צחוק הגורל - אין נורא כמו כאב של בגידה

פרק 17

ביום למחרת הרגשתי מבולבלת. הייתי מלאה תהיות ותחושה מוכרת של אכזבה התגנבה לליבי. ניסיתי להכריח את עצמי לא לחשוב על אתמול. לא לחשוב על עדי. לא לתכנן ולא לצפות. אבל כמובן שלא הצלחתי. מצאתי את עצמי מחפשת אותו בעיני מדלפק הקבלה ובחדר האוכל. אפילו כשהלכתי לשירותים הסתכלתי סביבי. הרגשתי שאני מתחילה לפתח מעין אובססיה, אבל לא הצלחתי להאשים את עדי. הוא אמר לי שהוא לא מעוניין והנה אני, מתאהבת בו שוב ושוב.


משמרת הבוקר שלי כמעט נגמרה ומצאתי את עצמי בוהה במסעדת הלובי שמולי. האורחים ישבו בכורסאות הקטנות, שתו תה והזמינו כריכים. מלצריות לבושות שחור ומצוידות בסינרים שירתו אותם ויצאו ונכנסו מדלת המטבח הגדולה. המנות עוררו בי תחושת רעב שהזכירה לי שלא אכלתי מאתמול בצהריים, כשביליתי את היום עם עדי על החוף. המחשבה על עדי עוררה בי ריגוש מסוים וכשדלת הכניסה של המלון נפתחה ועדי נכנס בה, כמעט ולא הצלחתי להשתלט על הפרפרים שהתעוררו לי בבטן. השפלתי מיד את המבט שלי, מקווה שהוא ייגש אלי ולא יתפוס אותי בוהה בו, אבל אחרי כמה שניות בהן לא שמעתי את השם שלי, הרמתי את מבטי וראיתי את גבו של עדי מתרחק לכיוון הלובי. הוא התיישב על אחד מכיסאות הבר וחיכה. אולי הוא מזמין משהו לשתות? היום באמת היה חם מהרגיל. אחרי דקה או שתיים, ראיתי את אחת המלצריות החדשות, בחורה מתולתלת ובעלת גזרה דקה, ניגשת אליו. הוא משך אותה אליו ולמרבה אימתי הצמיד לה נשיקה ארוכה לשפתיים.


בעוד הם מדברים ממרחק קצר מאוד, אני עברתי התמוטטות עצבים שקטה, אך איומה, בדלפק הקבלה. הרגשתי קור מצמרר שטיפס במעלה עמוד השדרה שלי, הבטן שלי קפאה והלב שלי פעם בעוצמה. היו לי כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה כעס, כל כך הרבה האשמות. לא הצלחתי להבין איך אני עומדת עכשיו בשקט מופתי ולא צורחת הכל אל עבר הבחור שחשבתי שאכפת לו ממני. תוך כדי סערת הרגשות הנוראית שלי, ניגש אלי אורח וביקש מפתח נוסף לחדר. בידיים רועדות ובלי להסיר את עיני ממסך המחשב, הוצאתי לו כרטיס חדש והגשתי לו אותו בדממה. רציתי לברוח, רציתי להגיע לדירה ולהתחבא מתחת לשמיכה שלי. רציתי להפסיק להרגיש. כי מה שהרגשתי עכשיו היה נורא.


דניאל ניגש אלי והתחיל לדבר איתי, אבל לא הצלחתי להתרכז במה שהוא אומר. פשוט נאבקתי בדחף להסתכל אל עבר הלובי ולראות מה עדי והמלצרית המתולתלת עושים. היא מחייכת אליו? הוא שם לה יד על המותן כמו שהוא אוהב לעשות לי?


כמה דקות לפני סוף המשמרת שלי, אמרתי לליאת שאני צריכה להספיק כמה דברים וירדתי במהירות למלתחות. החלפתי בגדים כמו זומבי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמלון. ראיתי את עדי יושב ומעשן על אחד הספסלים שבחוץ והוא הרים את ידו כמזמין אותי להצטרף. לא יכולתי להסתכל עליו. שמרתי על מבט קפוא והמשכתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. שמעתי אותו קורא בשם שלי, אבל לא הסתובבתי. עליתי על האוטובוס, שמתי אוזניות והתאפקתי לא לפרוץ בבכי. עוד קצת. אמרתי לעצמי. חכי כשתגיעי לדירה.


כשנכנסתי בדלת, הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת למגירה הקטנה שלי, להוציא ניירות גלגול, טבק וירוק, ולהתחיל לגלגל לעצמי ג'וינט. אולי לא הייתי מומחית בהכנה, אבל כבר ידעתי מספיק כדי להכין אחד שאפשר לעשן. בידיים רועדות קירבתי את קצה נייר הגלגול לפי, ליקקתי את החלק הדביק וסגרתי את הפייסל. לקחתי כוס ומילאתי אותה בקולה ויצאתי למרפסת.


