פרק 25
לא היו הרבה אופציות שיכולתי להרשות לעצמי, אבל מצאתי כמה דירות סטודיו נחמדות בתקציב יחסית נוח, אז יצאתי למרפסת והתחלתי לעשות טלפונים. הדירה הראשונה שהתקשרתי לברר עליה הייתה דירת יחיד מוארכת עם רצפה מבריקה, מטבחון קטן ומרוהטת בריהוט עור שחור. פחות התחברתי לריהוט, אבל המחיר היה נוח. רצה הגורל והדירה הזו לא הייתה זמינה, אז חייגתי לבאה אחריה עד שהגעתי לדירה האחרונה.
הסיבה שהשארתי אותה לסוף הייתה שלא היו הרבה תמונות שלה, רק תמונה אחת של חלון עץ גדול בצבע טורקיז. הוא היה כמובן מאוד יפה, אבל לא היה לי מושג איך הדירה נראית. התקשרתי למספר שהופיע בתחתית המודעה וחיכיתי.
"הלו?" שמעתי קול נשי.
"היי, סילבי?" שאלתי בחשש.
"מדברת"
"אני הילי. אני מתקשרת לברר לגבי הדירה שפרסמת?" אמרתי מעט בלחץ.
"כן, היא עוד רלוונטית, את רוצה לבוא לראות אותה?" היא שאלה באדיבות.
"כן אני אשמח, מתי אפשר להגיע?"
"מתי שאת רוצה השבוע יקירה"
"אפשר לבוא היום?" שאלתי במתח מסוים.
"אה כן כמובן, ארבע מתאים לך?" הפתעה קלה נשמעה בקולה.
"כן"
ניתקתי את השיחה והרגשתי תחושת סיפוק לא מוכרת; החלטתי משהו ופעלתי כדי להשיג אותו. בהתחלה רציתי לברוח מאילת, להשאיר את הצרות שלי מאחור, אבל עכשיו, אחרי השיחה עם עדי אני מבינה שאני צריכה לפתור את הבעיות שלי, לא לברוח מהן, והצעד הראשון הוא לעזוב את הדירה האומללה הזאת ולהתרחק מדינה.
הכל היה ארוז, יש לי קצת פחות מארבע שעות עד הפגישה שלי עם בעלת הבית ודינה תצא כל רגע מהמקלחת. אני מניחה שאצטרך להתמודד איתה בסופו של דבר. נשארתי עוד כמה דקות בחוץ וסימסתי לסופי. כתבתי לה שאני מתכננת לעזוב את הדירה ושאדבר איתה בקרוב. הבטתי על הנוף המדברי, שאליו דווקא אתגעגע, וחשבתי על המשפחה שלי. על הסופ"ש שהיה לנו יחד ונתן לי כוח ופרספקטיבה. אני לא צריכה להישבר בכל פעם שהחיים זורקים עלי משהו ולבחירות שלי יש מחיר. אני יכולה לבנות לעצמי את החיים שאני רוצה, ואם אני לא מאושרת, אני לא יכולה להאשים אף אחד מלבד את עצמי.
"הילי, מה את עושה פה?" שמעתי פתאום את קולה של דינה מאחורי. "את לא אמורה להיות בעבודה?" היא הוסיפה בהפתעה.
הסתובבתי לאט והסתכלתי עליה כמה שניות לפני שעניתי, מנסה לשקול מילים ולא להתעצבן. "הייתי בעבודה, אבל פתאום הרגשתי רע אז חזרתי הביתה" עדיין לא ידעתי אם שווה לי להתעמת איתה או שפשוט עדיף לי להתרחק ממנה ולתת לה לשקוע בחיים שלה לבד.
"ולמה ארזת מזוודה? את נוסעת לאנשהו?" הוא המשיכה לשאול, לא דואגת אם אני מרגישה יותר טוב עכשיו כמובן.
"כן, אני עוזבת את הדירה" אמרתי בלי לפרט והתקדמתי לעברה כדי לצאת מהמרפסת. רציתי להפסיק את התחקיר, גם אם זה אומר לצאת מהבניין ולהסתובב כמה שעות בחוץ עד שאצטרך להגיע לפגישה.
"את עוזבת??" היא שאלה בהפתעה והתחילה ללכת אחרי. "למה לא אמרת לי? מה קרה?".
