פרק 22
כשהוא התיישב לידי על המיטה, עצרתי לרגע את הנשימה. רציתי לא לזוז, כדי שהוא לא יבין מה הרגשתי. אני בעצמי בקושי הבנתי; מצד אחד כעסתי ורציתי להעיף אותו מהדירה, אבל מהצד השני... רק רציתי שיגיד שהוא אוהב אותי שוב.
"הילי..." הוא התחיל ועצר. לא ידעתי מה הוא רצה להגיד, אבל פתאום הוא אמר "את כועסת עלי?". לא ידעתי מה לענות. ברור שאני כועסת, אבל אני לא רוצה שנפסיק את מה שלא הולך ביננו. אני רוצה שיזרוק את מיטל וייקח אותי לדייט. אני רוצה להירדם איתו כל לילה ולקום איתו ליום חדש. עצם הנוכחות שלו שכרה אותי וחממה אותי מבפנים. לא הצלחתי להבין איזו תשובה לענות לו, אז פשוט הנהנתי.
"כועסת מאוד?" הוא שאל בקול מתגרה מעט ורכן לכיווני.
הנהנתי שוב, אבל לא זזתי. קפואה אבל חמה.
הוא אחז בפנים שלי עם שתי הידיים והסתכל עלי. "אני מצטער" הוא לחש ונישק בעדינות את שפתי התחתונה והרגשתי חום נעים מתפשט לי בבטן. נשקתי אותו בחזרה, טועמת את הטעם שלו שכל כך אהבתי. הוא נצמד אלי והמוח שלי התערפל באדים של תשוקה. הכעס, ההשפלה והמצפון, את כולם השתקתי כדי ליהנות פעם נוספת מהבחור שלא יכולתי לשמור לעצמי, אבל לא הסכים לצאת מהחיים שלי.
הוא נצמד אלי ונשכב מעלי לאט, מלטף את הגוף שלי ונאבק עם הכפתורים של המכנס. הרגשתי את השפתיים החמות שלו על הצוואר שלי והריח שלו מילא אותי פעם נוספת. הרגשתי שאני חייבת להמשיך, שאני רוצה אותו איתי, גם אם זה רק לכמה דקות. אולי אם אהיה מספיק טובה, הוא ירצה להישאר.
והוא היה שלי. לכמה דקות נפלאות. הוא היה רק שלי.
כשהכל נגמר יצאנו למרפסת. הוא התיישב על אחד הכיסאות ומשך אותי אליו. ישבתי על הברכיים שלו עם רגליים מקופלת והנחתי את ראשי בשקע של הצוואר שלו. ישבנו שם כמו זוג אוהבים, אבל התמונה הייתה שגויה; רק נראינו כמו זוג, אבל עוד מעט הוא יעזוב וילך למישהי אחרת.
"למה זה צריך להיות ככה?" שאלתי אותו בשקט.
"את יודעת למה הילי"
שקט. לא אמרתי כלום. לא כעסתי, לא נאבקתי. פשוט ישבתי בשקט.
כשהוא הלך, התיישבתי על המיטה שלי ובהיתי ברצפה. תהיתי מה לעזאזל אני עושה. רגעי האושר המזויפים האלה שווים את הדיכאון הארוך שמגיע אחר כך ומושך אותי כל פעם יותר למטה?
בבוקר למחרת היה לי יום חופשי. קמתי מאוחר ושכבתי במיטה, חושבת על הלילה הקודם. ידעתי שמה שעשינו היה לא בסדר, ידעתי שיש בקשר שלנו משהו רעיל וחולה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לחשוב על לסיים את מה שלא היה ביננו.
לבסוף, קמתי מהמיטה והבטתי בחדר הישן והמבולגן שלי ושל דינה; בחיים לא חשבתי שאני אגור במקום כזה. המטבח היה מוזנח וקטן, וחדר השירותים נראה כמו הצרות שלי. חשבתי על דינה ועל העובדה שתמיד הרגשתי שהיא לא באמת מחבבת אותי, שאני שם למטרה מסוימת. הרגשתי מגעיל פתאום והייתי חייבת לצאת מהדירה. התלבשתי בזריזות בבגדים חמים, לקחתי את הפלאפון והארנק שלי ויצאתי. התחלתי ללכת ברחוב השקט ולא ידעתי לאן אני הולכת. רק רציתי להתרחק. עצרתי בתחנת אוטובוס והתיישבתי על ספסל הברזל האפור וחשבתי, חשבתי על החיים שלי באילת. על כל מה שעברתי בארבעה חודשים שאני כאן. ארבעה חודשים שהרגישו כמו נצח.
