פרק 9
דמיאן
תחושת ההפתעה התפשטה בי בעוד אני צופה בשמה של אנדי כתוב על המסך המואר של הפלאפון. לכמה שניות בודדות לא זיהיתי מה אני מרגיש, אולי מפני שעבר זמן רב מאז משהו הצליח להפתיע אותי ועדיין לא התרגלתי לתחושה. אבל נראה שאנדי ממשיכה להפתיע אותי ולסלק את החלודה שהצטברה מעל התחושות האנושיות שנקברו עמוק בתוכי."הלו" עניתי, מנסה לשמור על קול ניטרלי.
"דמיאן?" קולה רעד מעט. איך זה יכול להיות שהיא התקשרה אלי? עברו כבר כמה ימים מאז נפגשנו לאחרונה. הזיכרון ממני היה אמור כמעט להעלם לחלוטין עד עכשיו.
"כן" השבתי, מתאפק לא לשאול אותה איך היא זוכרת מי אני.
"אני יודעת שזה מוזר שאני מתקשרת... אבל רציתי לשאול אותך משהו. אני מקווה שאני לא מפריעה" היא אמרה, קולה חושש פתאום.
"את לא מפריעה" אמרתי. איך זה יכול להיות שהיא זוכרת... אותי? הזמן עבר, זה לא אמור להיות ככה. היא לא אמורה להתקשר אלי כאילו אנחנו מכרים וותיקים והתראנו רק אתמול.
"רציתי לשאול... מי זאת 'האחווה'?" היא שאלה וכשלא עניתי היא המשיכה. "כשהיית כאן לפני כמה ימים שמעתי אותך במקרה מזכיר את המילה הזו כשדיברת בטלפון. לא התכוונתי להקשיב כמובן" היא אמרה נבוכה. שרירי התקשחו תחת החולצה שלבשתי והפלאפון התחפר עמור יותר בתוך כף ידי ככל שהחזקתי חזק יותר.
"למה את שואלת?" שאלתי בקול שקט.
היא לא ענתה מיד. "אני פשוט... קליאו שכנעה אותי לצאת לדייט עם אחד החברים של הבחור שהיא יוצאת איתו עכשיו" היא אמרה לבסוף. אם לא הייתי נסער כל כך, יכול להיות שהייתי מוצא את המבוכה שלה משעשעת. העובדה שהיא יצאה לדייט עם גבר אחר צרבה מעט, אבל לא יכולתי להתעכב על זה. לא הגבתי וחיכיתי שתמשיך להסביר.
"הבחור הזה, ג'ורדן, הוא הזכיר אחווה כלשהי. הוא התנהג ממש מוזר, כאילו הוא בטרנס והוא אפילו לא זכר שאמר את מה שאמר או לפחות או התנהג כאילו הוא לא זוכר. בכל אופן, זה היה נראה לי כמו צירוף מקרים די מוזר" היא אמרה. משהו כאן לא הרגיש בסדר, בכלל. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני חייב להיות שם איתה, לכל מקרה שלא יבוא. תחושת חוסר נעימות התפשטה בי והבנתי שאני מפחד שמשהו רע יקרה לה.
"את בדירה?" שאלתי.
"כן. בדיוק עכשיו ה-"
"תנעלי את הדלת ותישארי שם. אני כבר מגיע"
"מה? אבל אני לא-"
"אני אהיה אצלך תוך חמש דקות" אמרתי בטון סופי וניתקתי.
הדרך אליה ארכה פחות מחמש דקות. דהיתי אל הצללים ונעתי במהירות עד שעמדתי מתחת לבניין שלה. נזכרתי בתעלול הקטן שעשיתי לפני כמה ימים והרגשתי רע עוד יותר על כך שהפחדתי אותה.
דפקתי בדלת ושמעתי אותה צועדת בתוך הדירה הקטנה.
"דמיאן?" היא שאלה בהיסוס.
"זה אני" קולי הדהד בחדר המדרגות.
המנעול חרק והיא פתחה את הדלת, מביטה בי בהפתעה.