חשבתי רגע על התשובה שלי ולבסוף אמרתי "דניאל ונטלי קרו".
היה נדמה לי שהיא קפאה לרגע, אבל היא התאוששה ואמרה מיד "דניאל ונטלי? מהמלון? מה הם עשו לך משהו?".
"אפשר להגיד"
"מה?"
פה כבר הרגשתי די מרומה. "דינה, מספיק. את יודעת טוב מאוד מה הם עשו לי, כי את עשית את אותו הדבר. חלקת עם הרבה אנשים ששתינו עובדות איתם דברים שאמרתי לך, דברים שלא היית אמורה להגיד לאף אחד".
היא עמדה בשקט והסתכלה עלי. ואני די ריחמתי עליה. היא הולכת להישאר כאן הרבה זמן. לצאת עם לוזרים כמו שלומי והיא אף פעם לא תהיה באמת מאושרת. היא הייתה טעות נוספת שלי, כמו עדי, סמכתי על האנשים הלא נכונים. רציתי להרגיש שייכת, לא להיות לבד, אז נתתי למי שרצה להיכנס.
"אני הולכת לראות היום דירה בשעה ארבע, עד אז אני מעדיפה שלא תדברי איתי" אמרתי והתיישבתי על המיטה, בודקת שארזתי את כל הדברים שלי ומקפלת שוב חלק מהבגדים. דינה ושלומי יצאו קצת אחרי השיחה שלנו ועד השעה שלוש וחצי ישבתי וקראתי קצת. הרבה זמן לא עשיתי את זה. כשהגיעה השעה לצאת, הזמנתי מונית ונסעתי אל הכתובת שסילבי נתנה לי.
המונית עצרה מול ווילה גדולה ומפוארת, עם חצר מלאה צמחים ושביל שהוביל לדלת עץ כבדה. הלכתי בשביל, חולפת על פני שיחים וכמה עציצים ריקים ודפקתי בדלת.
חיכיתי דקה או שתיים עד שפתחה לי את הדלת אישה בשנות ה-50 לחייה, שיערה אפור וגזרתה דקה. היא לבשה חצאית כחולה ארוכה וסריג לבן וחייכה אלי כשהצגתי את עצמי.
"כן כן כמובן, חיכיתי לך" היא אמרה בהתלהבות ולהפתעתי היא יצאה מהבית וסגרה אחריה את הדלת, צרור מפתחות קטן בידה.
"הרבה אנשים מתקשרים אלי, אבל אני לא משכירה לכל אחד" היא אמרה כאילו שאלתי אותה שאלה. "כן הרבה אנשים רוצים לגור פה, אבל אני צריכה דיירת מאוד ספציפית. אולי זו את?" היא הביטה בי ואני לא ידעתי מה להגיד. לבסוף שאלתי "מה את מחפשת בדיירת שלך?".
"בחורה טובה, שקטה, שלא תעשה לי פה מסיבות, תשלם בזמן ותזמין אותי לכוס תה מידי פעם" היא צחקקה.
"אם כך, זו אני" השבתי לה בחיוך. אבל עדיין לא ראיתי את הדירה. זה יהיה מאוד מביך אם אחרי השיחה הזאת היא לא תמצא חן בעיני.
הקפנו את הווילה הגדולה דרך חצר אחורית והגענו לדירה קטנה שהייתה ממוקמת בצידה האחורי של הווילה. הייתה שם גינה קטנה ושער עץ גבוה עטוף צמח מטפס. הדירה הייתה צבועה בצבע שמנת מבחוץ והייתה לה דלת עץ משובצת חלון קטן בחלקה העליון. חלון הטורקיז הגדול ניבט אלי ולצידו עמדה אדנית ריקה. בפינה של החצר הייתה פינת ישיבה קטנה שכללה שני כסאות עץ מתקפלים ושולחן מרובע תואם. אפשר להגיד שהמראה החיצוני ממש קנה אותי, אבל הייתי חייבת לראות איך היא נראית מבפנים; שהיא לא ישנה מדי, מלוכלכת או עם בעיות צנרת.
