פרק 15
הלילה היה חם, אבל הקור שהרגשתי הגיע מבפנים. מן כאב כזה, משולב בתסכול. למה אני לא מספיק טובה? למה אכפת לנו כל כך אחד מהשנייה אבל אנחנו לא יכולים להיות ביחד? כל פעם שהיינו ביחד, הרגשתי שהוא מסתכל עלי, שהוא רוצה אותי קרוב. ואצלי זה בדיוק אותו סיפור.
אבל רציתי לסיים עם הדרמות. רציתי להרגיש טוב. רציתי להפסיק להילחם על מישהו שלא רוצה אותי. אז הבטתי בו כמה שניות ואמרתי "כן" מהיר. הרמתי את היד לשלום וירדתי לכיוון הכביש, היכן שחיכתה שורות מוניות לחוגגים השיכורים. לא הבטתי אחורה, גם כששמעתי כמה בנים צועקים לי וגם כשנדמה היה לי ששמעתי את השם שלי. עליתי על המונית הראשונה שראיתי ונסעתי חזרה לדירה.
כשהגעתי לדירה הישנה נפלתי על המיטה המבולגנת, בלי להחליף בגדים ונרדמתי תוך כמה שניות.
השעון המעורר העיר אותי בבוקר עם מנגינה שלמדתי לשנוא. התהפכתי במיטה וחשבתי: יום חמישי היום - יום הגעות במלון. כל האורחים של הסופ"ש יגיעו היום, יהיה לי מזל אם אצליח לצאת להפסקה אחת היום, נאנחתי בתסכול.
קמתי לאט מהמיטה ופשטתי את הבגדים של אתמול. גררתי את עצמי לכיוון המקלחת ודרכתי בטעות על אחת הנעליים של דינה שהיו מפוזרות ברחבי החדר. אאוץ'. אחרי כמעט חודשיים של מגורים עם דינה, כמעט שהתרגלתי שרוב הדירה הייתה מלאה בדברים שלה. כמעט.
אחרי מקלחת מהירה התלבשתי ועשיתי את הדרך הרגילה אל תחנת האוטובוס שליד הבניין שלנו. הנסיעה עברה מהר ומצאתי את עצמי עומדת מול הדוכס. מפלצת ענקית של חדרים, מביטה אלי, כאילו יודעת מה מחכה לי היום. השבתי לה מבט וראיתי את אלמוג עומד בכניסה למלון. נגשתי להגיד שלום וראיתי שהוא עומד עם אחת העובדות של הלובי. חייכתי אליו, אבל כשהוא שם לב אלי הוא אמר במהירות משהו לעובדת, והיא הביטה בי ונכנסה במהירות למלון. מוזר.
"היי" אמרתי כשכבר הייתי מספיק קרובה. "מה הסיפור שלה?" שאלתי.
"אה היא לא אמורה לעמוד ולדבר איתי פה בחוץ, אז היא נכנסה לפני שהמנהל שלה יראה אותה" הוא אמר באגביות וחייך אלי.
"אוקי" אמרתי לאט. "אז עד מתי נשארתם במועדון בסוף?" ניסיתי לשנות נושא.
אלמוג צחק וסיפר לי שלא פספסתי שום דבר מעניין ואחרי כמה דקות של שיחה מאולצת, נכנסתי למלון ונגשתי לדלפק הקבלה. הבחורה עם השיער השחור, שהייתה בלילה הראשון שהגעתי עמדה מול דלפק השיש המבריק. גיליתי שקוראים לה גל.
המשמרת התחילה לאט, אבל לקראת שעות הבוקר המאוחרות דלפק הקבלה היה עמוס באנשים. היינו חמישה פקידי קבלה, שתי אחמ"שיות וסגנית מנהלת אחת, אבל עדיין בקושי הצלחנו לעמוד בקצב. לקראת הצהריים שמעתי את גל רבה עם אחת האחמ"שיות, בחורה רזה בשם נטלי, על היחס שלה כלפי אחד הלקוחות. אחרי כמה דקות יצאתי להפסקת אוכל וראיתי שגם גל יורדת איתי לכיוון חדר האוכל. היא רתחה והסתכלה עלי. ניסיתי להביט קדימה, אבל היא פשוט התפוצצה.
"את מאמינה מה הנטלי הזו אמרה לי?" היא אמרה כאילו היינו באמצע שיחה. "לא עומדת בסטנדרטים של הרשת עלק" היא המשיכה בטון כועס. "כולה אמרתי לו שיוריד את הווליום כשהוא מדבר איתי, כי זו ממש לא אשמתי שהסוכן שלו עשה פשלה בהזמנה!".
"אה" אמרתי מבולבלת. אני לא רוצה לעצבן אותה עוד יותר, עדיף לעודד אותה להמשיך להוציא את מה שיושב עליה. "זה מה שהיא אמרה לך?"
"כן!" היא אמרה במעט הקלה "איזו חצופה היא! היא מצפה שאני אעמוד שם כמו דחליל בזמן שאנשים צועקים עלי?" היא שאלה בציניות. גל המשיכה לדבר על האורח ועל נטלי עד שהתיישבנו בחדר האוכל. היא אפילו לא שמה לב שלא לקחתי שום דבר לאכול, מרוב שהייתה שקועה בכעס שלה.
אחרי שהיא נרגעה קצת יצאנו מהמלון כדי שהיא תוכל לעשן.
ישבנו על יד המרינה ודיברנו קצת, בעיקר על העובדים במלון. לגל היה מה להגיד על כל אחד מהם, ולרוב זה לא היה נחמד. המרינה הייתה יפה, למרות שהיא העלתה ריח מסריח לאוויר והצלחתי ליהנות קצת מהשקט. העומס והאנשים שדרשו לקבל חדר עם נוף יפה ובקומה גבוהה ואם אפשר גם לפנק אותם, בחינם כמובן, די התחילו להימאס עלי.