כל כך רציתי לחזור לחלל הקטן והחמים הזה שהיא קראה לו בית, אבל קיוויתי שזה יהיה בנסיבות אחרות. שהיא תרצה אותי שם, תזמין אותי. במקום, הזמנתי את עצמי שוב והפעם מחשש אמיתי.
"אני לא מבינה למה לא יכולת פשוט להסביר לי בטלפון על מה מדובר" אנדי אמרה אחרי שסגרה אחרי את הדלת ונעלה אותה.
"זה חשוב מדי לטלפון" אמרתי והתחלתי ללכת לסלון, אנדי בעקבותיי.
"רק התעניינתי, זה לא היה דחוף כל כך" היא התעקשה.
"בגלל זה התקשרת באחת עשרה וחצי בלילה? אם זה לא דחוף זה יכול היה לחכות לבוקר" השבתי והתיישבתי על הספה הקטנה. התחלתי להרגיש בנוח, עכשיו כשידעתי שהיא בטוחה ושום דבר רע לא יקרה לה.
היא הסמיקה וגרמה לי לחייך אוטומטית. "אוקי, בסדר. אז ספר לי בבקשה" היא נכנעה.
"קודם ספרי לי על הדייט הלוהט שהיה לך" אמרתי בהתגרות. "כדי שאבין באיזה הקשר זה נאמר" הוספתי מיד, לפני שתספיק להתעצבן.
"אני לא רואה איך זה רלוונטי, אבל בסדר" היא אמרה ושילבה את ידיה על חזה. "יצאנו לאיזו מסעדה בצפון העיר-"
"מי זה 'יצאנו'?" שאלתי, נהנה לראות אותה מתלהטת בחוסר סבלנות.
"אני, קליאו, ג'ורג'י וג'ורדן, החבר שלו ששידכו לי" היא אמרה ולא הביטה בי. לא אמרתי דבר וחיכיתי שתמשיך.
אנדי
כשסיימתי לשחזר את אירועי הדייט הלא מוצלח, דמיאן כבר לא היה משועשע. הוא שמר על סבר פנים רציני ולא אמר דבר כשהפסקתי לדבר. חיכיתי שיגיד משהו, אבל הוא נשאר דומם.
"אז..." אמרתי אחרי כמה דקות של שקט. "אתה מתכוון להגיד לי על מה מדובר?"
דמיאן הרים אלי את מבטו, גבותיו מכווצות, בפירוש לא רוצה לספר לי משהו. "אני חושב שהוא פשוט היה שיכור" הוא אמר לבסוף. הייתי המומה, הוא לא באמת ציפה שאקנה את זה, נכון?
"הוא לא היה שיכור, הוא בקושי שתה כוס יין. למה אתה מתנהג מוזר כל כך?" אם רציתי לדעת מה משמעות 'האחווה' קודם לכן, עכשיו כבר הייתי נואשת.
"אני פשוט עייף. לא הרבה בנות מתקשרות אלי באמצע הלילה כדי לספר לי על דייט שהיה להן עם גבר אחר" הוא אמר באדישות וגרם לי להתכווץ. הוא רציני? הייתה לי תחושה שהוא מנסה להסיח את דעתי מהשאלה שלי, אבל לא התכוונתי להקל עליו. בראשי צץ רעיון.
"אני... לא התכוונתי לגרום לך לקנא" אמרתי באותו טון אדיש. שניים יכולים לשחק במשחק הזה.
"לקנא?" תפסתי אותו לא מוכן. המסכה הקפואה על פניו נשברה ועיניו נפערו בהפתעה. "מאיפה הבאת את הרעיון המגוחך הזה?"
"זה ברור שזה מפריע לך, אחרת למה שתנסה להתחמק מלענות לי על השאלה?" שאלתי בקול מתקתק, מתיישבת לצידו ומצליבה את רגליי.
חיוך התפרש עכשיו על פניו. "אולי יש משהו במה שאת אומרת" הוא פסק ונשען קרוב יותר אלי. "למרות שאני לא רואה איך דייט כמו זה אמור לגרום לי לקנא".
"לפחות יצאתי איתו" לחשתי לו בהתגרות.