סילבי ניגשה אל הדלת ופתחה אותה בזהירות עם אחד המפתחות מן הצרור. הדלת נפתחה בשקט וסילבי נכנסה פנימה והדליקה את האור. כשנכנסתי אחריה התגלתה מולי דירת סטודיו גדולה יותר מכל הדירות שנתקלתי בהן במהלך החיפוש שלי; אבל הגודל שלה לא היה הדבר היחיד שמשך אותי אליה. מיד כשנכנסתי ראיתי בימה קטנה עליה ישבה מיטה זוגית עשויה ברזל שחור ומעוטרת בעלים ופרחים תואמים, יחד עם שידת לילה קטנה. ליד הבימה הקטנה היה הסלון: ספה זוגית רכה למראה בצבע צהוב חרדלי, שולחן עץ עגול וקטן וטלוויזיה שטוחה תלויה על הקיר ממול. המטבח הקטן היה ממש מצדה השמאלי של דלת הכניסה והוא כלל שיש לבן עם ארונות עץ בצבע טורקיז כמו החלון, מקרר אפור שנראה חדש ותנור עם גז. נכנסו עמוק יותר לדירה וסילבי הובילה אותי לחדר השירותים הקטן, שכלל מקלחת קטנה ונקייה, כיור עגול, שירותים ומכונת כביסה.
הדירה נראתה יותר טוב מכל מה שיכולתי לחלום עליו ואני השתדלתי לא להתלהב יותר מדי, יכול להיות שסילבי בכלל לא תרצה להשכיר לי את הדירה, היא אמרה בעצמה שהרבה אנשים רוצים להשכיר אותה. אבל הדירה הזאת תהיה הצעד הראשון המושלם בדרך החדשה שאני סוללת לעצמי וכל כך קיוויתי שאוכל לעבור אליה.
כשיצאנו מהדירה סילבי נעלה את הדלת והתיישבה בפינת הישיבה שבחצר ורמזה לי להצטרף אליה. כשהתיישבתי היא שאלה אותי "אז מה את אומרת?".
"היא נראית מקסים. יותר יפה ממה שיכולתי לקוות" עניתי בכנות.
"ואת רוצה להשכיר אותה?" היא המשיכה.
"מאוד" עניתי והרמתי את מבטי אליה.
"נהדר, אז סגרנו" היא אמרה פתאום בחיוך ואני לא הבנתי. היא לא רוצה לשאול אותי שאלות? להגיד לי שהיא תחזיר לי תשובה בהמשך?
"אממ אוקי תודה" אמרתי מופתעת והתחלתי לחייך. "מתי אוכל להעביר את הדברים שלי?"
"אפשר כבר מחר מבחינתי" וואו, בדיוק מה שרציתי לשמוע.
לא הצלחתי לדבר כמה שניות מרוב הפתעה ואושר, אבל לבסוף הנהנתי במרץ וקבעתי איתה שמחר, בשעות הבוקר, אני אגיע עם הדברים שלי. שילמתי לה שכר דירה לחודש הקרוב, למרות שהיא אמרה שאפשר לחכות עם זה, והיא נתנה לי את המפתח מהצרור.
*****************************************************************************************
כשישבתי על המיטה בדירה שלי ושל דינה, הבטתי סביבי על הבלגן ועל הריהוט הישן ולא הצלחתי להרגיש רע. תחושת הייאוש שהייתה מתקרבת אלי לעיתים קרובות, לא הצליחה לכבות את האש שעכשיו דלקה בי. אש שדלקה מתקווה.
"הלו?" שמעתי קול נשי.
"היי, סילבי?" שאלתי בחשש.
"מדברת"
"אני הילי. אני מתקשרת לברר לגבי הדירה שפרסמת?" אמרתי מעט בלחץ.
"כן, היא עוד רלוונטית, את רוצה לבוא לראות אותה?" היא שאלה באדיבות.
"כן אני אשמח, מתי אפשר להגיע?"
"מתי שאת רוצה השבוע יקירה"
"אפשר לבוא היום?" שאלתי במתח מסוים.
"אה כן כמובן, ארבע מתאים לך?" הפתעה קלה נשמעה בקולה.
"כן"
ניתקתי את השיחה והרגשתי תחושת סיפוק לא מוכרת; החלטתי משהו ופעלתי כדי להשיג אותו. בהתחלה רציתי לברוח מאילת, להשאיר את הצרות שלי מאחור, אבל עכשיו, אחרי השיחה עם עדי אני מבינה שאני צריכה לפתור את הבעיות שלי, לא לברוח מהן, והצעד הראשון הוא לעזוב את הדירה האומללה הזאת ולהתרחק מדינה.