בעוד אני יושבת ומתמרמרת על הבחירות שעשיתי מאז שעליתי על האוטובוס ההוא מהתחנה המרכזית בכרמיאל, ראיתי אוטובוס ירוק מתקרב מסוף הרחוב. הוא עצר מולי ואני קמתי במהירות ועליתי עליו. העברתי את כרטיס הרב-קו שלי והתיישבתי בספסל האמצעי, זה שמול הדלת האחורית. זה הספסל שאני הכי אוהבת לשבת בו.
האוטובוס התחיל לנסוע ועבר על פני רחובות המגורים; רוב האנשים לא מכירים את החלק הזה של אילת, החלק שבו גרים התושבים. כולם מכירים את החלק התיירותי, איפה שכל המלונות, הקניונים והים. אבל לאילת יש הרבה אזורי מגורים שנראים ממש כמו כל עיר אחרת. חלפנו על פני הבתים, בתי הספר והמתנ"ס והתחלנו לרדת לאזור המלונות. ראיתי את התחנה של קניון מול הים והחלטתי לרדת, לא כי רציתי לעשות קניות, אלא כי כאן מתחילה הטיילת.
חלפתי על פני הקניון והמשכתי אל קו החוף. ראיתי את המים והתחלתי ללכת לאורכם, חולפת על פני חנויות ודוכנים. הכל היה די ריק, חוץ מכמה תיירים בלונדיניים ולבני עור שפטפטו להם בשפה זרה. מדי פעם עבר לידי נוסע אופניים, אבל לא היה זכר לעומס של חודשי הקיץ. האוויר היה קר ורוח קלילה נשבה והביאה איתה את ריח הים. אחרי כמה דקות הליכה, החלטתי לרדת אל החוף והתיישבתי על אחד הסלעים, הכי קרוב למים שיכולתי להגיע. כשיישבתי על הסלע והבטתי במים, לא יכולתי להתכחש ליופי של אילת, לים הצלול והקריר ולתחושת החופש שהייתה כאן. לא יכולתי ליהנות מכל אלה כי הייתי כל כך מרוכזת בכאב שלי ובעומס בעבודה. העיר הזאת יכולה להיות נפלאה, חבל לי שלא הספקתי ליהנות ממנה.
בעוד אני תוהה על העזיבה שלי, ניגש אלי פתאום כלב לבן ושמנמן. הוא היה מגזע לברדור ויכולתי לראות שהוא לא היה צעיר, אבל למרות הכל הוא רחרח אותי בשמחה וליקק לי את היד בהתלהבות. חייכתי וליטפתי אותו; כלבים היו אהבה לא ממומשת שלי כאן באילת. הכלב הראה לי אהבה טהורה וללא תנאי, לא שפט ולא הסתיר, הוא פשוט התנהג כמו כלב – בצורה הכי טובה של המילה. הוא גרם לי לחייך ולחמימות נעימה להתפשט לי בחזה.
כשהעברתי את ידי על הפרווה הלבנה והמעט מחוספסת, הגיע לסלע שלי בריצה קלה בחור שזוף עם שיער חום מבריק.
"אוצ'י!" הוא קרא. הכלב התרגש עוד יותר ורץ אליו בכבדות, זנבו מטלטל באוויר. "הסתובבתי לשנייה והוא ברח לי" הוא אמר בהקלה, מעט מתפלא שאוצ'י התנהג בצורה כזו.
"הוא ממש חמוד" אמרתי לו וחייכתי אל אוצ'י.
"תודה, הוא כבר לא צעיר אבל עדיין יש לו את הקסם שלו" הוא אמר וחייך חיוך לבן ואמיתי, מביט בכלב באהבה. פתאום לא רציתי שילכו, הרגע הזה עם הבחור והכלב שלו היה הרגע הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון. הם לא הכירו אותי ולא את הדרמה של המלון והרגישו לי... נקיים.