"באיזו צרה את מנסה להסתבך?" הוא שאל, עיניו בורקות וקולו אפל. ישבנו קרובים זה לזו, כבר כמעט שכחתי למה הוא הגיע. האוויר נטען במתח כבד ומושך, נהיה לי חם.
"אני חושבת שכבר הסתבכתי" אמרתי לו ובחנתי את תגובתו. הוא נראה לוהט, אבל בשליטה. רכנתי לכיוונו, פניו היפים היו סנטימטרים ספורים מפניי. "ספר לי את האמת".
"אני חושש שהאמת תאכזב אותך" הוא אמר, לא מסיר את עיניו מעייני.
"לא כמו שקרים" אמרתי. המרחק הקטן ביננו היה בלתי נסבל, השפתיים שלו נראו חמות ומזמינות.
הוא נאנח, נשימתו מלטפת את פניי. עצמתי את עיני לרגע, הולכת לאיבוד בריח המשכר.
"האחווה היא ארגון דתי או יותר נכון כת. הם מאמינים שהם צאצאיו הישירים של המלאך גבריאל ושהתכלית שלהם היא לנקות את העולם מכל מה שטמא, שטני" הוא אמר, קולו יציב. הוא לא צחק.
שתקתי, מחכה לראות אם הוא מתכוון להמשיך. הוא לא אמר דבר נוסף. "הם... הם פועלים כאן, בניו דאגון?" שאלתי לבסוף.
"ניו דאגון היא אחת הערים הבודדות שהאחווה לא נכנסת אליה, לפחות היא הייתה כזו" הוא נראה עצבני.
"ומה הם יכולים לרצות ממני?"
"אני לא יודע"
הוא נראה כנה, אפילו קצת מתוסכל. "איך אתה יודע עליהם? הם הופיעו בחדשות או משהו כזה?"
"פגשתי כמה מהמאמינים" הוא אמר.
"והם באמת הצאצאים של המלאך גבריאל?" שאלתי בחיוך, מנסה לשבור קצת את האווירה המתוחה.
"כמה מהם כן" הוא השיב. חיכיתי שיחייך או יעשה משהו שמעיד על כך שהוא צוחק, אבל הוא המשיך להביט בי ברצינות מתוחה.
"מלאכים?" אמרתי בקול ספקני.
"למחצה"
"מלאכים עם כנפיים ובייגל זהוב מעל הראש? ברצינות?" שאלתי, מנסה לגרום לו להבין כמה מטופש זה נשמע.
הוא חייך. "אני מאוד רציני, למרות שככה לא נראה מלאך".
"מילא הכת הזאת מאמינה בשטויות האלה, אבל גם אתה? אתה שייך אליהם?" שאלתי פתאום. איך לא חשבתי על זה? אולי הוא אחד מהם ואני כמו מטומטמת הכנסתי אותו אלי הביתה.
"לא אני לא שייך אליהם, אנדי" הוא אמר בגיחוך. "אני בדיוק הדבר שממנו הם רוצים לנקות את העולם".
"אתה?" שאלתי מבולבלת.
"אני" הוא אמר ברוגע. הרגשתי שהוא צוחק עלי.
"אתה מנסה לעשות ממני צחוק?" שאלתי בכעס, הרגשתי כמו מטומטמת שישבתי עד עכשיו והקשבתי לשטויות שלו. "המצאת עכשיו הכל נכון?"
"לא, אנדי, אני לא משקר. אף פעם" הוא אמר.
"כולם משקרים" אמרתי במרירות.
"לא אני" הוא אמר. "את יכולה לבדוק אותי. תשאלי מה שתרצי".
הבטתי בו בחשדנות. "איך אדע אם אתה משקר או לא?".
"תשאלי משהו שכל גבר אחר היה עונה לך בשקר"
"אתה מקנא שיצאתי לדייט עם מישהו אחר?" שאלתי בחיוך זדוני, אני עומדת להפיל אותו במשחק שלו.
"כן" הוא אמר והוריד את החיוך מהפנים שלי.
"כשנפגשנו, מה היו הכוונות שלך כלפי?"
"רציתי להעביר איתך את הלילה ולהסתלק לפני שתתעוררי" הוא השיב וכיווצתי את גבותיי. אי אפשר להגיד שהוא לא דובר אמת.
