צחוק הגורל - החלטה מבלבלת

פרק 16

שאר הערב היה די רגוע, דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה והרשתי לעצמי ללכת לישון מאוחר כי היה לי יום חופשי למחרת. כשדינה החליטה שהיא הולכת לישון קמתי גם אני, לא רציתי להישאר לבד עם עדי. זאת אומרת, רציתי, אבל לא סמכתי על עצמי וגם לא עליו.

אספנו כמה שמיכות עבות וכריות, וסידרנו לעדי מיטה קטנה על הריצפה. דינה ועדי נכנסו כל אחד למיטה שלו ואני הלכתי לכבות את האור. החדר החשיך לגמרי ואני ניסיתי למצוא את הדרך בחזרה למיטה שלי, מתפללת לא לדרוך על אחת הנעליים של דינה. מגששת בחושך, פתאום הרגשתי יד חמה אוחזת לי ברגל ועוצרת אותי. הלב שלי קפץ וברק של התרגשות עבר לי בבטן. היד החמה עברה להחזיק לי ביד ולמשוך אותי לעבר הריצפה. לרגע חשבתי להיכנס איתו מתחת לשמיכות ולתת לעצמי כמה רגעים של אושר. אבל נזכרתי בכאב ובתחושת הדחייה, וקפאתי במקום. החזקתי את היד שלו ובהחלטה של רגע, עזבתי אותה והמשכתי למיטה שלי, מסובבת את גבי לכיוון שלו. הרגשתי את האכזבה שלו, למרות שלא החלפנו מילה, אבל ידעתי שככה עדיף ולא הבנתי למה הוא מתעקש להתקרב אלי, כשהוא יודע שהוא לא רוצה אותי.

לא הצלחתי להירדם מרוב כל המחשבות שעברו לי בראש, אבל הצלחתי קצת להרגיע אותן במחשבה שעשיתי את הדבר הנכון. כשהבוקר הגיע, קמתי עם תחושת גאווה קטנה שלבלבה לה מהחזה שלי. המחשבה שיש לי את כל היום לעצמי, העניקה לי כוח לקום מהמיטה ולצפות ליום שלפני.

קמתי, מעט מעורפלת מהשינה ונכנסתי ישר להתקלח. המים החמים הרגיעו אותי וכבר רציתי להתחיל את היום. יצאתי, ריחנית ומלאת אדים, עטופה במגבת לבנה ורכה וצחצחתי שיניים מול הראי הקטן שמעל הכיור. סירקתי את השיער הרטוב ופתחתי את הדלת כדי לצאת ולבחור לעצמי בגדים להמשך היום, אבל מישהו כבר עמד שם, חוסם לי את היציאה. עדי לא יצא לעבודה עם דינה כמו שחשבתי והוא עמד מולי, עם מבט חם בעיניים ובלי חולצה. הוא הסתכל עלי מלמעלה קפוא לרגע אבל תוך כמה שניות התקבלה החלטה בעיניו. הוא הניח יד גדולה אחת על הצוואר שלי ואת היד השנייה על המותן והצמיד אותי אליו. הוא התכופף במהירות והצמיד את השפתיים שלו לשלי בעוצמה ובמהירות שלא ציפיתי מאדם שרק התעורר. הוא היה חם ודורש ואני לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלהיענות לו. הוא הוריד ממני את המגבת שהפרידה בינינו ומשך אותי לאחור אל עבר המיטה שלי. נשכבתי על המיטה והידיים שלו טיילו על הגוף שלי, כאילו התגעגעו לכל חלק וחלק. התנשפתי בין נשיקה לנשיקה, מתענגת על התחושה שהוא קרוב כל כך. הרגשתי שיכורה מעונג ולא הצלחתי לחשוב. פתאום הרגשתי אותו נכנס אלי, במהירות ובפשטות, כאילו הוא שייך אלי. הוא הצמיד את הפה שלו לשלי ובלע את הגניחות שנפלטו ממני אחת אחרי השנייה, בעוד אני מתפרקת מתחתיו. אחרי שהמוח שלי התערפל לחלוטין, הרגשתי את הפעימות האחרונות ואת היד שלו מתהדקת על הגוף שלי.