השמש התחילה לשקוע והאוויר התחיל להתקרר. הכנסתי את הפייסל לפה והדלקתי אותו עם כמה שאיפות קטנות. הרגשתי איך הגוף שלי נרגע ואיך המוח שלי מתחיל להתערפל. בהיתי במדבר ונתתי לדמעות לזלוג על הפנים שלי. המחשבות התרוצצו לי בראש והבנתי שעדי אף פעם לא הבטיח לי שום דבר. הוא לא הזמין אותי לצאת וגם לא להיות חברה שלו. הוא לא היה חייב לי כלום. ובכל זאת הלב שלי נשבר. הבנתי שכל הזמן הזה קיוויתי שהוא ישנה את דעתו. שהוא ילמד להכיר אותי ויבין שהוא לא יכול לחיות בלעדי. גם עכשיו, הבנתי, אני עדיין מקווה. מה לא בסדר איתי?


הרגשתי מבולבלת. לא ידעתי מה לעשות. או שבעצם ידעתי, אבל לא רציתי לעשות את זה. כל כך כעסתי על עדי, אבל לא הצלחתי לחשוב על להוציא אותו מהחיים שלי. הוא היה כל כך חשוב מבחינתי. התאהבתי בו, ולמרות שהתחלתי לחשוב שהוא לעולם לא יהיה מי שאני מקווה שהוא יהיה, לא הצלחתי לנתק את עצמי ממנו. רציתי לדבר איתו. רציתי תשובות. ולא ידעתי כמה מהר אני אקבל אותן.


באמצע הג'וינט, קיבלתי הודעה מעדי. מה קורה?


לקחתי לגימה מהקולה וחשבתי מה לענות לו. לגרום לו להבין כמה הוא הכאיב לי או פשוט לשחק כאילו כלום לא קרה? הכל טוב. כתבתי אחרי כמה דקות. לא שאלתי אותו מה קורה בחזרה, אבל גם לא הראיתי סימנים שמשהו לא בסדר. החלטתי לנסות להירגע ולדבר איתו עוד כמה ימים כשארגיש מוכנה.


זה לא נראה ככה. הוא שלח אחרי דקה. לא עניתי. זו הרגישה לי התשובה הטובה ביותר כרגע. המשכתי לעשן וניסיתי לא לחשוב על המלון. גם בגלל שאני אצטרך לראות את המלצרית ההיא כל היום מול הפנים וגם בגלל שפשוט נמאס לי לעמוד בקבלה ולתת שירות לאנשים. אל תטעו, יש לקוחות נחמדים, שמדברים בקול נעים ואומרים "תודה" ו"בבקשה", אבל הרוב המוחץ פשוט מגיע ודורש דברים. יש לא מעט צעקות, פיצויים והרבה התייאשות שלי מהעולם שאנחנו חיים בו היום.


כשסיימתי לעשן נכנסתי בחזרה לדירה והלכתי להתקלח. לא יכולתי שלא לחשוב על המקלחת האחרונה שלי ועל איך שעדי הפתיע אותי בפתח של הדלת. הוא לא היה שם הפעם ואחרי שסיימתי להתנגב, שמתי מכנס פיג'מה וגופייה ונכנסתי למיטה. כאובה ומיואשת. נרדמתי מוקדם, תוך כדי שאני מריצה בראשי את הנשיקה של עדי והמלצרית ההיא מהלובי.


דינה נכנסה בסביבות אחת עשרה וחצי והעירה אותי עם הרעש שהיא עשתה. "מה קורה?" היא אמרה כשראתה שהתרוממתי מהמיטה והתיישבתי. "הכל אחלה" אמרתי באדישות. "יופי" היא אמרה בהיסח הדעת. ראיתי שמשהו מעסיק אותה אז שאלתי "הכל טוב?". "כן!" היא אמרה בהתרגשות. "ליאור מגיע עוד כמה דקות לשבת איתי קצת, אני מקווה שזה בסדר" היא הוסיפה. "בטח" אמרתי וכיסיתי את הראש בשמיכה. מצד אחד, שמחתי לראות שהיא כבר לא דלוקה על עדי, מצד שני, רציתי להיקבר במיטה ולרחם על עצמי בשקט. לבד. ועכשיו יש לנו אורח.


ליאור הגיע והיה מאוד נחמד. הוא ודינה יצאו למרפסת לדבר ואני ניסיתי לחזור לישון. הייתי עייפה, אבל המחשבות על הימים הבאים הטרידו אותי וניסיתי להבין איך להתנהג עכשיו? מה להגיד לעדי בפעם הבאה שאראה אותו? מי לעזאזל המלצרית הזאת? נרדמתי לבסוף, מדמיינת כיצד אני מורטת את התלתלים המטופשים שלה ומעיפה אותה לבריכה מול כל האורחים במלון.