צחוק הגורל - בית

פרק 20

הדרך לצפון מאילת הייתה מייגעת; למרות שלקחתי טיסה שהייתה אמורה לחסוך ממני נסיעה של 6 שעות למרכז, עדיין הייתי צריכה לעלות על רכבת, להחליף אחת באמצע ולחכות בתחנה המרכזית של כרמיאל כדי שאמא שלי תבוא לאסוף אותי, כי אין אוטובוסים לקיבוץ.

כשהיא יצאה מהאוטו רצתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק ארוך, מנסה להעביר לה בלי מילים כמה התגעגעתי אליה. נכנסנו לאוטו והיא התחילה לשאול אותי שאלות, איפה אני גרה, איך העבודה, אם יש לי הרבה חברים ועוד שאלות שמטרתן הייתה לגלות קצת יותר על החיים החדשים שלי באילת. עניתי לה וניסיתי לשוות אווירה חיובית לטון שלי. לא רציתי שתדע על הסיפור עם עדי, על הטיפשות שלי ועל הקושי והכאב שהפכו להיות החיים שלי. אמא כמובן העירה על המשקל שאיבדתי בעדינות ואני אמרתי לה שאני מאוד עסוקה ושהאוכל במלון לא כל כך טעים, מה שהיה נכון חלקית. לא יכולתי להגיד לה שהחיים שלי בכזה בלגן שאני לא זוכרת לאכול ושאני מעשנת כמעט כל יום אז התיאבון שלי נעלם.

כשהגענו הביתה הלכתי לחדר שלי כדי להניח בו את התיק ונשכבתי לרגע על המיטה. הבטתי על התקרה ונתתי לתחושת הבית לעטוף אותי; המדפים היו מלאים בספרים שלי, המגרות היו מלאות בתמונות וחפצים אישיים, הכל סביבי זעק "הילי" ולא היה זכר לשום דבר מאילת. כאילו מעולם לא עזבתי. נתתי לעצמי כמה רגעים לנשום את הריח המוכר ולהכניס את עצמי למצב חדש ורגוע, כדי שאוכל ליהנות בבית ולנסות לפצות על הזמן שעבר.

קמתי מהמיטה, מתעלמת מהפלאפון שלי שנשאר בתיק על מצב שקט ויצאתי מהחדר. מצאתי את אמא עומדת במטבח ומכינה תה מעלי הנענע שהיא קטפה בחוץ. התיישבנו בסלון ודיברנו על רקע החלון הגדול והגשום. נראה שהקור ששרר בחוץ לא הצליח לחדור אל הבית ואני הרגשתי חום מבפנים, לא רק בגלל התה החם ששתיתי, אלא בגלל החיוך של אמא שלי והניסיונות שלה לחבק אותי כל כמה דקות.

הבית של ההורים שלי היה מאוד יפה; לא ידעתי להעריך את היופי ואת חוש העיצוב של אמא שלי, עד שלא הייתי מוקפת בדירה הישנה עם הרהיטים הלא תואמים, לה אני קוראת בית. את הרצפה הישנה והמוכתמת החליפו מרצפות גדולות ואפורות, הספה הרחבה והגדולה הייתה מזמינה יותר ממיטת היחיד שלי והקירות היו מכוסים מדפים מלאים בספרים, תמונות ועציצים בכלי זכוכית מלאים מים. הכל היה מלא צבע, נקי, מתאים. הדירה באילת הייתה תמיד מבולגנת, וגם כשהיא לא הייתה, לא היה בה ריהוט יפה או מטבח שכיף לבשל בו. רק דינה ארחה לי שם לחברה, כשהיא לא הייתה עם ליאור או באיזו מסיבה.

ישבנו ודיברנו. אמא סיפרה לי שלא הרבה השתנה מאז שעזבתי, רק שהבית מרגיש יותר ריק. היה משהו מנחם בעובדה שלא קורה כאן כלום. שהרגישו בחסרוני. שאין דיבורים לא נעימים או תגליות סודיות. סיפרתי לאמא קצת יותר על העבודה שלי ודברתי בקצרה על האנשים שאני מכירה. ניסיתי לצייר תמונה נאמנה למציאות, אבל בלי לחשוף פרטים לא נעימים או להזכיר את עדי. אמא הבינה שאני לא מאושרת ובפעם הראשונה אמרתי בקול רם את המחשבה לעזוב את אילת.

