פרק 18
בבוקר עדיין הרגשתי נורא. לא הגעתי להחלטה חד משמעית, רציתי לצעוק, רציתי להגיד לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר. אבל בתוך תוכי ידעתי שאני לא אעשה את זה, והמחשבה הזו גרמה לי להרגיש חלשה ודי פתטית אם לומר את האמת.
עשיתי את הדרך המוכרת אל תחנת האוטובוס וייחלתי לא לראות היום לא את עדי ולא את המלצרית המתולתלת, שבפחות מ-24 שעות למדתי לשנוא.
כשהגעתי למלון למשמרת הבוקר שלי, התעלמתי כהרגלי מחדר האוכל וניגשתי להחליף בגדים במלתחות. הוצאתי מהארונית שלי את המדים והנעליים ובדיוק שסיימתי לחגור את החגורה, נכנסה המלצרית המתולתלת בליווי חברה שמנמנה וממושקפת. קפאתי ולא ידעתי מה לעשות. בסוף הסקרנות שלי נצחה ונשארתי להקשיב, מתלבשת לאט מן הרגיל.
"את לא מבינה איך החדר שלו מבולגן! אני לא מבינה איך הוא מוצא משהו בכל הבלגן הזה" היא אמרה וצחקקה.
"מיטל, את בטוחה שהוא רציני לגבייך? יש כל מיני שמועות שמסתובבות במלון והבנתי שהוא שיחק עם הרבה בנות בשלושה חודשים שהוא כאן" אמרה החברה השמנמנה בדאגה.
"כן גם אני שמעתי את השמועות האלה, אבל הוא לקח אותי כבר ל-3 דייטים והוא מתנהג אלי כמו חבר, אני בטוחה שאם הוא היה משחק איתי, הוא לא היה מזמין אותי לצאת ומתנהג ככה" מיטל אמרה בחיוך מלא ביטחון. התחלתי להרגיש בחילה קלה. התחלתי לזרז את קצב ההתקדמות שלי, כדי שאוכל לברוח במהירות האפשרית ולהפסיק לשמוע את האמת. שעדי שיחק איתי. שהוא יוצא עם מיטל, מוכן להתחייב והכל.
"אני מניחה שלא.." אמרה חברתה השמנמנה.
"הוא אמר לי שהוא היה עם לא מעט בנות, אבל הוא בטיח שהוא מחויב רק אלי עכשיו ושהוא רוצה להיות רק איתי. כבר חודש שאנחנו כמעט כל יום ביחד, אז אני די בטוחה שהוא לוקח את הקשר שלנו ברצינות" היא אמרה, תקווה מוכרת בקול שלה.
זה השלב שהבנתי. הבנתי מה עדי עשה. וזה היה נורא. לא ידעתי כל כך הרבה דברים ובמלון התרוצצו שמועות שבחרתי להתעלם מהן, אבל עכשיו האמת נמצאת מולי, מחכה להתגלות במלתחות של הבנות.
עדי שכב עם המון בנות במלון במהלך שלושת החודשים שאנחנו כאן. הוא התחיל לצאת עם מיטל לפני חודש והתחייב אליה, כמו שהוא לא היה מוכן לעשות איתי. הוא שכב איתי לפני יומיים, מה שאומר שהוא בוגד בה איתי ועם מי יודע כמה עוד בנות.
הייתי בהלם. רציתי כל כך שיתחיל ביננו משהו רציני ועכשיו אני מבינה שהוא בוגד ושקרן. מיטל כל כך מאושרת, היא חושבת שהיא מצאה את הגבר המושלם; חתיך, מעניין, כריזמטי ושבור בדיוק במידה הנכונה. היא לא מבינה שהוא משקר לה. שהוא בוגד בה.
ואני חשבתי שאנחנו חברים. שאכפת לו ממני. שיש בו חלק שאוהב אותי, אבל מפחד להתחייב ולהיכנס לקשר רציני. כמה שטעיתי.
סגרתי את דלת הארונית שלי בזהירות והסתכלתי על מיטל. עדיין לא סבלתי אותה, אבל לא יכולתי שלא לרחם עליה.
יצאתי מהמלתחות ועליתי להתחיל את המשמרת שלי בקבלה, רק חצי ממני מודע למה שאני עושה, החצי השני לא הפסיק לחשוב על מה שהבנתי עכשיו מהשיחה הקטנה של מיטל והחברה השמנמנה שלה בשירותים.
עברה שעה ואחריה עוד שעתיים, האורחים הגיעו והתחלתי להתרכז בהווה. התחלתי לעבוד, העומס השכיח ממני קצת את המחשבות. בהפסקת הצהריים יצאתי החוצה וישבתי על שפת המרינה. המחשבות שלי מתרוצצות. ראיתי בבירור אחרי כל כך הרבה זמן שהייתי עיוורת. החלטתי ברגע שאני רוצה לבקר את ההורים שלי בצפון. לא ראיתי אותם כל כך הרבה זמן, חלק מזה היה בגלל שהייתי כל כך שאובה בדרמה האישית שלי באילת עם עדי ובעבודה בקבלה. אני צריכה הפסקה מכל זה. אני צריכה להיות בסביבה של אנשים שאוהבים אותי.
