צחוק הגורל - ההתדרדרות המהירה של לב שבור

פרק 13

כשדינה חזרה הביתה מהמשמרת שלה, כבר הייתי רגועה יותר; הסמים עשו את שלהם והייתי עצובה אבל פחות מודעת. לא הבנתי למה, אבל לא הייתי מספיק טובה בשביל עדי. ולמרות שרציתי מאוד, לא יכולתי לשנות את זה. 

"היי" היא יצאה למרפסת ואמרה. "לא ראיתי אותך כל היום, מה עשית?".

"שום דבר מיוחד" השבתי.

"את בסדר?" היא הוסיפה. אולי היא שמה לב למבט המזוגג בעיניים או אולי, הכאב שינה את הצבע של האוויר סביבי. אני יודעת שזה נשמע מטופש, אבל ככה הרגשתי.

"כן בטח, פשוט היה יום מבאס בעבודה" אמרתי, מנסה לחייך חיוך מזויף.

"אוקי, באסה. את רוצה לצאת עם אלמוג ועדי היום? אלמוג אמר שיש איזו מסיבה ממש מגניבה.."

"לא" אמרתי קצת מהר מידי. ברגע ששמו של עדי עלה, העצב נכנס לי קצת יותר עמוק בלב.

יכול להיות שאני קצת דרמטית. תמיד הייתי כזו. לא הגבתי בדרמטית, לא צעקתי ולא רבתי עם הרבה אנשים, אבל כשנשבר לי הלב, זה היה כמו סוף העולם. אבל הפעם, התעקשתי, זה באמת סוף העולם. הפעם היה יכול להיות ביננו משהו מדהים. הוא היה לומד להתרכך, לרצות דברים חדשים, להתקדם.
אבל מי אני שאשנה בן אדם? הוא רוצה להיות דמוי עבריין מעונה ופגוע מהצד הפחות טוב של העיר, שייהנה. חשבתי לעצמי.

לדינה לא היה אכפת שעישנתי לה את החצי פייסל והיא אפילו גלגלה לנו אחד נוסף. המוח שלי היה רדום והצלחתי להתרכז פחות במחשבה על הגג של המלון ועל הדחייה של עדי. לקראת השעה 10, דינה קבלה פתאום הודעה מאלמוג שהם בסוף לא יוצאים, עדי לא רוצה. השתדלתי להראות כמה שפחות עניין וניסיתי להתרכז בסדרה האמריקאית שדינה שמה בטלוויזיה.

הימים חלפו, העבודה במלון הייתה אינטנסיבית והאוכל היה גרוע לבחורה בררנית וצמחונית שכמוני. בקושי אכלתי. כשהיינו בבית אני ודינה היינו מעשנות מלא ולאף אחת לא היה כוח לבשל, אז היינו מזמינות אוכל ומצחקקות באוויר הלילה החם שבמרפסת.

עדי ואני לא דיברנו מאז השיחה ההיא על הגג. המבט שלי המשיך לעלות אוטומטית בכל פעם שדלת הכניסה נפתחה, אבל הורדתי אותו במהירות, נוזפת בעצמי. יום אחד דניאל ציין שכל פעם שעדי עובר הוא בוהה בי מעבר לדלפק, מה ששימח אותי מאוד. דניאל היה איש שיחה נחמד, למרות שהוא היה גס ודי מוזר, הוא לא היה טיפש בכלל והוא הצחיק אותי. הוא כנראה נהנה מהתגובות שלי, כי הוא דיבר איתי כמעט בכל הזדמנות שהייתה לו. אחרי כמה ימים הוא שם לב שאני מדוכדכת, וסיפרתי לו בערפול על מה שקרה. לא רציתי לתת יותר מדי פרטים, אבל גם לא רציתי לשמור יותר בבטן. זה הרגיש נחמד לשחרר, החלטתי להתקשר לסופי כשאחזור לדירה ולחלוק איתה את ההתפתחויות האחרונות.

לקראת סוף המשמרת שלי, אחת הבנות הנוספות בקבלה, ספיר, הגיעה להחליף אותי ואני וסידני ירדנו לחדר האוכל ביחד. היא פטפטה על הארוס שלה וכשהתיישבנו עם המגשים שלנו, השיחה קיבלה תפנית מפתיעה. "אנדרס ואני.. אנחנו אוהבים להוסיף קצת עניין במיטה" היא אמרה בחיוך שובב. מה לעזאזל?
"בכל אופן, הוא ראה אותך באחת מהפעמים שהוא עבר בקבלה להגיד לי שלום והוא אמר לי לשאול אותך אם את בעניין" היא אמרה בענייניות.

"אממ.. עניין של מה?" אמרתי כדי להרוויח זמן. אני לא שופטת בחירות של אנשים כל עוד הן לא פוגעות באף אחד ואני בטח לא אגיד לאנשים איך להתנהג במיטה, אבל אולי הפתיחות הזו שלי מעבירה את המסר הלא נכון?

"להצטרף אלינו ללילה" היא אמרה בחיוך, עיניה בוחנות את התגובה שלי. "אנדרס יכול להשתתף או רק להסתכל מהצד אם את מעדיפה" הוא הוסיפה בציפייה.

