פרק 10
אנדי
המילים שאמר הזכירו לי את אמא שלי, היא מדברת ככה. על חטאים וגברים שטניים, לא חשבתי שאשמע את זה מאדם בוגר והגיוני.
מבטו היה עצוב כשהביט בי. חיכיתי שיתחיל לצחוק, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא לא יעשה את זה. הוא לא התבדח.
"אני לא מאמינה בשטויות האלה" אמרתי לבסוף, בדיוק כמו שהייתי אומרת לאמא. "לאלוהים לא אכפת אם נערות צעירות חוזרות מאוחר בלילה או אם לא הגעתי לתפילה של יום ראשון. לא אכפת לו אם עשיתי סקס לפני שהתחתנתי ולא אכפת לו מחטאים".
"זו לא פעם ראשונה שאת אומרת את זה" הוא ציין והחל להקיף אותי באיטיות, עדיין שומר על מרחק בטוח ממני. הטון שלו הדאיג אותי והתחלתי לחשוש שהוא יעשה לי משהו רע, רק כדי להוכיח לי כמה חוטא הוא באמת.
"בוא נגיד ששמעתי מספיק את המילה 'חטאים' בחיים שלי" אמרתי בשקט ועקבתי אחרי דמותו שזזה מולי, כמו חיה שמקיפה את הטרף שלה.
"מהיכן שאני מגיע, אין דבר כזה חטאים" הוא אמר. "הכל מותר ואין אף אחד שישפוט אותך על מה שבחרת לעשות. הרבה בני אדם מוצאים שם מפלט, מאבדים את עצמם ואת המוסריות שלהם".
"נשמע קצת כמו לאס וגאס" גיחכתי. "שם גדלת?"
הוא צחק. "בואי נגיד שלאס וגאס היא כמו כנסייה בהשוואה לעולם התחתון".
"אתה מדבר על הגיהינום?" שאלתי מבולבלת. מה אני עושה? הוא עוד יחשוב שאני מאמינה לשטויות שלו. אני חייבת להוציא אותו מהבית שלי.
"זה אחד השמות שבני האדם נתנו לו" הוא אמר בחיוך ונעצר מולי. "למרות שאתם לא מגיעים לשם כשאתם מתים ואין נהר שצריך לחצות או חדרי עינויים... טוב יש שם חדרי עינויים, אבל הם לא נועדו כדי לייסר נשמות חוטאות".
הרצינות שבה דיבר על הכל בלבלה אותי. התחלתי לחשוש שאולי נפלתי כאן על משוגע אמיתי, אז לקחתי צעד קטן לאחור, לכיוון הדלת.
"אז אתה הגעת מהגיהינום" המשכתי לדבר איתו כדי שלא ישים לב שאני מתקרבת יותר ויותר אל הדלת. "ובגלל זה אנחנו לא יכולים להיות ביחד, הבנתי". קיוויתי שפשוט ילך, עכשיו כשהעמדתי פנים שאני מאמינה לו. מה גברים לא ימציאו כדי להעביר לילה אחד בלי מחויבות.
"לא, זו לא הסיבה לצערי" הוא אמר. "המקום שאני מגיע ממנו אולי בעייתי, אבל הסיבה שאני לא יכול להזמין אותך לצאת קשורה יותר למי שאני".
"אה כמובן, אתה גם השטן וזו הסיבה שאנחנו לא יכולים לצאת לדייט" אמרתי מיד, תוהה איך בתור מי שעומדת לסיים תואר בפסיכולוגיה, פספסתי שהבחור שמחזר אחרי הוא בעצם משוגע עם קבלות.
"אני לא השטן" הוא גיחך ונשפתי בהקלה, אולי הוא לא משוגע כל כך. "אני מניח שהמילה הנכונה בשפתך תהיה שד" בלעתי בקול, כנראה שטעיתי. עשיתי צעד נוסף לאחור, נמאסו עלי המשחקים.
"אז מה אתה רוצה ממני?" שאלתי, מנסה לעבור במהירות בראשי על ההנחיות להתמודד עם אדם שעובר התקף פסיכוטי.
"רציתי את כוח החיים שלך" הוא אמר והתקרב אלי. "ככה אנחנו ניזונים, מאנרגיית חיים. כשבת אנוש מכניסה אותי אל המיטה שלה ונותנת לי את גופה, ככה זה מתחיל. אני יונק ממנה במהלך כל הלילה ועוזב לפני שעולה הבוקר".
הוא היה נראה כל כך כנה, שלרגע כמעט האמנתי לו. לא ידעתי מה כבר עדיף – שיהיה שד מוצץ חיים או אדם מופרע במיוחד. בשני המקרים לא נראה שהעתיד שלי נראה מזהיר.
"למה אתה מספר לי את זה?" ניסיתי לשמור על קול יציב, כמעט הגעתי לדלת. נראה שהגילוי הזה גרם לדמיאן להיות מרוכז אך ורק בי.
"מסיבה כלשהי, נקשרתי אליך" בכל יום אחר המשפט הזה היה גורם לי להפוך לשלולית, אבל הלילה זה רק הוסיף לתחושת הרדיפה שלי. "בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהצבת לי אתגר, אבל את באמת שונה. משהו באנרגיה שלך שונה, בריח שלך. אני בעצמי לא מבין. אני לא מצליח להביא את עצמי להשתמש בך וללכת, רציתי לספר לך את האמת כשראיתי שאת חושבת שכל מה שאני רואה בך הוא סקס".