"למה?" שאלתי לפני שהצלחתי לעצור את עצמי.
"כי משכת אותי מהרגע שנכנסתי למועדון ההוא, אבל בעיקר כי הייתי רעב. אני עדיין רעב למען האמת" כמו כדי להוכיח לי, מבטו הרעב ננעץ בי וכיווץ לא נשלט מהבטן התחתונה שלי הקפיץ אותי. חום התפשט בגופי כמו שריפה בשדה קוצים יבש, התאפקתי לא להתחיל לנפנף עם ידי כדי לקרר קצת את פניי הלוהטות.
"אני אוהב שאת מסמיקה" הוא אמר בלחש והתקרב אלי. עכשיו שפתיו כמעט נגעו בשפתי, אבל הוא לא גמע את המרחק הנותר כדי לנשק אותי, הוא חיכה. הריח שלו מילא את אפי, מעולם לא הרחתי משהו כמוהו. הרמתי את ידי והנחתי אותה בהיסוס על צווארו והוא עצם את עיניו בעונג, המגע בו שלח כיווץ נוסף בבטני. לא יכולתי לעמוד בזה יותר, הייתי חייבת להרגיש אותו.
ברגע שנצמדתי אל שפתיו הוא שחרר נהמה קטנה והרים את ידיו אל מותני. הרגשתי פתאום כל כך קטנה בין ידיו ושפתי נעו בלהט מול שפתיו. באותם רגעים שאצבעותיו אחזו בי ושפתיו תבעו אותי לעצמו, שכחתי לחלוטין מכל דבר אחר – מהאחווה, מהדייט, הכל נמחק ונשארה רק הזדקקות. ידיי נחו על זרועותיו ושריריו הקשים הכווצו תחת החולצה שלו בעוד אני ממשיכה להעביר את ידי על גופו. אנחה לא מרוצה נפלטה מפי כששפתיו עזבו את שפתיי אך מיד הפכה לגניחה כשהוא נצמד לצווארי. הוא פיזר נשיקות לאורך הלסת ועד לעצמות הבריח שלי, גורם לגלים של חום לעבור בכל הנקודות הכי רגישות בגופי. כשגניחה נוספת נפלטה מפי הוא נהם ודחף אותי על גבי, נשכב מעלי ומצמיד אותי לספה. פיסקתי כמה שיכולתי את רגלי כדי שיוכל להיצמד אלי כמה שיותר, אבל זה לא היה מספיק. ידעתי שעד שלא יהיה חלק ממני, זה לא יהיה מספיק. לפי הנקודה הקשה במכנסיו קיוויתי שזה לא ייקח עוד הרבה זמן, הייתי חסרת סבלנות.
כבר שלחתי את ידי אל הרוכסן שלו כשלפתע הוא נישק אותי שוב, ברכות ובלהט. זה היה הרגע שהבנתי שאם אשכב איתו עכשיו והוא יעזוב, אתנפץ לרסיסים. לא יכולתי לתת לו להיכנס, לא כשידעתי שיעזוב אותי ברגע שהכל ייגמר. רציתי אותו לעצמי, הבנתי. לא רציתי להישאר לבד במיטה ולהרגיש כאילו נתתי את הדבר היחידי שאני יכולה לתת – ועכשיו לא נותר עוד מה לרצות. כבר הייתי שם פעם ולא רציתי להרגיש ככה שוב.
"א-אני לא יכולה" אמרתי אחרי שהתנתקתי ממנו.
"הכאבתי לך?" הוא שאל מיד בקול מחוספס, בוחן אותי בדאגה.
"לא, היית פשוט... מדהים" אמרתי והזדקפתי, עדיין מתנשפת. "אני פשוט לא חושבת שכדאי שנמשיך, אחרת אנחנו עלולים לעשות טעות שנצטער עליה אחר כך". הוא הרים אלי את גבותיו בספק.
"אני אעשה טעות שאצטער עליה" תיקנתי ולא הבטתי בעיניו.
"טעות?" הוא שאל, כמעט נעלב. הוא עדיין התנשם בכבדות וגופו רכן קרוב לגופי.
