פרק 21
"הילי?" הוא ענה כמעט מיד. שמעתי רעש עמום של אנשים שהלך ונחלש וסגירה של דלת. לא ידעתי איפה הוא וגם לא התכוונתי לשאול."כן.. מה קורה?" שאלתי, מקווה לדחות את הקץ. להרים קצת את האווירה שגם ככה הייתה כבדה.
"אני לא יכול לחכות שתחזרי לאילת. אני מנסה לדבר איתך כבר מעל שבוע.. את לא עונה, לא מוכנה לדבר איתי. זה קרה פתאום. ממש אחרי ששכבנו" הוא עצר לרגע, כאילו מבין משהו. "עשיתי משהו? הכאבתי לך?" הוא שאל.
לא ידעתי מאיפה להתחיל. אבל החלטתי לא לשחק משחקים, זה לא ייקח אותי לשום מקום ועדיף לסיים את השיחה הזאת כמה שיותר מהר, לפני שאפול בקסמים שלו והרחמים שלי יכניעו אותי.
"לא, לא הכאבת לי, לפחות לא פיזית" נאנחתי. "זה קרה יומיים אחרי ששכבנו. כשמלצרית שקוראים לה מיטל נכנסה למלתחות של הבנות עם חברה שלה" אמרתי לאט. הוא שתק. אז המשכתי. "היא דיברה על הדייטים שיצאתם אליהם ביחד, על כמה אתה רציני לגביה. על זה שאתם ביחד כמעט כל יום" אמרתי, כעס מתגנב לקולי. "ועל זה שאתם ביחד כבר חודש. זה מאוד הפתיע אותי, במיוחד לאור העובדה ששכבנו יומיים לפני ושאמרת לי שאתה לא מסוגל להתחייב" הכעס כבר היה מורגש, אבל ניסיתי להירגע. הבטתי בחצר הגדולה וברוח הקרה ששיחקה עם עצי הפרי שהקיפו אותי. אני בבית. עם המשפחה שלי. עדי נמצא 7 שעות נסיעה ממני ואני לא מתכוונת לתת לו להרוס לי את זה.
"כן, מיטל ואני יוצאים" הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה ושבר לי עוד קצת את הלב. "אבל אני לא רואה אותה כל יום וכמו ששמת לב אני לא מחויב אליה" הוא אמר, להפתעתי שמעתי כעס בקול שלו. הוא כועס עלי? "היא שום דבר בשבילי הילי. אני לא אוהב אותה. היא לא מאתגרת אותי, היא פשוט שם כשאני צריך אותה. היא ממש לא צריכה להסתובב במלון ולדבר על זה כאילו אנחנו הולכים להתחתן" אז הוא כועס על מיטל. מה שהוא אמר הפתיע אותי. למה לצאת עם מישהי שלא אכפת לך ממנה ולא לצאת עם מישהי שאתה כביכול אוהב? כמה מסובך אפשר להיות?
"תקשיב, זה ממש לא ענייני. אתה יכול לצאת עם מי שאתה רוצה" ניסיתי לשמור על אדישות מזויפת. "חשבתי שיכול להיות בינינו משהו מיוחד, חשבתי שאתה אוהב אותי. כנראה שסתם יצאתי מטומטמת" אמרתי בתסכול. הוא לא צריך לשקר לי; אם יש משהו במיטל שאין בי, הוא יכול פשוט להגיד את זה.
"אני באמת אוהב אותך" הוא אמר פתאום. "בגלל זה אני לא נכנס איתך לקשר. אמרתי לך הילי, אני רק אהרוס אותנו. אני חרא של בן אדם" הוא אמר עם כאב בקולו. "אנחנו לא יכולים להיות ביחד. מיטל עושה מה שאני אומר לה, היא מנקה והולכת כשאני אומר. אבל היא לא את ואני בחיים לא אוהב אותה" הוא אמר לי. ואני האמנתי לו. הכעס שלי התנדף, אבל לא העצב. לא התסכול.
