, שידת לילה קטנה לצידה של כל מיטה, ארון בגדים של 4 דלתות ומזנון גדול עם טלוויזיה במרכז החדר. דלת קטנה הובילה לחדר שירותים קטן עם מקלחון וכיור שיש נמוך. בקצה הרחוק של החדר היה חלון גדול שנפתח למרפסת רחבת ידיים ודי מלוכלכת.

הנחתי את התיק ליד המיטה הקרובה יותר לדלת ונפלתי על המיטה. לא הספקתי להסתובב או אפילו להוריד נעליים ונרדמתי כמעט מיד.

*********************************************************************************

כשפקחתי את העיניים בכבדות, גיליתי שאני לא לבד בחדר; בחורה בערך בגילי, ישבה על המיטה בקצה השני של החדר וסרקה את שיערה. היא הייתה מעט מלאה ובעלת שיער שטני ארוך. היו לה עיני שקד חומות והיא הייתה די שזופה. כנראה שכבר עברו כמה שעות טובות, כי השמיים כבר התחילו להחשיך.

"בוקר טוב" היא אמרה. "ישנת עמוק, כבר עוד מעט לילה" היא הוסיפה.

"הייתי די גמורה" אמרתי בעייפות. "את גרה כאן?" הוספתי. ראיתי לצד המיטה שלה מזוודה סגולה גדולה ועוד כמה תיקים קטנים.

"הגעתי היום, אני דינה. אני אמורה להתחיל לעבוד במלון הדוכס" היא אמרה בענייניות.

"אה מגניב, גם אני. קוראים לי הילי, מה התפקיד שלך?" שאלתי.

"קב"טית, מה איתך?"

"אני אמורה להיות פקידת קבלה"

המשכנו קצת לדבר, מסתבר שגם היא מהצפון, אבל היא גרה בחיפה. היא גם באה לעשות מועדפת היום ואני התפלאתי על צירוף המקרים. לפחות לא אהיה החדשה היחידה.

דינה ממש התלהבה מאילת, היא כבר רצתה לצאת למסיבות האגדיות שיש בסופי השבוע, לעשות שופינג בטיילת ולהכיר בנים חתיכים. דינה רצתה לצאת לעשן, אז יצאנו ביחד למרפסת וניסיתי למצוא משב רוח קריר, היה מאוד חם, אוגוסט – למה ציפיתי. המרפסת הייתה גדולה והשקיפה על המדבר שמולנו. מצאנו שולחן פלסטיק קטן וכמה כסאות והתיישבנו.

דינה שלפה ג'וינט מגולגל והציעה לי להדליק אותו. ידעתי לזהות ג'וינט כמובן, גם ניסיתי לעשן פעם או פעמיים, אבל אף פעם לא הרגשתי שום דבר. לא ממש הלכתי למסיבות וגם לא שתיתי כל כך אלכוהול, אפשר להגיד שהייתי די לא מנוסה בכל התחום הזה.

לא הייתי נגד מריחואנה, היא לא נחשבה בעיני לסם מסוכן יותר מאלכוהול. התעניינתי לראות אולי הפעם אתחיל להרגיש משהו ורציתי קצת להשתחרר וליהנות.

"תדליקי אותו את, אני לא ממש יודעת איך" הודיתי בביישנות.

"אף פעם לא עישנת פייסל? איזה קטע. חשבתי שאתם בקיבוץ אוהבים לחגוג" היא צחקה.

"כן עישנתי, אבל רק פעם או פעמיים, אז אני לא כל כך יודעת להדליק" אמרתי.

דינה הדליקה את הפייסל והמשיכה לדבר על מועדון ממש מפורסם באילת שלא הכרתי. היא העבירה לי את הג'וינט ולקחתי שאכטה קטנה. ראיתי שאני לא משתעלת ולקחתי שאכטה קצת יותר גדולה. להוציא אוויר. לקחת שאכטה. לשמור בריאות. להוציא. נזכרתי בפעם ההיא שהסבירו לי איך לעשן. זה היה לפני שנה בערך, עם האקס שלי, דור, ואחד החברים שלו.