הכל היה ארוז, יש לי קצת פחות מארבע שעות עד הפגישה שלי עם בעלת הבית ודינה תצא כל רגע מהמקלחת. אני מניחה שאצטרך להתמודד איתה בסופו של דבר. נשארתי עוד כמה דקות בחוץ וסימסתי לסופי. כתבתי לה שאני מתכננת לעזוב את הדירה ושאדבר איתה בקרוב. הבטתי על הנוף המדברי, שאליו דווקא אתגעגע, וחשבתי על המשפחה שלי. על הסופ"ש שהיה לנו יחד ונתן לי כוח ופרספקטיבה. אני לא צריכה להישבר בכל פעם שהחיים זורקים עלי משהו ולבחירות שלי יש מחיר. אני יכולה לבנות לעצמי את החיים שאני רוצה, ואם אני לא מאושרת, אני לא יכולה להאשים אף אחד מלבד את עצמי.
"הילי, מה את עושה פה?" שמעתי פתאום את קולה של דינה מאחורי. "את לא אמורה להיות בעבודה?" היא הוסיפה בהפתעה.
הסתובבתי לאט והסתכלתי עליה כמה שניות לפני שעניתי, מנסה לשקול מילים ולא להתעצבן. "הייתי בעבודה, אבל פתאום הרגשתי רע אז חזרתי הביתה" עדיין לא ידעתי אם שווה לי להתעמת איתה או שפשוט עדיף לי להתרחק ממנה ולתת לה לשקוע בחיים שלה לבד.
"ולמה ארזת מזוודה? את נוסעת לאנשהו?" הוא המשיכה לשאול, לא דואגת אם אני מרגישה יותר טוב עכשיו כמובן.
"כן, אני עוזבת את הדירה" אמרתי בלי לפרט והתקדמתי לעברה כדי לצאת מהמרפסת. רציתי להפסיק את התחקיר, גם אם זה אומר לצאת מהבניין ולהסתובב כמה שעות בחוץ עד שאצטרך להגיע לפגישה.
"את עוזבת??" היא שאלה בהפתעה והתחילה ללכת אחרי. "למה לא אמרת לי? מה קרה?".
חשבתי רגע על התשובה שלי ולבסוף אמרתי "דניאל ונטלי קרו".
היה נדמה לי שהיא קפאה לרגע, אבל היא התאוששה ואמרה מיד "דניאל ונטלי? מהמלון? מה הם עשו לך משהו?".
"אפשר להגיד"
"מה?"
פה כבר הרגשתי די מרומה. "דינה, מספיק. את יודעת טוב מאוד מה הם עשו לי, כי את עשית את אותו הדבר. חלקת עם הרבה אנשים ששתינו עובדות איתם דברים שאמרתי לך, דברים שלא היית אמורה להגיד לאף אחד".
היא עמדה בשקט והסתכלה עלי. ואני די ריחמתי עליה. היא הולכת להישאר כאן הרבה זמן. לצאת עם לוזרים כמו שלומי והיא אף פעם לא תהיה באמת מאושרת. היא הייתה טעות נוספת שלי, כמו עדי, סמכתי על האנשים הלא נכונים. רציתי להרגיש שייכת, לא להיות לבד, אז נתתי למי שרצה להיכנס.
"אני הולכת לראות היום דירה בשעה ארבע, עד אז אני מעדיפה שלא תדברי איתי" אמרתי והתיישבתי על המיטה, בודקת שארזתי את כל הדברים שלי ומקפלת שוב חלק מהבגדים. דינה ושלומי יצאו קצת אחרי השיחה שלנו ועד השעה שלוש וחצי ישבתי וקראתי קצת. הרבה זמן לא עשיתי את זה. כשהגיעה השעה לצאת, הזמנתי מונית ונסעתי אל הכתובת שסילבי נתנה לי.
המונית עצרה מול ווילה גדולה ומפוארת, עם חצר מלאה צמחים ושביל שהוביל לדלת עץ כבדה. הלכתי בשביל, חולפת על פני שיחים וכמה עציצים ריקים ודפקתי בדלת.