"זה לא משנה" אמרתי לו. "אני מרגישה אליך משהו ואתה עם מישהי אחרת. אתה בוגד בה איתי ואני לא רוצה את זה. אתה מאכזב אותי כל פעם מחדש ואתה מוציא ממני את הדברים הכי רעים שבי" אמרתי לו בכנות, מרגישה מיואשת. "אני מתכוונת לעזוב את אילת" אמרתי לו לפתע. "אני עוברת למרכז, לבית מלון אחר" החלטתי על זה באותו הרגע. אני לא יכולה להיות לידו יותר. לראות את מיטל מסתובבת כל היום מולי עם הסינר הקטן והתלתלים המושלמים שלה. אני לא רוצה לראות את הגבר שאני אוהבת עם מישהי אחרת ולהאמין לו שהוא אוהב אותי. זה חולה. זה לא הגיוני.
"את עוזבת?" הוא אמר, פגוע. כאילו רצה להוסיף "אותי" בסוף המשפט, אבל התאפק.
"כן" אמרתי. "ואני רוצה ללכת לישון" הגיע הזמן לסיים את השיחה הזאת.
"לילה טוב" הוא אמר בשקט.
"לילה טוב" עניתי וניתקתי.
הלכתי לישון עם ראש מלא מחשבות, מתכרבלת היטב בשמיכת הפוך הגדולה שלי, שהתחממה לאט מהרגע שנכנסתי למיטה. שכבתי ומצמצתי באור הירח החלש שנכנס מהחלון וניסיתי לקבל החלטות ולהבין מה הדרך שלי מכאן. לפני שנרדמתי, לא יכולתי להילחם בתמונה של עדי אוחז בי ומקרב אותי לאט לנשיקה ארוכה. וזה רק הכעיס אותי עוד יותר.
שאר סוף השבוע עבר מהר, אבל הוא היה נהדר. אכלתי, צחקתי ודיברתי עם האנשים שאוהבים אותי. אפילו הספקתי להיפגש עם סופי לכמה שעות וסיפרתי לה על כל מה שקרה לי עם עדי עד עכשיו. היא כמובן אמרה לי שהוא "בן זונה שלא שווה את הזמן שלך" ולא יכולתי להתווכח איתה. הפרידה שלי מהמשפחה הייתה שונה מהראשונה; הפעם ידעתי לאן אני הולכת והידיעה הזאת לא עודדה אותי. מה שכן עודד אותי היה סוף השבוע המקסים עם המשפחה שלי וההחלטה לעזוב את אילת ולהתחיל דרך חדשה וטובה יותר בחיים שלי.
ואכן, הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לעבודה היה לגשת למשרד של ליאת ולדבר איתה על העברה למלון אחר, רחוק מאילת. למרות שכל מלון שלא באילת רחוק מאילת.
היא כמובן הייתה מאוד מופתעת וניסתה לגרום לי לשנות את דעתי, אבל התעקשתי ולבסוף היא הסכימה לברר בקבוצה של שאר מנהלי הרשת אם אפשר להעביר אותי לאחד המלונות הקטנים יותר במרכז.
הידיעה שהזמן שלי באילת זמני עזרה לי להתמודד עם הקשיים היום יומיים שלי, ובכל פעם שראיתי את מיטל או עדי פשוט חשבתי מחשבות חיוביות על עתיד לא רחוק, במלון קטן שאני לא מכירה בו אף אחד.
כשסיימתי את המשמרת, החלפתי בגדים והתכוננתי לצאת מהמלון כשראיתי את אלמוג מתקרב אלי עם חיוך.
"מה קורה הילי? מלא זמן לא ראיתי אותך" הוא אמר והתקרב אלי.
"נסעתי רק לכמה ימים" השבתי לו עם חיוך קטן.
"זה הרגיש כמו הרבה זמן" הוא צחק. "סיימת עכשיו משמרת?" הוא הוסיף במהירות.
"כן.. יש לי אוטובוס עוד 5 דקות" אמרתי והסתכלתי על השעה בפלאפון שלי. אני צריכה להזדרז.
"גם אני! בא לך ללכת לשתות משהו ביחד? פה קרוב, שתוכלי לתפוס את האוטובוס שלך עוד איזה שעה" הוא אמר בתקווה ולא הרגשתי בנוח לסרב. לא ביליתי הרבה זמן עם אלמוג, בגלל כל הדברים שקרו עם עדי ועדיין די מוקדם, אז אין סיבה שלא נשתה משהו קטן ואחזור לדירה בשעה איחור. ממילא אין לי ממש מה לעשות שם. רק לראות טלוויזיה ולעשן.