אחרי כמה שאכטות התחלתי להרגיש קצת את ההשפעה. הרגשתי שהראש שלי כבד ומתמלא בערפל, האצבעות שלי עקצצו והרגשתי קצת מסוחררת. זה היה די נחמד, הרגשתי רגועה מאוד. המשכנו לדבר, דינה לא בדיוק הייתה אשת שיחה עמוקה, אבל זה היה נחמד לדבר עם מישהו ולפתח קשר קטן בעיר שאני לא מכירה בה אפילו אדם אחד.

דיברנו עד שעה מאוחרת בלילה וסיימנו את הג'וינט. דינה רצתה להדליק עוד אחד, אבל הייתי כבר ממש מסטולה ורציתי ללכת לישון. הלכתי בקושי מסוים למיטה ונכנסתי מתחת לשמיכה. הרגשתי שאני נמסה לאט ומתנדפת לאוויר, הפכתי לחלום מוזר מאוד. ניסיתי להיכנס למכונית גדולה ושחורה, אבל לא הצלחתי. הייתה לי בטן גדולה של הריון, אבל הבטן הייתה עשויה זכוכית והייתי צריכה להיזהר לא לשבור אותה כשאני עוברת בדלת המכונית.

התעוררתי מוקדם בבוקר מרעש חזק וראיתי את דינה עושה פן, מתלבשת ומתארגנת ליציאה. היא ראתה שאני מביטה בה ואמרה "יש לי משמרת בוקר, כמעט לא התעוררתי!". "בהצלחה" אמרתי בקול צרוד מעייפות, הסתובבתי וחזרתי לישון.

התעוררתי בשעות הצהריים המוקדמות ונשארתי עוד קצת במיטה. בהיתי בתקרה וחשבתי מה לעשות בהמשך היום; ליאת עדיין לא שלחה לי סידור עבודה, ככה שהיה לי יום חופשי. החלטתי שאלך לשחות קצת בבריכה.

שמתי בגד ים, בורדו עם קישוטי זהב קטנים, לקחתי מגבת וירדתי לקומת הקרקע. יצאתי החוצה ונכנסתי בשער קטן ולבן שהוביל לבריכה. הבריכה לא הייתה גדולה כמו בריכה של מלון, אבל היא הייתה די נקייה והיו מפוזרים סביבה כסאות שיזוף עשויים פלסטיק. הנחתי את המגבת, הפלאפון והמפתחות שלי על אחד הכיסאות ונכנסתי לאט למים. החזה שלי היה די גדול ולא הסתדר כל כך עם בגדי ים, תמיד הייתי צריכה לשים לב ששום דבר לא בורח לי, אבל בגלל שהייתי לבד, הרשתי לעצמי להשתחרר ולא לדאוג.

היום היה חם והמים היו קרירים ונעימים. שחיתי לקצה השני של הבריכה, צפתי כמה דקות ושחיתי עוד כמה בריכות. כשיצאתי התעטפתי במגבת ונשכבתי על מיטת השיזוף. הסתכלתי בפלאפון וראיתי שדינה שלחה לי הודעה.

את לא מבינה איזה בחור חתיך עובד איתי בצוות היא כתבה. יש במחלקה אנשים ממש נחמדים, יש כאן עוד כמה שהתחילו לא מזמן, את חייבת לפגוש את כולם.

אפגוש אותם בקרוב השבתי לה. אני מתחילה לעבוד בימים הקרובים.

לקחתי את הפלאפון והתקשרתי להורים שלי. הסברתי להם שהייתי ממש עייפה והתעוררתי לא מזמן. סיפרתי להם על המלון, על הדירה ועל השותפה החדשה שלי. דיברנו קצת בטלפון ונפרדנו, הבטחתי להתקשר כל כמה ימים כדי לעדכן אותם.

נכנסתי בחזרה למים וצפתי כמה דקות על הגב. השמש הייתה מסנוורת, אבל המים הקרים ציננו אותי. אחרי בערך שעה שבה אני יוצאת וחוזרת מהמים, שוכבת קצת בשמש ומסתכלת בהודעות שלי, החלטתי לעלות בחזרה לדירה ולסדר את הדברים שלי.