שכבנו במיטה, מותשים. אחרי דקה בערך הרגשתי אותו יוצא ממני וראיתי שהוא מוריד מעצמו קונדום, קושר אותו וניגש לפח כדי לזרוק אותו. אפילו לא שמתי לב שהוא שם אותו, הייתי כל כך מרוכזת בתחושה שהוא נוגע בי.

שכבתי על המיטה, חשופה, והבטתי בו חוזר בחזרה למיטה ונשכב לצידי, מערסל אותי בידיו. לא רציתי להגיד כלום. לא ידעתי מה. נהניתי מזה בדיוק כמוהו, אבל ידעתי שהוא לא שינה את דעתו בקשר אלי. החלטתי שאני לא מתכוונת לדאוג מזה יותר וגם לא להרגיש רע ממה שקרה. לא יכולתי להתכחש למשיכה שלנו וגם לא לרגשות שלי. לא ידעתי מה לעשות. אז פשוט לא עשיתי כלום. שכבתי לידו, נהנית מהמגע והחום שלו. אחרי כמה דקות הוא נישק את הראש שלי ושאל מה אני רוצה לעשות היום. החלטנו ללכת לים ולזרום משם.

החוף של מוש היה מלא מחצלות, זולות קטנות ונדנדות עץ. מקום מושלם לבלות בו את היום. גם לאף אחד לא היה אכפת אם עישנת, כי לכולם שם היה פייסל ביד. בגלל שהגענו באמצע שבוע, החוף היה די ריק ומצאנו מקום טוב לשבת, עם כריות וצל. הזמנו בירה ועדי גלגל לנו פייסל גדול. ישבנו אחד ליד השני, כמעט נוגעים ודיברנו על החיים. עדי סיפר לי על אמא שלו ועל כמה הוא אוהבת אותה. איך היא תמיד מקבלת אותו באהבה ומכינה לו את האוכל שהוא אוהב כשהוא חוזר הביתה. חייכתי למראה הבעת הערצה שנפרסה לו על הפנים. ופתאום הרגשתי עצב נורא, כשחשבתי על אמא שלי. דיברנו בטלפון כמה פעמים, אבל לא ראיתי אותה כבר 3 חודשים. השפלתי את המבט ונאבקתי בדמעות. "מה יש?" עדי שאל.

"סתם, חשבתי על אמא שלי" אמרתי לאט, משתדלת שהקול שלי לא ירעד. הוא הניח עלי יד ומשך אותי אליו. הוא הדליק את הפייסל ונתן לי לעשן. נרגעתי קצת ולקחתי שלוק מהבירה שלי. אחרי כמה דקות, בהן ניסיתי להחליף לנושא קליל יותר, ירדנו אל קו המים ושחינו קצת. הקיץ נגמר, אבל עדיין נשארו שאריות חום באוויר והשמש זרחה חזק מלמעלה.

כשחזרנו אל הזולה הקטנה שלנו, עדי הזמין אותי למשחק שש-בש. הוא לא ידע, אבל אני התמקצעתי בשש-בש בשירות הצבאי שלי. חייכתי ונעניתי לאתגר. אחרי כמה משחקים הבנתי שעומד מולי יריב ראוי, בקושי הצלחתי לנצח אותו.

"6-2" הוא אמר בחיוך. "את רוצה להמשיך להפסיד או שנאכל משהו? נהייתי רעב".

מעוצבנת אך משועשעת הזמנתי פיתה עם צ'יפס וסלט, ועדי הוסיף לעצמו גם טחינה. הוא לא הפסיק להצחיק אותי ובין צחוק לצחוק, הרגשתי איך הלב שלי מתנפח בחזה שלי. בשעות אחר הצהריים, כשהשמש הפסיקה לחמם, החלטנו לחזור לדירה. הסתכלתי עליו מתניע את הרכב ויוצא מהחנייה ותהיתי בלב, מה הוא רוצה ממני?