לקראת סוף ההפסקה, עליתי למשרד הקבלה האחורי וחיפשתי את מור, האחראית על סידור העבודה. ביקשתי ממנה חופש של 4 ימים בסוף השבוע הבא, כדי שאוכל לבקר את המשפחה שלי. היא אמרה שארבעה ימים זה יותר מדי, אבל שהיא תנסה לתת לי 3 ימים. לא התווכחתי. רק רציתי לברוח מכאן לכמה ימים.
חזרתי לדלפק הקבלה והתחלתי לחשוב. לחשוב על החיים שלי באילת. הייתי כל כך עסוקה בסיפור עם עדי, בעבודה שלקחה ממני 12 שעות ביום ובאנשים שהיו סביבי 24 שעות ביממה, שבכלל לא שמתי לב לעצמי. לא שמתי לב שאני לא מאושרת. אולי כדאי לי להמשיך הלאה ולעבור מכאן? אני יכולה לקבל העברה למלון במרכז, להמשיך לעבוד אבל להרחיק את עצמי מכל הבלגן והלכלוך שסובב אותי. אני יכולה לברוח מכל זה. מעדי. ראיתי את מיטל עובדת בלובי מולי והרגשתי עוד יותר רע. גם כי שנאתי אותה וגם כי ריחמתי עליה, זו הייתה תערובת רגשות מאוד מבלבלת.
"הילי!" שמעתי קול קורא לי. הסתובבתי וראיתי את מור. "יש תור מטורף של אנשים, תפסיקי לחלום ותתחילי לקבל אותם!" היא צעקה. הסתובבתי חזרה וראיתי שני אנשים שעומדים וקוראים תוכנייה כמה מטרים ליידי. "סליחה" קראתי אל אחד מהם והוא הביט בי. "אתם צריכים עזרה?" שאלתי והוא הנהן לשלילה. איזה עצבים.
כשהגיע סוף המשמרת שלי הרגשתי הקלה מסוימת. סוף סוף אוכל לחזור לדירה ולחשוב בלי הפרעות. יצאתי מהקבלה ומיהרתי לרדת למלתחות ולהוריד ממני את המדים המחויטים. כל מה שהיה לי בראש היה לצאת מהמלון הזה כמה שיותר מהר, לא שמה שחיכה לי בדירה היה הרבה יותר טוב, אבל לפחות יכולתי להיות לבד, בלי רכילות, ולחשוב.
נכנסתי למלתחות והחלפתי במהירות בגדים; שמתי ג'ינס נוח וחולצה קצרה שחורה. לקחתי את התיק שלי מהארונית ויצאתי במהירות מהמלון. כשהלכתי לכיוון תחנת האוטובוס שייקח אותי חזרה לדירה, ראיתי את עדי מדבר עם אלמוג ליד אחד הספסלים. הם היו פחות משני מטר לידי וקיוויתי שלא ישימו לב אלי. עדי היה לבוש בבגדים שלו, כנראה שגם הוא ירד עכשיו ממשמרת.
התחלתי להתרחק מהם בהקלה, תחנת האוטובוס מחכה לי ואני מתקרבת אליה בהתרגשות לא מוסברת.
"הילי" שמעתי את קולו של עדי מאחורי. עברה בי צמרמורת מוזרה של התרגשות מעורבת עם גועל. ושקלתי אם לעצור או להמשיך ללכת.
"הילי חכי רגע" הקול שלו התקרב אלי והחלטתי שלברוח ממנו יהיה ממש מביך אז עצרתי והסתובבתי אליו באיטיות. האוטובוס שלי צריך להגיע עוד 5 דקות ואני לא מתכוונת לפספס אותו היום.
לא אמרתי כלום והבטתי בו מתקרב אלי עם חיוך. חיוך שכל כך אהבתי. חיוך שפעם חשבתי שהוא כנה. הוא נעצר מולי ואמר "מה קורה? למה את לא עונה להודעות שלי?" לא זיהיתי בקול שלו בושה או חשש, אז הנחתי שהוא בטוח שפשוט לא שמתי לב.
"יש לי אוטובוס עוד כמה דקות, אני אדבר איתך על זה פעם אחרת" אמרתי לו באדישות ובאומץ מזויף. ראיתי איך הפנים שלו משתנות כשהוא מבין שמשהו באמת לא בסדר.
"קרה משהו? את כועסת עלי?" הוא שאל בתמימות שכמעט הצליחה לעבוד עלי.
"כן, קרה משהו. אני לא רוצה לדבר על זה כרגע וגם אין לי זמן" ראיתי את האוטובוס שלי מגיע מהקצה הרחוק של הרחוב. הסתובבתי כדי להתרחק ממנו ולהגיע לתחנה, אבל הוא תפס לי את היד ואמר "אני רוצה לדבר על זה עכשיו, אני אקפיץ אותך עם הרכב".
"אני לא רוצה לדבר עכשיו ואני לא רוצה לנסוע איתך לשום מקום" אמרתי בטון קשה. האוטובוס כבר היה כמה מטרים מהתחנה והתחיל להאט לעצירה. משכתי במהירות את היד שלי ממנו ובריצה קלה הגעתי לתחנה ועליתי על האוטובוס בדיוק בזמן. הבטתי לאחור וראיתי אותו עומד ומסתכל עלי. שמרתי על מבט שקול והתיישבתי עם מעט הכבוד שנותר לי על אחד הספסלים הפנויים.
הוסף רשומת תגובה