"אני לא מחפשת מישהו להעביר איתו את הלילה, כבר אמרתי לך. זו לא אני. עשיתי טעות שנישקתי אותך, אבל אני צריכה מישהו שירצה אותי, שירצה להישאר" אמרתי, מרגישה כמו בחורה תלותית טיפוסית. אבל העדפתי להיות כזאת מאשר בחורה שבורה וחלולה כמו שהייתי, תוהה מה לא בסדר אצלי.
"אני לא... אני לא יכול להיות המישהו הזה" הוא אמר והלב שלי התכווץ מעט. תחשבי מה היה קורה אם היה אומר לך את זה אחרי ששכבתם? מזל שעצרתי את זה כאן.
"אני מבינה" אמרתי והתרוממתי על רגליי. "תודה שבאת וענית על השאלות שלי. אני חושבת שכדאי ש-"
"-אל תעשי את זה אנדי. אל תתנהגי כאילו נתקלתי בי בטעות ברחוב ותעיפי אותי מכאן" הוא חישק את לסתו.
"מה היית רוצה שאעשה במקום? אזרוק את עצמי עליך ואבלה איתך את הלילה?" שאלתי בעצבנות ושילבתי את ידי על חזי. "אתה הרי לא תהיה כאן בבוקר להתמודד עם ההשלכות".
"איזה השלכות?" הוא שאל והתרומם גם הוא מהספה.
"אני... זה לא משנה" הסמקתי, לא התכוונתי להגיד לו כמה נקשרתי אליו בזמן הקצר שאנחנו מכירים וממש לא התכוונתי להגיד לי איזו בחורה תלותית וכבדה אני. הלוואי שיכולתי להיות קלילה כמו קליאו ופשוט לעשות כיף בלי מחויבות, אבל אני לא.
"זה משנה לי" הוא אמר והתקרב, חום גופו שום מחמם אותי וגורם לי לרצות להתקרב עוד יותר. נלחמתי בתחושה.
"אני פשוט ארגיש מאוד רע אחרי שכל הסיפור יסתיים, זאת אומרת מחר. זה לא שווה את הכיף של הלילה, כבר הרגשתי חסרת תועלת אחרי סקס, שזה כל מה שיש לי להציע. אני לא מתכוונת להכניס את עצמי שוב למקום הזה" אמרתי לו, לא מביטה בעיניו. הוא היה שקט במשך כמה רגעים ואז ידו החמה חפנה את סנטרי וגרמה לי להביט מעלה, אל פניו.
"את לא חסרת תועלת" הוא אמר בשקט. "ויש לך הרבה מה להציע חוץ מסקס. זה לא איך שאני רואה אותך. אני פשוט לא יכול להיות..." עיניו נראו מעונות כשדיבר ולא מצא את המילים. "אף פעם לא רציתי יותר מלילה, אבל גם אם הייתי רוצה, זה פשוט יהיה מאוד מסוכן עבורך ואני לא יכול להעמיד אותך בסכנה כזו".
"סכנה?" שאלתי כלא מאמינה, "על מה אתה מדבר? אתה מעורב בעניינים לא חוקיים או משהו כזה?".
"לא בדיוק" הוא אמר. "זוכרת שדיברנו קודם על האחווה? אז לא שאלת אותי שאלה מאוד חשובה" קולו הפך לאפל יותר, לקחתי צעד אחורה בלי לשים לב.
"איזו שאלה?" שאלתי, קולי נחלש בחוסר ביטחון. משהו בי אמר לי שלא כדאי לי לשמוע.
"זה היה ממש לפני שחשבת שאני עושה ממך צחוק" הוא אמר בעליצות, אך עיניו נותרו אפלות. חשבתי לרגע ואז נזכרתי.
"למה ה-האחווה רוצה לנקות אותך מהעולם?" שאלתי, מרגישה קצת מגוחכת שאני בכלל ממשיכה להאמין לו.
הוא נאנח, עיניו לא משות מעיני. "כי אני יצור שטני, אנדי. מעולם החטאים" הוא אמר. למרות שהדברים שאמר הרתיעו אותי, הרגשתי שהוא דובר אמת. צמרמורת עברה בגופי למראה הבעת פניו.
הוסף רשומת תגובה