אחרי שתי סיגריות, של גל כמובן, חזרנו באי רצון לקבלה, להתמודד עם עדר האורחים שפשוט לא הפסיק להגיע. כשסיימתי את המשמרת שלי בשעה 16:00, כבר לא הרגשתי את הרגליים. ההוכחה שהייתי כל כך עסוקה, היא שכמעט לא הרמתי את הראש להביט בעוברים והשבים בחיפוש אחר הפנים של עדי, זה כמה עסוקה הייתי.
כשנסעתי באוטובוס חזרה לדירה, ניסיתי לא לחשוב עליו יותר מדי. הוא עושה את הבחירות שלו והן יובילו אותו לאן שיובילו. הוא לא מראה רצון להיות איתי או להשתנות ואני לא צריכה מישהו כזה בחיים שלי. אבל עם כל דברי ההיגיון שאמרתי, ידעתי שאם הוא פתאום יופיע, יהיה לי מאוד קשה להגיד לו לא. אז חשבתי שעדיף לא לתת לו את ההזדמנות ולנסות לא להיות איתו לבד יותר.
************************************************************************************************
השבועות חלפו והגיעה תקופת החגים. הקיץ העמוס התחלף בהפוגות מזדמנות, אבל עדר האנשים המשיך והגיע בכל הזדמנות. כל חג היה סיוט מתמשך והתחלתי להרגיש שאני במן שגרה מוזרה. עבדתי רוב הזמן, בזמן שלא עבדתי הייתי עם האנשים שעבדו איתו כל היום וכל מה שדיברנו עליו היה המלון. הייתי בלופ אחד גדול. עדי ואלמוג המשיכו להופיע בדירה, אבל כל עוד דינה הייתה לא היה לי אכפת.
עדי המשיך להתנהג כרגיל; הוא חייך אלי הרבה, חיפש להיות ליידי והתייעץ איתי בכל מיני דברים. אני אשקר אם אגיד שלא אהבתי את זה והזיכרון של השיחה על הגג התערפל עם כל שאיפה שלקחתי מהג'וינט.
באחד הערבים, דינה חזרה לדירה אחרי משמרת ביניים במלון ועדי נכנס אחריה. זה לא היה ממש חריג, הוא היה מפיץ אותה הרבה פעמים כשהם סיימו לעבוד ביחד.
עמדתי במרפסת עם תחתונים וגופיה שהייתה פעם צמודה ועישנתי, מסתכלת על המדבר. למרות שנגמר הקיץ, אילת הייתה עדיין חמה מאוד ונהניתי מפייסל קטן וכוס קולה קרה במרפסת. כששמעתי את הדלת נפתחת לא טרחתי להסתובב. הייתי עסוקה מדי בנוף היבש שנגלה אלי. רק כששמעתי את הקול של עדי, הבנתי שגם הוא הגיע. הוא עמד בכניסה למרפסת והביט בי. נשפתי גל עשן אל תוך אוויר הלילה השחור והרמתי את הפייסל מולו ברמיזה. הוא לא אמר כלום ולקח אותו ממני. אחר כך נכנסתי לדירה ושמתי מכנס פיג'מה משובץ וחזרתי בחזרה למרפסת. דינה נכנסה להתקלח ואני ישבתי על יד עדי וחיכיתי לקבל בחזרה את הפייסל שלי.
הוא הביט בי ועישן. לא הצלחתי לפענח את המבט שלו אבל קיוויתי שדינה תצא בקרוב מהמקלחת ותצטרף אלינו.
"את נראית רזה" הוא אמר בקול שקט, כמעט עצוב.
"האוכל במלון לא משהו" אמרתי בלי להסתכל עליו. הוא העביר אלי בדל ג'וינט שנשארו בו שלוש שאיפות והתחיל לגלגל אחד חדש מנרתיק שחור שהוציא מהכיס.
הוא רכן מעט לכיוון שלי ושאל "את רוצה שנזמין משהו לאכול?". הרגעים האלה, שהוא מראה שאכפת לו ממני, היו הכי קשים עבורי. זה בלבל אותי ולא הצלחתי להבין מה הוא רוצה. מה הוא מרגיש.
"לא, זה בסדר" אמרתי. הסתכלתי עליו מגלגל פילטר קרטון קטן ומכניס אותו לזווית הפה.
"אולי איזו פיצה?" הוא עודד.
"מה אתם מזמינים פיצה?" שמעתי את קולה של דינה, נרגש בכניסה למרפסת.
"כן" עדי אמר בקול החלטי והסתכל עלי.
כעבור 40 דקות של פטפוטים על העובדים החדשים שהגיעו למלון בשבוע האחרון, נח על שולחן הפלסטיק הלבן מגש פיצה גדול וחם. דינה הזמינה פיצה משפחתית כפולה עם אקסטרה גבינה ופטריות. כשריח הבצק האפוי והגבינה המלוחה הגיע אלי, הבנתי כמה אני רעבה.
לקחתי ביס גדול מהמשולש הראשון ועצרתי אנחה של אושר. לקחתי עוד ביס ועוד אחד, כמעט בלי ללעוס. עדי הביט בי בסיפוק ולקח לעצמו משולש.
אכלנו בשקט כמה דקות כשעדי שאל לפתע "יהיה אכפת לכן שאני אשאר לישון פה היום? יש איזו בעיה במגורים שלי".
"בטח" דינה אמרה מיד ועדי הסתכל עלי.
"כן, זה בסדר" אמרתי ולקחתי משולש נוסף. אני מקווה שהוא לא מצפה שאני אחלוק איתו את מיטת היחיד שלי שוב.
הוסף רשומת תגובה