"בכיף" אמרתי. יצאנו מהמלון יחד, חולפים על פני המשרד של הקב"טים, לא הסתכלתי לראות אם עדי שם אבל אלמוג צעק "ביי" למישהו במשרד. ניסיתי להסתכל ישר ולהתעלם. יצאנו לפאב קטן ממש ליד המלון, ישבנו בחוץ על אחד השולחנות מול המרינה. היה קר, אבל לפחות היה שקט. אלמוג הזמין בירה ואני הזמנתי איזה קוקטייל מתוק שהמלצרית המליצה עליו. ישבנו ודיברנו קצת על המלון, אין יותר מדי נושאים אחרים שיכולנו לדבר עליהם; לא היה לנו הרבה במשותף ולאלמוג הייתה נטייה להיעלב באופן מאוד לא צפוי, אז השתדלתי להישאר עם נושאי שיחה ניטרליים. עד שהוא שאל –
"אז מה קורה איתך ועם עדי?" די הופתעתי שהוא העלה את זה. זה היה די אישי ולא דיברנו על משהו שהיה קשור לזה.
"אממ לא קורה שום דבר" אמרתי לאט.
"אתם מסתכלים אחד על השני מוזר ואת תמיד עוברת ליד המשרד מהר ולא אומרת לי שלום יותר" הוא אמר, מעט נעלב.
"כן.. חשבתי שאולי יקרה ביננו משהו, אבל ממש טעיתי ועכשיו אין שום דבר" אמרתי, לא מנסה להסתיר את האכזבה שלי.
"בגלל זה את נראית ככה?" הוא אמר ואני לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"ככה איך?" שאלתי וכיווצתי את גבותיי.
"רזה ועצובה" הוא אמר בעדינות.
"אה ככה אני נראית?" אמרתי בצחוק מריר.
"כן.. די" הוא השיב לי עם חיוך.
"אני מניחה שכן.. הוא די פגע בי ויצאתי די סתומה" אמרתי לו.
"כן הוא עושה את זה הרבה" הוא אמר ואני הרמתי אליו מבט. מתאכזבת עוד יותר. תזכורת נוספת לעובדה שאני אחת מתוך 100. "אבל... את לא חייבת להיות חלק מאותן בנות. תרימי את הראש ואל תתני לו לפגוע בך" הוא הוסיף. "כולן נשברות ממנו, את יכולה להיות הבחורה שהמשיכה ללכת".
"אתה צודק" אמרתי לו עם דמעות בעיניים. די הילי, אל תבכי. אל תשברי. "אני לא רוצה להיות כמו אותן בנות שהוא משחק וזורק".
"אז אל תהי" הוא שלח לי חיוך מעודד והחזיק לי את היד. המגע שלו הרגיש לי זר והוציא אותי מאזור הנוחות שלי, אבל הוא באמת עודד אותי ולא רציתי לפגוע בו.
את השעה הבאה העברנו בדיבורים על החיים שלנו לפני אילת, שתינו את המשקאות שלנו והתחלנו ללכת חזרה למלון, כדי שכל אחד יוכל לקחת את האוטובוס שלו חזרה לדירה. כבר היה די חשוך, אבל יכולתי לראות את פינת הישיבה האחורית של העובדים. מנקים עמדו שם ועישנו, כמה מלצריות ישבו ושוחחו על אחד הספסלים וכשהרשתי לעצמי לסרוק את האזור, זיהיתי גם את עדי יושב עם כמה עובדי מלון נוספים ונועץ בי עיניים בעוד אני עוברת על פניו עם אלמוג בדרך לתחנת האוטובוס. לא דיברנו מאז אותה שיחת טלפון, בה הוא אמר לי שהוא אוהב אותי אבל לא יכול להיות איתי. כשהעיניים שלי פגשו את שלו, הלב שלי עשה קפיצה קטנה והבטן שלי התחממה, אבל שברתי את קשר העין שלנו והמשכתי ללכת לתחנה, שם ישבתי עם אלמוג וחיכיתי לאוטובוס.
כשהגעתי לדירה, דינה כבר הייתה שם. היא ישבה על המיטה וגלגלה ג'וינט. "היי" היא אמרה, מרוכזת בגלגול.
"היי" השבתי לה. "מה קורה?"
