צחוק הגורל - אני עוזבת

פרק 24

הייתי בדירה שלו כמה פעמים, אז ידעתי באיזו תחנה לרדת ואת מספר הבניין. עדי גר בבניין מגורים של עובדי מלון, ממש כמו שלי ושל דינה, אבל הבניין שלו היה בחלק אחר של העיר והוא היה הרבה יותר חדש. נכנסתי למעלית המרווחת ולחצתי על הכפתור של קומה 2. ניגשתי לדירה שלו ודפקתי בדלת. כבר הייתה שעת בוקר מאוחרת וקיוויתי שהוא התעורר. כשהדלת נפתחה עדי עמד שם, לבוש בתחתונים בלבד. הוא שפשף לאט את העיניים והסתכל עלי מופתע.

"הילי... מה את עושה פה? מה השעה?" הוא אמר בישנוניות.

"כבר עוד מעט 11... הייתי במלון וקרה משהו" אמרתי במהירות ואז הוספתי "אני ממש צריכה לדבר איתך".

"11?? שיט" הוא אמר בהפתעה ונכנס במהירות חזרה לדירה. הדלת נשארה פתוחה ואני נכנסתי אחריו.

"הגעתי למשמרת בוקר בקבלה ודניאל עמד שם עם איזו מלצרית שקוראים לה נטלי" התחלתי אבל הוא קטע אותי.

"הילי תקשיבי אני יודע שדניאל מעצבן אבל אני לא מבין מה את עושה פה" הוא אמר בהיסח הדעת והרים חולצה שחורה מערמת בגדים מבולגנת.

מה?

"זה לא מה שהתכוונתי להגיד. הוא דיבר איתה עלי. עלינו. על מה ש.. על מה שלא הולך ביננו. מסתבר שדינה מדברת על זה עם אנשים במלון וגם דניאל ואני לא יודעת עוד מי יודע" התחלתי להילחץ. "אני לא יודעת מה לעשות. הם פשוט שיקרו לי ודיברו עלי מאחורי הגב". התיישבתי על המיטה שלו והסתכלתי עליו לובש מכנס ג'ינס משופשף.

"אני לא יודע מה להגיד" הוא אמר לאט ונראה לא פחות לחוץ. "אבל את צריכה ללכת הילי. מיטל צריכה לבוא כל רגע" הוא הוסיף והסתכל לקרוא את התגובה שלי. וואו. מיטל צריכה להגיע. ואני פה מנסה לדבר איתו על הבעיות שלי.

"אבל... אני ממש צריכה לדבר על זה עם מישהו. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו... אני לא רוצה לחזור לדירה ולראות את דינה. חשבתי שאוכל להישאר פה קצת ולחשוב מה לעשות" אמרתי מבולבלת, מקווה שהוא יבין את המצב שאני נמצאת בו עכשיו. גיליתי שהשותפה שלי מדברת עלי מאחורי הגב וגם החברים שלי בקבלה ובטח עוד הרבה אנשים שאני בכלל לא מכירה. אני צריכה הפסקה רגע מהכל. להיות כאן ולחשוב מה לעשות. זה מה שחברים עושים לא? תומכים אחד בשני כשקשה. אני יודעת שאנחנו לא זוג, אבל חשבתי שלפחות אכפת לו ממני.

"את לא יכולה להישאר. אמרתי לך מיטל צריכה להגיע ועדיף שלא תיהי פה" הוא אמר והסתכל עלי, מחכה. ואז נפל לי האסימון –

"אתה רציני? אנחנו חברים כבר כמה חודשים, אמרת לי שאתה אוהב אותי, אבל כשאני צריכה אותך אתה אומר לי ללכת?" הקול שלי התחיל לעלות בכעס. "אתה יודע מה? אני סוף סוף מתחילה להבין. יש הבדל בין דיבורים למעשים, ואתה עד עכשיו רק דיברת. אמרת שאכפת לך ממני, אבל אף פעם לא באמת עשית משהו כדי להראות לי את זה ועכשיו כשיש לך הזדמנות אתה פשוט מנפנף אותי?" קמתי על הרגליים שלי, לקחתי את התיק וצעדתי לכיוון הדלת. "כל פעם שפגעת בי, שלא רצית אותי, איכשהו גרמת לי לחשוב שעדיין אכפת לך ממני. אבל עכשיו אני רואה שאם אתה לא נמצא שם כשקשה לי, אין שום סיבה שנישאר חברים" לא נתתי לו אפילו לענות, כי לא משנה מה הוא היה אומר, זה לא היה מספק אותי. כי אני הבנתי את המשחק שלו. סוף סוף הבנתי.