חיכיתי דקה או שתיים עד שפתחה לי את הדלת אישה בשנות ה-50 לחייה, שיערה אפור וגזרתה דקה. היא לבשה חצאית כחולה ארוכה וסריג לבן וחייכה אלי כשהצגתי את עצמי.
"כן כן כמובן, חיכיתי לך" היא אמרה בהתלהבות ולהפתעתי היא יצאה מהבית וסגרה אחריה את הדלת, צרור מפתחות קטן בידה.
"הרבה אנשים מתקשרים אלי, אבל אני לא משכירה לכל אחד" היא אמרה כאילו שאלתי אותה שאלה. "כן הרבה אנשים רוצים לגור פה, אבל אני צריכה דיירת מאוד ספציפית. אולי זו את?" היא הביטה בי ואני לא ידעתי מה להגיד. לבסוף שאלתי "מה את מחפשת בדיירת שלך?".
"בחורה טובה, שקטה, שלא תעשה לי פה מסיבות, תשלם בזמן ותזמין אותי לכוס תה מידי פעם" היא צחקקה.
"אם כך, זו אני" השבתי לה בחיוך. אבל עדיין לא ראיתי את הדירה. זה יהיה מאוד מביך אם אחרי השיחה הזאת היא לא תמצא חן בעיני.
הקפנו את הווילה הגדולה דרך חצר אחורית והגענו לדירה קטנה שהייתה ממוקמת בצידה האחורי של הווילה. הייתה שם גינה קטנה ושער עץ גבוה עטוף צמח מטפס. הדירה הייתה צבועה בצבע שמנת מבחוץ והייתה לה דלת עץ משובצת חלון קטן בחלקה העליון. חלון הטורקיז הגדול ניבט אלי ולצידו עמדה אדנית ריקה. בפינה של החצר הייתה פינת ישיבה קטנה שכללה שני כסאות עץ מתקפלים ושולחן מרובע תואם. אפשר להגיד שהמראה החיצוני ממש קנה אותי, אבל הייתי חייבת לראות איך היא נראית מבפנים; שהיא לא ישנה מדי, מלוכלכת או עם בעיות צנרת.
סילבי ניגשה אל הדלת ופתחה אותה בזהירות עם אחד המפתחות מן הצרור. הדלת נפתחה בשקט וסילבי נכנסה פנימה והדליקה את האור. כשנכנסתי אחריה התגלתה מולי דירת סטודיו גדולה יותר מכל הדירות שנתקלתי בהן במהלך החיפוש שלי; אבל הגודל שלה לא היה הדבר היחיד שמשך אותי אליה. מיד כשנכנסתי ראיתי בימה קטנה עליה ישבה מיטה זוגית עשויה ברזל שחור ומעוטרת בעלים ופרחים תואמים, יחד עם שידת לילה קטנה. ליד הבימה הקטנה היה הסלון: ספה זוגית רכה למראה בצבע צהוב חרדלי, שולחן עץ עגול וקטן וטלוויזיה שטוחה תלויה על הקיר ממול. המטבח הקטן היה ממש מצדה השמאלי של דלת הכניסה והוא כלל שיש לבן עם ארונות עץ בצבע טורקיז כמו החלון, מקרר אפור שנראה חדש ותנור עם גז. נכנסו עמוק יותר לדירה וסילבי הובילה אותי לחדר השירותים הקטן, שכלל מקלחת קטנה ונקייה, כיור עגול, שירותים ומכונת כביסה.
הדירה נראתה יותר טוב מכל מה שיכולתי לחלום עליו ואני השתדלתי לא להתלהב יותר מדי, יכול להיות שסילבי בכלל לא תרצה להשכיר לי את הדירה, היא אמרה בעצמה שהרבה אנשים רוצים להשכיר אותה. אבל הדירה הזאת תהיה הצעד הראשון המושלם בדרך החדשה שאני סוללת לעצמי וכל כך קיוויתי שאוכל לעבור אליה.
כשיצאנו מהדירה סילבי נעלה את הדלת והתיישבה בפינת הישיבה שבחצר ורמזה לי להצטרף אליה. כשהתיישבתי היא שאלה אותי "אז מה את אומרת?".
"היא נראית מקסים. יותר יפה ממה שיכולתי לקוות" עניתי בכנות.
"ואת רוצה להשכיר אותה?" היא המשיכה.