"לפי מה שאתה אומר, זה מה שאני" אמרתי, לרגע שוכחת שאני אמורה לנסות ולברוח אל הדלת. "אתה רוצה לקחת אותי למיטה ול..." לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד את זה.
"אני לא יכול לעשות לך את זה" הוא אמר. "זו הסיבה שאני מספר לך הכל. אני כן רוצה להיות איתך, אבל אני לא יכול. את תיפגעי בסופו של דבר, גם אם אצליח לשלוט בעצמי בהתחלה".
"אוקי" אמרתי, רעד קל בקולי. הגיע הזמן להוציא את המופרע ההוזה הזה מהדירה שלי או לברוח כל עוד נפשי בי. "אני מבינה. אנחנו לא יכולים להיות יחד אחרת אהיה בסכנה. תודה על ההסבר, אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו כשאני יודעת" ניסיתי לשוות לקולי הקלה, אבל נשמעתי יותר כמו מורה בבית ספר.
"עכשיו, אשמח שתלך כדי שאוכל ללכת לישון" החזקתי אצבעות דמיוניות בראשי. בבקשה שילך. אני לא יודעת כמה רחוק אצליח לברוח יחפה בפיג'מה.
"זה מה שאעשה" הוא אמר ונשפתי בהקלה אמיתית. "מיד אחרי שתביני שאני לא הוזה ושאת יכולה להפסיק להתקדם אל עבר הדלת. את באמת מתכוונת לרוץ ברחובות יחפה?"
"מה?" נתפסתי על חם. מה הוא הולך לעשות לי? כבר התחלתי לדמיין איך הוא קושר אותי לכיסא במטבח ומנסה להקריב אותי קורבן לשטן. אני לא מתכוונת להישאר כאן איך הוא מתכוון להוכיח לי שהוא לא פסיכופט. הפניתי אליו במהירות את גבי והתחלתי לרוץ את הצעדים הנותרים לכיוון הדלת, אני צריכה רק שתי שניות קצת לסובב את המנעול ולפתוח את הדלת ו-
הוא היה שם. נשען על הדלת שלי, ידיו שלובות ומבטו זהיר. הוא עמד לפני רגע בקצה השני של החדר ועכשיו הוא כבר לא שם. הוא כאן מולי. מה לעזאזל?
הבטתי בו בעיניים פעורות לרווחה.
"אם אני כבר מתוודה על דברים" הוא התחיל להגיד והתנתק מהדלת. "זה הייתי אני שהפחיד אותך למטה ברחוב. חשבתי שזה יגרום לך להתקרב אלי ולהזמין אותי אליך. זה עבד, אבל אני באמת מרגיש ממש רע עם זה" הוא אמר ועיניו הבריקו לרגע באדום עמוק, כמו של היצור הנורא שניבט אלי מהחשכה.
רעד בלתי נשלט עבר בי והתרכז לי בברכיים עד שלא יכולתי יותר להחזיק את עצמי. אני חייבת להילחם. לברוח. אבל איך אני אמורה להילחם או לברוח משד? הדבר שהכי פחדתי הוא לראות שוב את היצור הזוועתי, זה שנראה כאילו יצא מתוך סיוט, שוב מולי. אין לי סיכוי. נתתי לברכיים שלי להתמוטט אל הרצפה והבטתי בדמותו מלמטה. אני הולכת למות עכשיו? אם הוא יהרוג אותי זה אומר שאגיע לגיהינום? עכשיו כשאני יודעת שיש כזה מקום, פחדתי שכל הדברים שאמא שלי אמרה יהיו נכונים. אולי אני באמת חוטאת וזה העונש שלי.
"אנדי..." הוא התקרב אלי ונרתעתי על הרצפה.
"אל תתקרב אלי" אמרתי בקול שקט. "אני לא רוצה להיות הארוחה הבאה שלך".
הוא נאנח בשקט. "אני לא רוצה לאכול-" הוא אמר בתסכול. "הרי אמרתי לך שאני לא רוצה לעשות לך את זה, לא הקשבת לכל הווידוי הכנה שלי? זו פעם ראשונה שאני עושה את זה, אולי לא עשיתי את זה טוב?".
"אתה שיקרת לי ופגעת בי" אמרתי לו. "וגם אם לא היית עושה את כל זה, אתה מפלצת. רוצח. ציפית שאדע את זה ופשוט אהיה עם זה בסדר?".
הרמתי אליו את מבטי. הוא נראה קפוא, מבחוץ ומבפנים. הוא פשוט הביט בי, כל השנינות שלו נעלמה.
"אני רוצה שתלך ואל תחזור" אמרתי לו. "אני לא רוצה שום קשר לדברים כאלה".
הוא הנהן, עדיין קפוא והסתובב כדי לצאת. "אם תצטרכי אותי יום אחד, פשוט תגידי את השם שלי" הוא אמר לפני שפתח את הדלת ונעלם.
הוסף רשומת תגובה