"אכפת לך אם אני אלטף אותו עוד קצת?" שאלתי אותו בזהירות.
"לא, בכיף" והוא התקדם והתיישב על הסלע לידי.
קראתי לאוצ'י והוא התיישב ביננו. כל אחד ליטף אותו מהצד שלו והוא נראה מאושר, כל כך מאושר. הסתכלתי על הים ומדי פעם הגנבתי מבטים לבחור. הוא היה בחור נאה ואהבתי את החיוך שלו.
"אז מה את עושה באילת?" הוא שאל אחרי כמה רגעים של שקט.
"אני עובדת במלון, עושה מועדפת. ואתה?"
"אני גר כאן" וואו אילתי אמיתי.
"מגניב" אמרתי והשתתקתי. לא כל כך ידעתי איך להמשיך. משהו בהבעה שלי כנראה תפס את תשומת ליבו, כי הוא שאל אחרי דקה בערך "את בסדר?" חשבתי על הדירה המגעילה שלי ועל הבושה ועל עדי ומיטל ואמרתי "לא" שקט.
הוא הביט בי ואמר "מה קרה?" אבל לא כמו שאחרים אומרים, הוא נשמע כאילו באמת אכפת לו.
"הדברים לא כל כך מסתדרים כמו שחשבתי" אמרתי בלי לפרט, בכל זאת פגשתי אותו רק לפני כמה דקות.
הוא חשב לרגע ואמר "אז תסדרי אותם כמו שאת רוצה. לפחות את מה שיש לך שליטה עליו"
"אבל אין לי שליטה..." עצרתי. הרגשתי שאין לי שליטה על שום דבר.
"מהניסיון שלי, אין הרבה דברים בחיים שלאנשים אין שליטה עליהם. הם פשוט בוחרים הרבה פעמים לאבד את השליטה, כדי לא לעשות בחירות מסוימות" זה הרגיש כאילו הוא יודע. כאילו סיפרתי לו הכל. "אני צריך ללכת עכשיו, אבל בהצלחה" הוא אמר וחייך אלי את החיוך הלבן שלו.
"תודה" אמרתי וליטפתי את אוצ'י לשלום.
"אין בעד מה" הוא השיב, קשר את אוצ'י לרצועה שלו והלך.
"הילי..." הוא התחיל ועצר. לא ידעתי מה הוא רצה להגיד, אבל פתאום הוא אמר "את כועסת עלי?". לא ידעתי מה לענות. ברור שאני כועסת, אבל אני לא רוצה שנפסיק את מה שלא הולך ביננו. אני רוצה שיזרוק את מיטל וייקח אותי לדייט. אני רוצה להירדם איתו כל לילה ולקום איתו ליום חדש. עצם הנוכחות שלו שכרה אותי וחממה אותי מבפנים. לא הצלחתי להבין איזו תשובה לענות לו, אז פשוט הנהנתי.
"כועסת מאוד?" הוא שאל בקול מתגרה מעט ורכן לכיווני.
הנהנתי שוב, אבל לא זזתי. קפואה אבל חמה.
הוא אחז בפנים שלי עם שתי הידיים והסתכל עלי. "אני מצטער" הוא לחש ונישק בעדינות את שפתי התחתונה והרגשתי חום נעים מתפשט לי בבטן. נשקתי אותו בחזרה, טועמת את הטעם שלו שכל כך אהבתי. הוא נצמד אלי והמוח שלי התערפל באדים של תשוקה. הכעס, ההשפלה והמצפון, את כולם השתקתי כדי ליהנות פעם נוספת מהבחור שלא יכולתי לשמור לעצמי, אבל לא הסכים לצאת מהחיים שלי.
הוא נצמד אלי ונשכב מעלי לאט, מלטף את הגוף שלי ונאבק עם הכפתורים של המכנס. הרגשתי את השפתיים החמות שלו על הצוואר שלי והריח שלו מילא אותי פעם נוספת. הרגשתי שאני חייבת להמשיך, שאני רוצה אותו איתי, גם אם זה רק לכמה דקות. אולי אם אהיה מספיק טובה, הוא ירצה להישאר.
והוא היה שלי. לכמה דקות נפלאות. הוא היה רק שלי.
