צחוק הגורל - שוב חברים

פרק 14

כשחזרתי הביתה צנחתי על המיטה, מבולבלת אבל קצת פחות עצובה. הוא ניגש לדבר איתי ואמר לי שאני חסרה לו, חשבתי עם צביטה קטנה של אושר, אולי לא טעיתי כמו שחשבתי, אולי אני לא כמו מאה בנות אחרות.

אבל.. כשאני חושבת על זה לעומק, הוא גם לא אמר א מה שרציתי שיגיד.

החלטתי להניח לעניין בינתיים ולבחור מה ללבוש למסיבה הלילה; רציתי להיראות יפה, למשוך את תשומת הלב אלי ולראות את עדי מקנא קצת ומבין כמה הוא רוצה אותי לעצמו.

אחרי שעה וקצת, דינה נכנסה בדלת, מיוזעת, ממורמרת וכמובן – רעבה. "אולי נזמין משהו?" היא שאלה בתקווה.



"כבר סוף החודש ואין לי כל כך כסף לבזבז" אמרתי ברמיזה. גם לא כל כך הייתי רעבה.

"נו טוב" היא החמיצה פנים. "אבל ברגע שנכנסת המשכורת הראשונה, אנחנו מזמינות פיצה" היא הזהירה.

דינה כמובן התחילה להתלהב לקראת המסיבה והתחילה לעשות פן, להתאפר וללבוש בגדים שהיו קטנים עליה בכמה מידות. רציתי גם להשקיע, אז ביקשתי מדינה שתשים לי ק קצת אייליינר ומסקרה ולבשתי מכנס קצר לבן וגופיה שחורה צמודה. המכנס, שפעם עלה עלי בקושי מסוים, החליק היישר מהרצפה אל הירכיים שלי; נראה שלא אכלתי מספיק החודש.

מאופרת ולבושה ליציאה, הייתי חייבת להודות שאני די מרוצה; המשקל שהורדתי החמיא לי והבגדים ישבו עלי בדיוק.

ישבתי על המיטה של דינה ודיברנו קצת עד שאלמוג ועדי יגיע לאסוף אותנו. היא הזכירה את ליאור, הבחור החמוד שהכירה וסיפרה לי שהם מסתמסים כמעט כל היום בעבודה ושאולי הוא יגיע הלילה לפגוש אותה במסיבה.

שמחתי שדינה מצאה מישהו שהיא מחבבת, חשבתי שאולי היא בקטע של עדי, בגלל הפרצופים שהיא עשתה לי אחרי היום חופש שלנו ביחד, אבל כנראה שטעיתי.

קצת אחרי השעה עשר דינה קיבלה הודעה מעדי וירדנו בזריזות אל הלובי. המכונית הקטנה והלבנה חיכתה לנו בחנייה וניגשנו לפתוח את הדלתות ולברך את הבנים לשלום.

זה היה כאילו לא קרה שום דבר. כולנו צחקנו, פלירטוטים נזרקו לאוויר החם עם מגע אגבי על הזרוע ובלי ששמתי לב, כבר היינו באזור התיירות של העיר.

זה היה אזור מרכזי, די קרוב לאזור המלונות, לחופים ולקניון. הוא היה מורכב מפאבים רבים ולא מעט מסעדות, מלא אורות ומוסיקה רועשת. כפיתי על עצמי להתעלם מחוסר הנוחות שהרעש וכמות האנשים גרמה לי והלכתי אחרי כולם למועדון הראשון שהחלטנו להיכנס אליו.

מיד ניגשנו לקנות שתייה ואחרי כמה לגימות של משקה קפוא ומתוק עם טעם לוואי של וודקה, התחלתי להרגיש קצת יותר בנוח לרקוד ולהתמסר למוסיקה שסביבי. דינה רקדה איתי והביטה לצדדים כל כמה רגעים, הנחתי שהיא מחפשת את ליאור. קיוויתי לפגוש אותו, הוא היה נשמע מאוד נחמד, לפחות לפי איך שדינה מתארת אותו.