"מאוד" עניתי והרמתי את מבטי אליה.
"נהדר, אז סגרנו" היא אמרה פתאום בחיוך ואני לא הבנתי. היא לא רוצה לשאול אותי שאלות? להגיד לי שהיא תחזיר לי תשובה בהמשך?
"אממ אוקי תודה" אמרתי מופתעת והתחלתי לחייך. "מתי אוכל להעביר את הדברים שלי?"
"אפשר כבר מחר מבחינתי" וואו, בדיוק מה שרציתי לשמוע.
לא הצלחתי לדבר כמה שניות מרוב הפתעה ואושר, אבל לבסוף הנהנתי במרץ וקבעתי איתה שמחר, בשעות הבוקר, אני אגיע עם הדברים שלי. שילמתי לה שכר דירה לחודש הקרוב, למרות שהיא אמרה שאפשר לחכות עם זה, והיא נתנה לי את המפתח מהצרור.
*****************************************************************************************
כשישבתי על המיטה בדירה שלי ושל דינה, הבטתי סביבי על הבלגן ועל הריהוט הישן ולא הצלחתי להרגיש רע. תחושת הייאוש שהייתה מתקרבת אלי לעיתים קרובות, לא הצליחה לכבות את האש שעכשיו דלקה בי. אש שדלקה מתקווה.
ניסיתי לקרוא קצת, אבל התרגשתי יותר מדי, אז במקום עברתי על כל הדירה ובדקתי שלא שכחתי שום דבר. המזוודה הייתה ארוזה יפה בצד, ידעתי שאצטרך לקנות כמה דברים כמו מצעים נוספים וכלי מטבח, אבל המחשבה על כך רק עוררה לי פרפרים בבטן.
אחרי שלא יכולתי לבדוק יותר את המזוודה ולעשות רשימות בראש של הדברים החדשים שאצטרך לקנות, נשכבתי במיטה והדלקתי טלוויזיה. בקושי ראיתי מה שהיה משודר, בעיקר חשבתי על הדירה היפיפייה שאני עומדת לגור בה. אני אקום כל בוקר מוקפת ביופי ואחזור מהעבודה לבית אמיתי, עם מטבח שממש אפשר לבשל בו, מקלחת נעימה שלא צריך להיכנס אליה עם כפכפים וחצר קטנה ופרטית משלי. עם המחשבות המשמחות האלו בסוף נרדמתי והתעוררתי רק כשדינה נכנסה עם שלומי לדירה וטרקה את הדלת. זו הייתה שעת לילה מאוחרת ולפי הקולות הרמים, הנחתי שהם שיכורים. או מסטולים. או גם וגם.
ניסיתי לחזור לישון, אבל לא יכולתי להתעלם מהדיבורים שלהם. הם צחקקו ותהו אם אני אתעורר אם הם יעשו סקס לידי. התחלחלתי מהמחשבה אז עשיתי את עצמי מתעוררת באותו רגע והלכתי לשירותים בלי להגיד מילה, מבהירה להם שאני ערה עכשיו.
כשחזרתי התיישבתי במיטה וניסיתי לראות טלוויזיה, הכל רק כדי להישאר ערה ולא לתת להם הזדמנות להפוך את הלילה האחרון שלי בדירה לבלתי נשכח, בקטע הכי רע של המילה.
ישבתי ובהיתי במסך הטלוויזיה, מתעלמת מהלחשושים שלהם, מנסה להבין מה אני רואה. הייתי כל כך עייפה ופשוט לא הצלחתי להתרכז. הרגשתי איך העיניים השורפות שלי נעצמות לאט ומתעקשות להישאר סגורות, למרות הניסיונות שלי לפקוח אותן. בסוף שקעתי בשינה עמוקה, מוותרת ומקווה שהוכחתי את יכולות ההתעוררות שלי מספיק כדי להשאיר אותם לבושים.
כשהתעוררתי בבוקר, פקחתי את העיניים לאט ובתחושת סיפוק. היום אני עוברת מכאן! איזה אושר. ניסיתי להסתובב כדי לקום מהמיטה ולהתכונן, אבל לא יכולתי. מישהו שכב מאחורי, הוא נצמד אלי ודחק אותי לקיר. האושר שלי הפך במהירות לבהלה. מה לעזאזל קורה פה?
הוסף רשומת תגובה