עליתי בחזרה לדירה וניקיתי טוב את הארון עם מטלית לחה. התחלתי לסדר את הבגדים שלי בצד אחד של הארון; תליתי את הג'קט, סידרתי את התחתונים והגרביים במגירה הקטנה והנחתי את המכנסיים והחולצות, כל אחד במדף אחר. לאחר מכן הוצאתי את הספרים שהבאתי איתי מהבית וסידרתי אותם בשידה שליד המיטה. את כל הספרים כבר קראתי כמובן, והם היו מוכרים והזכירו לי תקופות יפות. יש לי קטע כזה עם ספרים, כל ספר מזכיר לי זמן אחר וכשאני רוצה לשכוח מהעולם ולחזור אחורה בזמן, אני קוראת את אותו הספר שוב.

התיישבתי על המיטה ומשכתי את "ג'יין אייר" מהמדף. קראתי את הספר הזה בתיכון, סיימתי אותו בכמה ימים נהדרים, בהם בקושי יצאתי מהחדר. פתחתי את העמוד הראשון ונתתי לתחושה המוכרת לסחוף אותי, סוף סוף הרגשתי במקום. לג'יין אייר באמת הייתה ילדות לא נעימה, עם כל האנשים שהתאכזרו אליה בבית והזכירו לה כמה לא יפה ולא מוכשרת היא בכל רגע נתון. היא אהבה לקרוא וניסתה לעמוד על שלה, תכונה די נדירה אצל ילדה בתקופה ההיא. די הערכתי אותה על כך.

כנראה ששקעתי בלי לשים לב, כי כשהרמתי שוב את המבט, זה היה מקולו של המנעול החורק וקול הצעדים שחוצים את הדלת. שמעתי קולות דיבור וצחוק וראיתי את דינה נכנסת לחדר, מלווה בשני בנים גבוהים; הם היו שקועים בשיחה ודינה הציגה בפניהם את החדר.

"תראו איזה גודל! רוב העובדים מקבלים דירות לא כאלה גדולות" היא אמרה בגאווה.

מלבד הגובה שלהם שהיה דומה, בסביבות המטר שמונים וחמש, שני הבנים היו די הפכים: האחד היה בהיר יחסית, שיערו מעט ג'ינג'י עם התחלה של מפרצים, והיו לו עיניים קטנות ובהירות. הבחור השני היה כהה יותר, היו לו זיפים, שיער קצר ושחור בתספורת מדורגת, גבות עבות ועיניים כהות. שניהם העבירו מבט בחדר ועצרו להסתכל עלי.

"זאת הילי" דינה אמרה. "השותפה שלי. גם היא הגיעה אתמול" היא הוסיפה בצחקוק.

"אממ היי" אמרתי לאט. לא ידעתי שמגיעים אורחים. עדיין הייתי עם בגד הים וישבתי על המגבת שעדיין הייתה קצת רטובה.

"זה אלמוג" דינה הצביעה על הבחור הבהיר עם המפרצים. "וזה עדי" היא הצביעה על הבחור עם הזיפים. "מה קורה?" הוא אמר וחייך.

"הכל.. מצוין" אמרתי בהיסוס. למה היא לא אמרה לי שהיא מביאה חברים?

דינה הובילה את שני הבנים למרפסת ואני חשבתי בהקלה שאוכל ללכת להתקלח וללבוש משהו יותר מכובד.

"את באה?" עדי שאל מהכניסה למרפסת.

הבטתי בו בהפתעה. "האמת שבדיוק התכוונתי ללכת להתקלח" אמרתי. "הייתי בבריכה ואני מלאה בכלור" הוספתי ועשיתי פרצוף.

"תבואי כשתסיימי?" הוא אמר בשאלה, אבל הרגשתי כאילו אני לא ממש יכולה לסרב.

"אוקי" אמרתי מעט מבולבלת. כנראה שבאמת אין לי ממש ברירה.