"האמת.. שאני לא מרגישה כל כך בנוח עם זה" אמרתי לאט. "אבל תודה על ההצעה" הוספתי כדי לא לפגוע בה.

"אוקי, תעדכני אותי אם תשני את דעתך" היא אמרה.

אחרי השיחה המעט מוזרה הזו ניגשתי לפנות את המגש שלי ועברתי ליד השולחן שבו ישבו הקב"טים. ראיתי שעדי שם והיישרתי במהירות את המבט, מפנה את הכלים ויוצאת לאט מהחדר. כבר החלפתי את המדים שלי ולבשתי מכנס ג'ינס קצר ומשופשף וגופיה דקה. הרגשתי את המבט שלו מלווה אותי את כל הדרך עד ליציאה, אבל לא האטתי את הקצב ולא הסתובבתי, אני יותר חזקה מזה.

יצאתי מהמלון כששמעתי פתאום קריאה מאחורי. הסתובבתי וראיתי את עדי מתקרב אלי בצעד מהיר. הבטן שלי שקעה והרגשתי חום לא מוסבר ממלא את הגוף שלי. השתדלתי לשוות לעצמי הבעה אדישה ולהתנהג כאילו אני ממהרת לתפוס את האוטובוס הביתה, מה שבאמת היה נכון.

"היי" הוא אמר מתנשף.

"היי" אמרתי, מרימה אליו את מבטי בזהירות.

"רציתי לדבר איתך, יש לך כמה דקות?" הוא שאל והפנה עם ראשו אל עבר הספסלים שבחלקו האחורי של המלון.

"האמת שיש לי אוטובוס לתפוס.." אמרתי לאט. רציתי לשמוע מה יש לו להגיד, אבל לא הייתי בטוחה שכדאי.

"אולי תיקחי את זה שאחריו?" הוא שאל, אבל התגנבה אלי התחושה המוכרת שאין לי באמת ברירה.
"אוקי.." נכנעתי. רציתי לדעת אם הוא שינה את דעתו. אם הוא הבין שאני הדבר הכי טוב שיכול לקרות לו ושהוא לא יכול לפספס את ההזדמנות הזו. ממש כמו בסרט אמריקאי לא מוצלח במיוחד.
התיישבנו על הספסלים והסתכלתי עליו, מחכה.

"רציתי לראות אם אתם בסדר" הוא אמר והסתכל עלי. המבט שלו היה כנה, אבל מה אני כבר יודעת?
"אני בסדר" שיקרתי. הוא לא צריך לדעת על הכאב, על זה שאני בקושי אוכלת ומעשנת יותר מבדרך כלל. הוא לא צריך לדעת שהסירוב שלו השפיע עלי כל כך.

"אז אני לא" הוא אמר והרמתי את המבט בהפתעה אליו. "אני אוהב לדבר איתך וכיף לנו ביחד. יש לנו גם את אותם חברים ואני לא רוצה שדברים יהיו מוזרים ביננו" הוא אמר והוסיף בשקט "את גם יודעת שאני מחבב אותך.. בואי נחזור לאיך שדברים היו״ הוא אמר וניסה לחייך.

האמת, העדפתי לחזור לאיך שדברים היו. כשלא הרגשתי כמו מטומטמת. כשלא פחדתי לפגוש את המבט שלו בחדר אוכל. זו גם הזדמנות טובה, חשבתי עמוק עמוק בלב, להראות לו מה הוא מפסיד.

״אוקי״ אמרתי וניסיתי לחייך.

״יופי״ הוא אמר, החיוך שלו גדל. ״ בואי נצא היום כולנו, ממש התגעגעתי אליך השבוע״ הוא הניח עלי יד אחת לאורך הכתף. הלב שלי החסיר פעימה.

״למה לא״ אמרתי בהתלהבות קצת מזויפת. לא כך כך התחשק לי לצאת, אבל זו תהיה הזדמנות טובה להיראות טוב ולחדש את החברות שלנו. ואולי לגרום לו לרצות קצת מעבר.

עדי נשאר לדבר איתי עוד כמה דקות, כאילו השבוע הזה לא קרה בכלל ואחר כך חזר בחזרה למלון. אני המשכתי לתחנה ותפסתי את האוטובוס הבא הביתה. היום היה מאוד חם והשמש הייתה קצת נמוכה אבל עדיין האירה וחיממה את האוויר, אז החלטתי להיכנס לשחייה מהירה בבריכה.

כשהגעתי לדירה החלפתי לבגד ים וירדתי לבריכה של הבניין, חושבת על מה שעדי אמר לי. כשנכנסתי לאט למים הנעימים, הבנתי שמה שהכי בלבל אותי הייתה התחושה שאכפת לו. הוא הראה לי שאני חשובה לו ואמר שהתגעגע אלי, אבל עדיין נשארנו באותו מקום. שכבתי איתו והתחלתי להתאהב בו, והוא לא רוצה להתחייב או להתחיל איתי קשר.

אבל לפחות לא איבדתי אותו ואולי נוכל להחזיר את המצב לקדמותו, פחות או יותר. המסיבה הלילה תהיה הזדמנות טובה לראות איפה אני עומדת ואם הוא התכוון למה שאמר.