כשאבא שלי חזר מהעבודה הוא הצטרף לשיחה שלנו ואמר לי מה שהוא אומר תמיד: "הילי, תעשי מה שעושה לך טוב". הוא כל כך סמך עלי. על שיקול הדעת שלי. לא רציתי לספר לו לאן שיקול הדעת שלי הוביל אותי. שלא צריך לתת לי לבחור מצעים למיטה לבד.

אחרי שדיברנו בערך שעה, אמא שלי הלכה להכין ארוחת ערב ואבא שלי יצא לטפל בגינה. ראיתי סרט מצויר בטלוויזיה עם האחיות הקטנות שלי ונהניתי מהפעולה הפשוטה הזאת, שלא עשיתי כל כך הרבה זמן. חשבתי על כל העובדים במלון, על הלחץ שבטח יש להם עכשיו; יום חמישי זה יום הגעות. למרות שמזג האוויר התקרר, אנשים המשיכו להגיע למלון מכל רחבי הארץ ואני שמחתי שאני כאן על הספה עם האחיות שלי, במקום לקבל אותם מול דלפק הקבלה. דלפק הקבלה הזכיר לי את מיטל המסתובבת מולי כל היום וממלצרת אורחים וניסיתי להתרכז במהירות בסרט ולא לחשוב שוב על המלון ועל אף אחד מהעובדים שבו.

הערב הגיע מהר ואני הלכתי להתארגן לארוחת הערב. אחרי שהתקלחתי במקלחת הגדולה של ההורים שלי, שגם אותה למדתי להעריך עם זרם המים האחיד וקירות הזכוכית הרחבים, התעטפתי במגבת וורודה והלכתי לחדר כדי לשים פיג'מה. מכנסי הטרנינג שלי היו ממש גדולים עלי ושמתי על עצמי סוודר גדול כדי לשמור על כל החום מהמקלחת קרוב לגוף שלי. שלפתי את הפלאפון מהתיק ובפעם הראשונה היום בדקתי את ההודעות שלי.

הילי, אנחנו חייבים לדבר. אני לא יכול יותר ככה. אני לא מבין למה את כועסת עלי, אבל אני בטוח שאנחנו יכולים לפתור את זה. את יודעת שאת הבן אדם שהכי חשוב לי בכל המקום המסריח הזה.

ההודעה מעדי נשלחה לפני כמה שעות. אחריה הופיעו עוד כמה הודעות, אשר המשיכו ללחוץ עלי לדבר איתו ואיבדו את הסבלנות עם כל שעה שחלפה. גם דינה שלחה לי הודעה. הילי תעני לי! אני צריכה לדבר איתךך. יצאתי אתמול בלילה למסיבה עם חברים וקרה משהו שאני ממש חייבת לדבר עליו.

ראיתי שהייתי לי שיחה שלא נענתה ממנה והבנתי שהיא כנראה שלחה את ההודעה בעקבותיה. היו לי עשר דקות עד שהייתי צריכה ללכת לאכול עם המשפחה שלי ארוחת ערב ולא ידעתי אם אני רוצה להיכנס לכל הבלגנים מאילת. היה לי ממש טוב היום, אני לא רוצה להרוס. החלטתי לשים את ההודעה של עדי על הולד ולהתקשר לדינה. היה נשמע שיש לה משהו דחוף לדבר עליו ויש לי כמה דקות. התקשרתי למספר שלה והיא ענתה אחרי 3 צלצולים.

"הי" היא אמרה מתנשפת.

"היי דינה" השבתי לה, מעט משועשעת.

"איך בצפון?" היא שאלה, אבל ידעתי שהיא לא באמת רוצה לשמוע עלי. השיחה הזו נועדה לדבר אחד בלבד, ושתינו ידענו מהו.

"ממש נחמד. אז מה קרה אתמול בלילה?"

"יואו הילי! הייתה מסיבה אחת הטובות. שתינו, רקדנו, אפילו הכניסו אותנו למתחם של ה-VIP. פגשתי שם איזה בחור, מה זה חתיך! הוא קנה לי שתייה והזמין אותי לרקוד פעמיים! כולם ראו שהוא בקטע שלי" היא אמרה, לא מצליחה להסתיר את ההתלהבות שלה. לרגע ניסיתי להתלהב בשבילה, אבל אז נזכרתי בליאור.

"מגניב, אבל מה עם ליאור? הוא לא היה שם?"