כשהכל נגמר יצאנו למרפסת. הוא התיישב על אחד הכיסאות ומשך אותי אליו. ישבתי על הברכיים שלו עם רגליים מקופלת והנחתי את ראשי בשקע של הצוואר שלו. ישבנו שם כמו זוג אוהבים, אבל התמונה הייתה שגויה; רק נראינו כמו זוג, אבל עוד מעט הוא יעזוב וילך למישהי אחרת.
"למה זה צריך להיות ככה?" שאלתי אותו בשקט.
"את יודעת למה הילי"
שקט. לא אמרתי כלום. לא כעסתי, לא נאבקתי. פשוט ישבתי בשקט.
כשהוא הלך, התיישבתי על המיטה שלי ובהיתי ברצפה. תהיתי מה לעזאזל אני עושה. רגעי האושר המזויפים האלה שווים את הדיכאון הארוך שמגיע אחר כך ומושך אותי כל פעם יותר למטה?
בבוקר למחרת היה לי יום חופשי. קמתי מאוחר ושכבתי במיטה, חושבת על הלילה הקודם. ידעתי שמה שעשינו היה לא בסדר, ידעתי שיש בקשר שלנו משהו רעיל וחולה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לחשוב על לסיים את מה שלא היה ביננו.
לבסוף, קמתי מהמיטה והבטתי בחדר הישן והמבולגן שלי ושל דינה; בחיים לא חשבתי שאני אגור במקום כזה. המטבח היה מוזנח וקטן, וחדר השירותים נראה כמו הצרות שלי. חשבתי על דינה ועל העובדה שתמיד הרגשתי שהיא לא באמת מחבבת אותי, שאני שם למטרה מסוימת. הרגשתי מגעיל פתאום והייתי חייבת לצאת מהדירה. התלבשתי בזריזות בבגדים חמים, לקחתי את הפלאפון והארנק שלי ויצאתי. התחלתי ללכת ברחוב השקט ולא ידעתי לאן אני הולכת. רק רציתי להתרחק. עצרתי בתחנת אוטובוס והתיישבתי על ספסל הברזל האפור וחשבתי, חשבתי על החיים שלי באילת. על כל מה שעברתי בארבעה חודשים שאני כאן. ארבעה חודשים שהרגישו כמו נצח.
בעוד אני יושבת ומתמרמרת על הבחירות שעשיתי מאז שעליתי על האוטובוס ההוא מהתחנה המרכזית בכרמיאל, ראיתי אוטובוס ירוק מתקרב מסוף הרחוב. הוא עצר מולי ואני קמתי במהירות ועליתי עליו. העברתי את כרטיס הרב-קו שלי והתיישבתי בספסל האמצעי, זה שמול הדלת האחורית. זה הספסל שאני הכי אוהבת לשבת בו.
האוטובוס התחיל לנסוע ועבר על פני רחובות המגורים; רוב האנשים לא מכירים את החלק הזה של אילת, החלק שבו גרים התושבים. כולם מכירים את החלק התיירותי, איפה שכל המלונות, הקניונים והים. אבל לאילת יש הרבה אזורי מגורים שנראים ממש כמו כל עיר אחרת. חלפנו על פני הבתים, בתי הספר והמתנ"ס והתחלנו לרדת לאזור המלונות. ראיתי את התחנה של קניון מול הים והחלטתי לרדת, לא כי רציתי לעשות קניות, אלא כי כאן מתחילה הטיילת.
חלפתי על פני הקניון והמשכתי אל קו החוף. ראיתי את המים והתחלתי ללכת לאורכם, חולפת על פני חנויות ודוכנים. הכל היה די ריק, חוץ מכמה תיירים בלונדיניים ולבני עור שפטפטו להם בשפה זרה. מדי פעם עבר לידי נוסע אופניים, אבל לא היה זכר לעומס של חודשי הקיץ. האוויר היה קר ורוח קלילה נשבה והביאה איתה את ריח הים. אחרי כמה דקות הליכה, החלטתי לרדת אל החוף והתיישבתי על אחד הסלעים, הכי קרוב למים שיכולתי להגיע. כשיישבתי על הסלע והבטתי במים, לא יכולתי להתכחש ליופי של אילת, לים הצלול והקריר ולתחושת החופש שהייתה כאן. לא יכולתי ליהנות מכל אלה כי הייתי כל כך מרוכזת בכאב שלי ובעומס בעבודה. העיר הזאת יכולה להיות נפלאה, חבל לי שלא הספקתי ליהנות ממנה.