יצאתי מהבניין והתקדמתי לעבר תחנת האוטובוס כדי לחזור בחזרה לדירה. משהו השתנה אצלי, כאילו שחררו אותי מכלוב שהייתי כלואה בו הרבה זמן. פתאום לא ראיתי את עדי כגבר מושלם שאני לא יכולה להשיג ואת הקשר שלנו כאיזו טרגדיה רומנטית שלא יכולה להתממש, ראיתי אותו כמו שהוא היה באמת: בחור שקרן וילדותי שמשחק עם בנות כי הוא מרגיש כל כך רע עם עצמו. הוא לא מחפש אהבה, הוא מחפש הישגים ואני הייתי איזה צעצוע בין מיטל ומי יודע עוד כמה בנות. האוטובוס הגיע לתחנה ואני עליתי והתיישבתי. התחיל לרדת גשם והבטתי בטיפות המתנפצות בחלון. עדי תמיד היה מדבר. הוא היה אומר כמה אני חשובה לו, שאכפת לו ממני, שהוא אוהב אותי. אבל מה שהוא עשה בפועל הראה תמונה שונה לחלוטין: הוא שכב איתי ואחר כך אמר לי שהוא לא רוצה אותי. הוא בגד בחברה שלו איתי ואפילו לא אמר לי שהם יוצאים והוא השאיר אותי בכיס שלו כבר חודשים, בלי שהצלחתי להשתחרר ממנו.

כמו שאמרתי, דיבורים ומעשים הם שני דברים שונים.

ואני השתחררתי ממנו. באמת הייתה לי שליטה כל הזמן, הבחור מהים צדק.

האוטובוס נסע והטלפון שלי צלצל בלי הפסקה. זה היה מהמלון. בצלצול החמישי עניתי ואמרתי לליאת שהגעתי למשמרת שלי אבל פתאום הרגשתי ממש לא טוב אז חזרתי הביתה. היא כמובן ממש כעסה ואמרה לי שאני לא יכולה ללכת מתי שבא לי, אבל אני בתמורה אמרתי לה שחשבתי שעדיף שרק אני אהיה חולה ולא אדביק אנשים נוספים.

כשירדתי מהאוטובוס בתחנה שלי, כבר התגבשה בראשי התחלה של תוכנית והחלק הראשון מתחיל ממש עכשיו.

עליתי לדירה הישנה והמוזנחת שלי ופתחתי את הדלת, שלומי ישב על המיטה של דינה וצפה בטלוויזיה. כל הדירה הייתה מבולגנת ואני אמרתי לעצמי בעידוד שזו הפעם האחרונה שאכנס לדירה שלי ואמצא בה מישהו זר.

"היי הילי, את לא אמורה להיות בעבודה?" שלומי שאל בקול מטושטש. מסטול כבר על הבוקר.

"כן, לא הרגשתי טוב" אמרתי בקצרה ושלפתי את המזוודה שלי מתחת למיטה.

שלומי צפה בי ואז הסתכל על השירותים ואמר "דינה מתקלחת".

"יופי" עניתי בלי להסתיר את קוצר הרוח שלי.

והתחלתי לארוז. לקחתי את כל הבגדים המקופלים שלי מהארון והנחתי אותם במזוודה. אחרי כך אספתי את הספרים שלי, את הנעליים ורוקנתי את המיגרה שליד המיטה אל תוך המזוודה. כשרוב הדברים שלי כבר היו ארוזים (זה לא לקח הרבה זמן) התיישבתי על המיטה והתחלתי לחפש דירות להשכרה באילת.