הלילה העמיק עם כל שעה שעברה ואנחנו עברנו בין פאבים שונים, שיכורים, ושמחים. האלכוהול הסיר כל דאגה מליבי, הריקודים הזרימו בי אדרנלין חם והנוכחות של עדי גרמה לי אושר. השתדלתי להתעלם ממנו ככל האפשר, לדבר עם כמה בנים בצורה מפלרטטת ולרקוד עם אלמוג ודינה בצורה קצת יותר מינית ממה שהייתי רוקדת אם הוא לא היה שם. השתדלתי מאוד להראות לו שאני לא משתדלת, ששכחתי מכל מה שהיה ושאני בסדר, יותר מבסדר.

לקראת המועדון האחרון, ליאור הצטרף אלינו וסוף סוף זכיתי להכיר אותו; הוא היה בחור גבוה ומעט שמנמן, שזוף עם חיוך גדול, והוא באמת היה מאוד נחמד. הוא הצטרף לריקוד שלי ושל דינה, והחלטתי לתת להם קצת זמן לעצמם. גם התחלתי להרגיש קצת עייפה. אלמוג ניגש אלי עם חיוך והתחיל לרקוד איתי, אבל אמרתי לו שאני צריכה לקחת קצת אוויר.

יצאתי מהמועדון והתיישבתי על אחד הספסלים שבחוץ. המוסיקה השאירה את האוזניים שלי מצלצלות והרגליים שלי כאבו. ישבתי על הספסל ונתתי לגוף שלי להירגע קצת מכל הרעש, הריקודים והאלכוהול. הבטתי אל החנות שהייתה מולי וראיתי את המוכר מוסר בגט גדול לזוג צעיר. תהיתי אם הם ביחד או שאולי הם סתם חברים טובים. אולי הוא רוצה אותה, אבל היא כבר החליטה שהוא לא הטיפוס שלה. אולי היא שכבה איתו בתקווה שזה יוביל ביותר, אבל זה פשוט גרם לו לכבד אותה פחות.

חשבתי על עדי, על הערב הזה שנועד באיזשהו מקום להחזיר את החברות שלנו לאזור מבטחים. קיוויתי שאני עושה את הדבר הנכון, להחזיר אותו לחיים שלי ולתת לו את ההזדמנות לפגוע בי שוב. אבל רציתי להאמין שהוא יכול להיות טוב. טוב עבורי. טוב כבן אדם. הרי בכל אחד יש גם טוב, נכון?

קול צעדים הפריע את ההרהורים שלי והרמתי את הראש. עדי התקרב אלי, מתנשף ומחייך, נראה כאילו הרגע סיים לרקוד ויצא החוצה לחפש אותי. הוא התיישב על הספסל ליידי ואני לא יכולתי שלא לחשוב שהוא טוב.

"כבר נמאס לך?" הוא שאל.

"קצת" הודיתי. תמיד היה נימאס לי ראשונה, אם זה היה תלוי באחרים, הם היו נשארים שם עד הבוקר.

"את רוצה לחזור הביתה?" הוא שאל, קולו מתחמם מעט.

"אני חושבת שאקח מונית. תישארו לרקוד" אמרתי וניסיתי לחייך.

"זה לא יהיה כיף אחרי שתלכי" הוא אמר וקירב אותי אליו במעין חצי חיבוק. זה הרגיש נחמד, אבל הייתי צריכה לנתק את עצמי, לא רציתי לאהוב את זה ולפתח תקוות חדשות.

"אני בטוחה שתסדרו" אמרתי והבטתי אליו. רציתי לחזור הביתה ולהתכרבל במיטה שלי. עם עדי. לא, לבד. כעסתי על עצמי. הבטתי בפנים המסוקרנות שלו, ועברתי לעיניים הירוקות. ספסל המתכת הרגיש חם יותר וידעתי שאני צריכה ללכת.

"נתראה בעבודה" אמרתי אבל לא זזתי. חיכיתי שיגיד משהו. אולי שהוא מצטער. אולי שהוא עשה טעות. משהו שייתן לי תירוץ לנשק אותו. אבל הוא לא אמר כלום. קמתי לאט והוא קם מיד אחרי ומשך אותי לחיבוק חזק. הריח שלו סחרר אותי והגוף שלו לא היה יכול להיות מספיק קרוב.



התנתקנו ובלי להביט בו מלמלתי "ביי" מהיר והתחלתי ללכת.

"הילי" שמעתי מאחורי והסתובבתי להביט בו. "אנחנו שוב חברים?".