בעוד אני תוהה על העזיבה שלי, ניגש אלי פתאום כלב לבן ושמנמן. הוא היה מגזע לברדור ויכולתי לראות שהוא לא היה צעיר, אבל למרות הכל הוא רחרח אותי בשמחה וליקק לי את היד בהתלהבות. חייכתי וליטפתי אותו; כלבים היו אהבה לא ממומשת שלי כאן באילת. הכלב הראה לי אהבה טהורה וללא תנאי, לא שפט ולא הסתיר, הוא פשוט התנהג כמו כלב – בצורה הכי טובה של המילה. הוא גרם לי לחייך ולחמימות נעימה להתפשט לי בחזה.
כשהעברתי את ידי על הפרווה הלבנה והמעט מחוספסת, הגיע לסלע שלי בריצה קלה בחור שזוף עם שיער חום מבריק.
"אוצ'י!" הוא קרא. הכלב התרגש עוד יותר ורץ אליו בכבדות, זנבו מטלטל באוויר. "הסתובבתי לשנייה והוא ברח לי" הוא אמר בהקלה, מעט מתפלא שאוצ'י התנהג בצורה כזו.
"הוא ממש חמוד" אמרתי לו וחייכתי אל אוצ'י.
"תודה, הוא כבר לא צעיר אבל עדיין יש לו את הקסם שלו" הוא אמר וחייך חיוך לבן ואמיתי, מביט בכלב באהבה. פתאום לא רציתי שילכו, הרגע הזה עם הבחור והכלב שלו היה הרגע הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון. הם לא הכירו אותי ולא את הדרמה של המלון והרגישו לי... נקיים.
"אכפת לך אם אני אלטף אותו עוד קצת?" שאלתי אותו בזהירות.
"לא, בכיף" והוא התקדם והתיישב על הסלע לידי.
קראתי לאוצ'י והוא התיישב ביננו. כל אחד ליטף אותו מהצד שלו והוא נראה מאושר, כל כך מאושר. הסתכלתי על הים ומדי פעם הגנבתי מבטים לבחור. הוא היה בחור נאה ואהבתי את החיוך שלו.
"אז מה את עושה באילת?" הוא שאל אחרי כמה רגעים של שקט.
"אני עובדת במלון, עושה מועדפת. ואתה?"
"אני גר כאן" וואו אילתי אמיתי.
"מגניב" אמרתי והשתתקתי. לא כל כך ידעתי איך להמשיך. משהו בהבעה שלי כנראה תפס את תשומת ליבו, כי הוא שאל אחרי דקה בערך "את בסדר?" חשבתי על הדירה המגעילה שלי ועל הבושה ועל עדי ומיטל ואמרתי "לא" שקט.
הוא הביט בי ואמר "מה קרה?" אבל לא כמו שאחרים אומרים, הוא נשמע כאילו באמת אכפת לו.
"הדברים לא כל כך מסתדרים כמו שחשבתי" אמרתי בלי לפרט, בכל זאת פגשתי אותו רק לפני כמה דקות.
הוא חשב לרגע ואמר "אז תסדרי אותם כמו שאת רוצה. לפחות את מה שיש לך שליטה עליו"
"אבל אין לי שליטה..." עצרתי. הרגשתי שאין לי שליטה על שום דבר.
"מהניסיון שלי, אין הרבה דברים בחיים שלאנשים אין שליטה עליהם. הם פשוט בוחרים הרבה פעמים לאבד את השליטה, כדי לא לעשות בחירות מסוימות" זה הרגיש כאילו הוא יודע. כאילו סיפרתי לו הכל. "אני צריך ללכת עכשיו, אבל בהצלחה" הוא אמר וחייך אלי את החיוך הלבן שלו.
"תודה" אמרתי וליטפתי את אוצ'י לשלום.
"אין בעד מה" הוא השיב, קשר את אוצ'י לרצועה שלו והלך.
הוסף רשומת תגובה