"לא, יצאנו רק הבנות. אבל תקשיבי הילי, שתיתי מלא ושלומי היה מה זה ג'נטלמן, הדליק לי את הסיגריה עם המצית שלו והכל. אז כשהוא נישק אותי, נשקתי אותו בחזרה" היא אמרה והשתתקה, מחכה לשמוע את דעתי.

"זה לא נשמע כל כך טוב דינה..." אמרתי לבסוף. לא רציתי לגרום לה להתבייש בעצמה, אני לא אמא שלה, אבל לא רציתי שתחשוב שאני תומכת בזה שהיא בגדה בחבר שלה.

"כן אני יודעת.. אבל ממש יש לנו איזה קליק כזה, שלי ולליאור אין" היא הוסיפה במהירות, מקווה שאקח את הפרט הזה בחשבון.

"אוקי. אז למה שלא תיפרדי קודם מליאור ואז תתחילי לצאת עם שלומי?" שאלתי, מנסה לא להישמע ביקורתית.

"חשבתי על זה, אבל אני לא בטוחה ששלומי הוא בחור לצאת איתו. אולי הוא רק רוצה להתמזמז במסיבות ולקחת אותי אליו הביתה?" היא אמרה בדאגה.

"אז את צריכה לדבר עם שלומי, אבל לא להשלות את ליאור – רגע, הלכת עם שלומי הביתה?" אמרתי פתאום, קולטת מה היא אמרה.

"אממ כן. זה די זרם לשם אחרי המסיבה"

"אוקי. אז עכשיו את חייבת לדבר עם ליאור. זה לא קשר טוב אם את מסתירה ממנו כזה דבר. פשוט תחתכי את זה ותביני עם שלומי לאן הדברים מתגלגלים. מה שבטוח, עם ליאור זה כבר לא ילך" אמרתי בטון סופי. מה היא חושבת לעצמה? טוב, אין לי את הזכות לשפוט אף אחד. אבל יש לי כמה עצות טובות בשרוול ואני מתכוונת להשתמש בהן למי שמבקש אותן.

"כן... את כנראה צודקת" היא נאנחה. "אדבר עם ליאור היום או מחר. וגם עם שלומי" היא הוסיפה בטון שובב.

הנחתי את היד על המצח בייאוש ואמרתי לה שאני צריכה ללכת לארוחת ערב עם המשפחה.

אחרי שניתקתי ראיתי שעדי שלח עוד הודעה.

אני יודע שאת קוראת את ההודעות שלי. בבקשה תעני לי.

רחמים התעוררו בי. אחד החסרונות הבולטים שלי הוא היכולת שלי לרחם כמעט על כל דבר שקיים. הבן אדם הזה שיקר לי ואכזב אותי כמו שאף אחד לא עשה לפניו, אבל אני הרגשתי רחמים. רחמים אמיתיים. לבסוף החלטתי לענות לו.

אני אתקשר יותר מאוחר. אל תלך לישון

כתבתי מהר ושלחתי. מקווה לא להתחרט על זה אחר כך. הוא שלח מיד תשובה:

אני אשאר ער כל הלילה אם צריך

המשפט הזה גרם לי לחייך ולניצנים קטנים של אהבה לצמוח. כעסתי על עצמי מיד, אבל ידעתי איך אני מרגישה. אי אפשר להפסיק לאהוב בן אדם כל כך מהר, גם אם הוא ממש פגע בך.

בארוחת הערב אכלנו לזניה טעימה שאמא שלי עשתה, תפוחי אדמה מוקרמים וסלט. הכל היה ממש טעים ואכלתי יותר ממש שאכלתי כל השבוע. אחרי שסיימנו לאכול ולדבר והבטן שלי הפסיקה לכאוב מכל האוכל שהכנסתי אליה, יצאתי מהבית וישבתי על נדנדת העץ בחצר, ליד עץ הלימונים של אבא. לא הייתה קליטה טובה בבית וגם לא רציתי שאף אחד ישמע את השיחה שלנו. לפני שהתקשרתי אליו, הרגשתי לחץ נוראי. הבטן שלי התהפכה שוב ופחדתי שאתבלבל ולא אדע מה להגיד. גם נלחצתי מהרצון הלא מוסבר שלי לדבר איתו והבנתי שאני מתגעגעת אליו. טיפשה.

התעטפתי היטב בשמיכת הצמר שהבאתי איתי והקשתי על סימן החיוג.