את המשך הערב העברנו במרפסת, מעשנות ומדברות בעיקר על שלומי. מסתבר שדינה נפרדה מליאור והתחילה לצאת עם שלומי. הוא לא היה נשמע לי משהו וכשדינה אמרה שהוא מכיר את עדי, ידעתי שהוא לא חדשות טובות. כמובן שלא אמרתי לה את זה. לא רציתי לחלוק איתה את כל העניין עם עדי. אז פשוט ישבתי שם והקשבתי, מהנהנת במקומות המתאימים ומדי פעם שואלת שאלות כלליות. כשדינה נכנסה בחזרה לדירה, הנחתי שהיא הלכה להביא לנו משהו לשתות. לא הרגשתי כל כך מרוכזת, אחד היתרונות והחסרונות שבעישון. הייתי רגועה, הצלחתי לא להרגיש נסערת מדי. הרגשתי איך אני נופלת בחזרה לשגרה.
כששמעתי את דינה נכנסת חזרה למרפסת אמרתי בקול "אני מקווה שהבאת את התות בננה, כי כל הגזים כבר יצאו מהבקבוק של הקולה" אבל הקול שלי גווע כשראיתי מי נכנס אחריה. עדי. זה הרגיש כמו היום הראשון שפגשתי אותו. בהיתי בו והוא הסתכל עלי חזרה והתיישב לידי. דינה לא הרגישה שקרה משהו וחזרה לפטפט על המלון. היא נראתה שמחה מזה שעדי החליט לקפוץ לבקר ודיברה בעיקר אליו. אולי עדיף ככה. ניתקתי את עצמי משניהם וניסיתי לא לחשוב. ישבתי ועישנתי, שחקתי עם הפלאפון בלי לעשות בו שום דבר וניסיתי להעביר את הזמן עד שאוכל לקום ולהיכנס לדירה, בלי שזה יהיה ברור מדי שזה בגלל עדי.
לקראת עשר אמרתי לשניהם שאני הולכת לישון. ישבתי מספיק זמן בשקט ועכשיו זה הרגיש כמו הרגע הנכון להשאיר את שניהם לבד ולפרוש למיטה. "את לא עייפה?" שאלתי אותה. קיוויתי שגם היא תרצה ללכת לישון ואז עדי יהיה חייב ללכת ואני אוכל לראות טלוויזיה בנחת ולא להעמיד פנים שאני ישנה.
"ממש לא! שלומי בא לאסוף אותי עוד כמה דקות, אנחנו יוצאים למסיבה עם כמה חברים" היא אמרה בהתרגשות. כמובן. עוד מסיבה. הן כבר די התחילו להימאס עלי אם לומר את האמת.
"אה אוקי תהני" אמרתי בחיוך מזויף ונכנסתי במהירות לדירה. התחלתי לסדר דברים ולמשוך את הזמן עד ששלומי יבוא לאסוף את דינה ועדי, ואשאר לבד בדירה. קיפלתי את הבגדים הזרוקים שלי והכנסתי לארון. סדרתי כמה ספרים במקום ופרסתי יפה את השמיכה על המיטה שלי. כשדינה נכנסה והתחילה להתארגן, האף שלי כבר היה קבור בספר ואני ניסיתי להתנתק מהעולם עד ששניהם ילכו למסיבה שלהם.
"ביי" דינה אמרה ואני נאנחתי בהקלה. "עדי אתה רוצה לבוא איתנו?" דינה קראה.
"אולי אצטרף יותר מאוחר, אני די עייף" שמעתי את הקול שלו מהמרפסת. הוא נכנס לאט, מכופף את ראשו כדי שלא יתקע בחלון. רגע, הם לא הולכים ביחד? לפני שהספקתי להבין מה קורה, דינה סגרה את הדלת ואני נשארתי עם האדם האחרון שרציתי להיות נעולה איתו בחדר קטן, עם ספר קטן להתחבא מאחוריו.
"חשבתי שאנחנו צריכים לדבר על מה שהיה" הוא אמר וסגר את הכניסה למרפסת.
הנחתי את הספר וניסיתי להישמע אמיצה, כמו שהייתי בבית של ההורים. "אמרנו כבר את כל מה שהיה להגיד" אבל הוא היה כאן, ממש מולי. לא בטלפון ולא במרחק 7 שעות נסיעה.
הוא התקרב אלי ואני כל כך פחדתי. לא ממנו, אלא ממני. ממה שאני אתן לו לעשות. ממה שאני אוותר בשבילו. מהעובדה שכל כך שמחתי שהוא קרוב. כמו מסומם שעומד להחדיר את המחט אל הזרוע.
הוסף רשומת תגובה