צחוק הגורל - חוסר שליטה

פרק 23

נשארתי לשבת על החוף וחשבתי על מה שהבחור אמר. על זה שיש לי הרבה יותר שליטה ממה שאני חושבת. החיים שלי תמיד נראו לי חסרי שליטה, לפחות מאז שהגעתי לאילת; אני עובדת 12 שעות ביום, עדי לא רוצה להיות איתי, לפחות לא איך שאני מקווה, אני גרה בדירה מוזנחת עם שותפה שהיא ההיפך המוחלט ממני – על מה יש לי כאן שליטה?

אחרי כמה דקות חזרתי לתחנת האוטובוס ולקחתי אוטובוס חזרה לדירה. את שאר היום החופשי שלי העברתי במחשבות ובצפייה בטלוויזיה. כשדינה חזרה עם שלומי לדירה בסביבות הערב, יצאתי למרפסת והבטתי בירח שהציץ מבעד לעננים. היה קר מאוד אבל לא רציתי להיכנס ולראות את שלומי ודינה, לא ממש חיבבתי אותו; משהו במבט שלו לא היה נראה לי.

חצי שעה עברה וכבר התחלתי ממש לקפוא, אז החלטתי להיכנס בחזרה לדירה. כשעברתי דרך חלון ההזזה ראיתי את שניהם יושבים ביחד על המיטה ומדברים בלהט, אבל ברגע שנכנסתי הם השתתקו. נכנסתי להתקלח והחלפתי לפיג'מה חמה. רציתי ללכת לישון אבל לא הרגשתי בנוח להירדם כששלומי היה בחדר, אז פשוט נכנסתי מתחת לשמיכה ושמתי אוזניות. שמעתי מוסיקה עצובה וקיוויתי שדינה ושלומי לא עושים סקס כשאני בחדר.

כנראה שנרדמתי באיזשהו שלב, כי כשקמתי בבוקר האוזניות הסתבכו לי בשיער והפלאפון שלי היה כמעט בלי סוללה. הכנסתי אותו מהר למטען בתקווה שיספיק להיטען כמה דקות לפני שאצא לעבודה. דינה ושלומי ישנו דחוסים במיטת היחיד של דינה, כריות, בגדים ושמיכות מפוזרים סביבם. צחצחתי שיניים, החלפתי בגדים ויצאתי לתחנת האוטובוס, כמו בכל יום אחר. הכנסתי את האוזניות לאוזניים ושמתי שיר שאני אוהבת.

כשהגעתי לקבלה ראיתי שאין אנשים בדלפק אז השארתי את האוזניות עוד קצת, רציתי לסיים את השיר ששמעתי, אני לא אוהבת להפסיק שיר באמצע. התקרבתי ופתאום ראיתי ממש לידי את המלצריות מהלובי, זו שראיתי עם אלמוג לפני כמה שבועות, מדברת עם דניאל מעבר לדלפק הקבלה. היא הסתכלה עלי בבהלה ואמרה משהו במהירות לדניאלה. דניאל הסתובב אלי וניצוץ של חשד צמח לו במוח שלי. משהו לא מסתדר לי. התקרבתי קצת יותר וראיתי שהם משתתקים. במקום להניח לזה ולנסות לעבוד, החלטתי להצטרף לשיחה שלהם. הורדתי בזהירות את האוזניות והתקרבתי אליהם. הם התנהגו ממש מוזר והמלצרית הביטה בי בחשש.

"היי" אמרתי בעליצות מזויפת והבטתי על דניאל.

"היי הילי.." הוא אמר והסתכל על המלצרית. הייתה תחושה מאוד לא נעימה, שניהם לא הפסיקו להסתכל אחד על השני ואז עלי, כאילו מחכים שאתפוצץ. החלטתי לקחת הימור ואמרתי "דניאל, מה נסגר?". נראה שאיששתי את חשדותיהם הגדולים ביותר.

"הילי, פשוט חזרנו על דברים שאומרים במלון, זה לא שהמצאנו משהו. חוץ מזה שגם דינה אומרת את זה כבר שבועות בכל המלון" הוא אמר במהירות. נטלי הוסיפה "כן, גם זה לא כזה נורא, הרבה בנות היו איתו, את לא צריכה להרגיש רע".

קפאתי. כשנכנסתי לקבלה הם לא שמו לב שהייתי עם אוזניות והם חשבו ששמעתי על מה הם דיברו. ולפי מה שהם אומרים עכשיו, מה שהם דיברו עליו היה –

"את ועדי ממילא לא זוג או משהו ודינה סתם מקנאת" דניאל אמר, כאילו זה תירוץ.

"אז... פשוט עמדתם כאן וריכלתם עלי? סיפרת לה את כל מה שאנחנו מדברים ביננו?" אמרתי בהיסטריה מתגברת. דניאל ידע איך הרגשתי ודינה הייתה השותפה שלי, מה קורה פה? כל המלון יודע על הקטע שלי ושל עדי? על הבגידה? על הבושה שלי?

"זה סתם דיבורי מלון, את יודעת שאין לזה משמעות" הוא אמר באדישות, מנסה לצאת מהמצב כמה שיותר בסדר.

"אתה יכול להסתדר לבד עם המשמרת בוקר, אני יוצאת" אמרתי לו, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהקבלה.

התיישבתי מחוץ למלון על המרינה וניסיתי לא לחשוב על כל האנשים שיודעים על הבחירות האומללות שעשיתי מאז שהגעתי לפה. שוב הרגשתי שאין לי שליטה על שום דבר וכל כך כעסתי על דינה, על דניאל, על כל המלון הזה שהיה כמו כוורת של דבורים, שזמזמו רכילות 24/7. כולם יודעים על הטעויות שלי, על זה שאני עוד בחורה פאתטית שהלכה עם בחור שלא רוצה אותה. ראיתי אוטובוס מתקרב ובהחלטה של רגע קמתי במהירות, רצתי לתחנה ועליתי עליו בדיוק כשהוא עצר. הייתי כל כך נסערת ורציתי לראות אותו. רציתי שמישהו יביט עלי בצורה אוהבת, לא שופטת. שהוא ירגיע אותי ויגיד לי שהכל בסדר. לא יכולתי לחזור הביתה, כי דינה הייתה שם ולא יכולתי לראות אותה עכשיו. אז נסעתי למקום היחידי שחשבתי שאתקבל בו בברכה. לדירה של עדי.