פרק 27
קפצתי לאחור ונאבקתי לפתוח את המנעול, אבל ידעתי שזה מאוחר מדי. הוא זינק אחרי והצמיד אותי לדלת.קפאתי. הלב שלי פעם בחוזקה ויכולתי להרגיש את הנשימה החמה שלו על הפנים שלי. הקירבה אלי כנראה עשתה לו משהו, כי הוא קירב את הפנים שלו לצוואר שלי והתחיל להריח אותי. זה היה מצב שלא חלמתי שאני אהיה בו ולא ידעתי מה לעשות.
פתאום שמענו דפיקה בדלת.
שלומי קפא והביט בי, זיהיתי פחד בעיניו.
הדפיקות המשיכו ואני שקלתי במהירות מה לעשות. הדלת הייתה נעולה, אבל אולי מי שמחכה בצידה השני יצליח לפרוץ אותה. בהחלטה של רגע התחלתי לצרוח. צרחתי מכל הריאות שלי, צרחות ששומעים רק בסרטי אימה, שנייה לפני שהרוצח משתיק את העלמה המסכנה לנצח.
שלומי התחיל להילחץ וניסה לכסות את הפה שלי בידו. הוא לא תיכנון שמישהו יופיע אחרי שדינה עזבה לעבודה. אבל אני נאבקתי והמשכתי לצרוח. בינתיים הידית של הדלת התחילה לנוע, כשהאדם בצידה השני ניסה לפתוח את הדלת הנעולה.
ניסיתי להסתובב ולפתוח את המנעול, אבל שלומי לא נתן לי.
"תשתקי!" הוא ציווה והלבין כמעט לגמרי כשהתחילו להישמע קולות התנגשות מצידה השני של הדלת.
"עדיף שתפתח את הדלת, זה ממילא לא הולך להיגמר טוב מבחינתך" אמרתי וניסיתי להשתלט על הרעד בקול שלי.
"לא, לא, לא עשיתי משהו לא בסדר" הוא התחיל למלמל לעצמו, בעוד רעש ההתנגשות הולך ומתגבר. צירי הדלת חרקו תחת המשקל שהופעל עליהם ושלומי התחיל להתרחק ממני וצעד אחורה לכיוון המרפסת.
ניגשתי במהירות לדלת וסובבתי את המפתח. היא נפתחה בתנופה אדירה וראיתי את עדי, כמעט נופל, מתנשף ומזיע בכניסה לדלת. הוא הביט בי ושאל בדחיפות "מה קרה?". הסתובבתי להסתכל על שלומי, שנאבק עם הדלת של המרפסת. הוא הסתכל עלי, זיעה קרה מכסה את פניו והעיניים שלו מתרוצצות בכל החדר ומתעכבות על הדלת, שהייתי חסומה על ידי עדי.
"מי זה?" הוא שאל בזעם.
עכשיו כשהוא היה פה, יצר ההישרדות שלי פינה את מקומו לפאניקה מוחלטת. התנשפתי מעט וניסיתי לדבר בקול רועד ולספר לו מה קרה "הוא.. הוא חבר של דינה.. אבל.. אבל הוא שיקר לנו והוא.. הוא ניכנס למיטה שלי ו.. ו.." לא הצלחתי להמשיך. התיישבתי על המיטה וניסיתי להירגע ולהסדיר את הנשימה שלי.
עברה דקה בערך עד שהוא ענה לי.
"הילי, תרדי לחכות לי למטה בלובי" הוא אמר בקול מסוכן. הסתכלתי עליו לראות אם הוא רציני והוא הביט בי והנהן.
לקחתי סוודר גדול בצבע בורדו שהיה זרוק על המזוודה שלי, התעטפתי בו היטב והחלקתי את רגלי אל נעלי הסניקרס שלי. בדרך לדלת נתתי מבט אחרון ומהסס בשלומי, אם זה באמת השם שלו ויצאתי מהדירה בלי להביט לאחור.
סגרתי אחרי את הדלת של הדירה וניגשתי אל המעלית של הקומה. היא נפתחה ואני נכנסתי פנימה. כשלחצתי על כפתור קומת הקרקע, שנייה שלפני שדלתות המעלית נסגרו, שמעתי צעקה עמומה ומתמשכת.
המעלית עצרה בלובי של הבניין ויצאתי החוצה. ישבתי בחנייה על חומת אבן קטנה וניסיתי לא לחשוב על מה שעדי עושה עכשיו לשלומי בדירה שלי. הקלה מועטה שטפה אותי כשחשבתי שזו כבר לא הדירה שלי. הוא יכול לעשות שם מה שהוא רוצה.
חודש ינואר רק התחיל באילת והכל היה אפרורי וקר. התכרבלתי היטב בבד המחמם וניסיתי לא לבכות. המחשבות על שלומי כל כך קרוב אלי, ישן איתי ומצמיד אותי לדלת עוררו בי צמרמורת וכשהתחלתי לחשוב מה היה קורה אם עדי לא היה מגיע, הייתי חייבת להפסיק, כי זה פשוט היה נורא מדי. במקום זה ניסיתי לנחש מה השעה. ניסיתי להסיח את דעתי בתכנון מעבר הדירה שאמור להתרחש בשעות הקרובות, ברגע שעדי יפנה בשבילי את שלומי מהדירה.
אחרי בערך רבע שעה, ראיתי את עדי יוצא מהכניסה של הבניין שלי. כשהוא ראה אותי הוא התקרב אלי לאט והתיישב לצידי על החומה. יכולתי לראות שמפרקי הידיים שלו מלוכלכים בדם. לא ידעתי אם זה הדם שלו או של שלומי, וניסיתי לא לחשוב על זה.
הוא לא דיבר, הוא פשוט הסתכל עלי וחיכה. אחרי כמה דקות של שקט שאלתי "שלומי עדיין בדירה?".
"לא" הוא אמר בקצרה והוסיף "והוא גם לא יחזור לשם".
"זה לא ממש משנה, אני ממילא עוברת היום לדירה חדשה" השבתי בקול שטוח.
"כן, אני יודע. דינה סיפרה לי"
יופי, דינה ממשיכה לדבר עלי עם אנשים אחרים. אני לא מבינה למה ציפיתי למשהו אחר.
"בגלל זה באתי. רציתי לוודא שזה לא בגללי" הוא אמר והביט אל הכביש.
"לא, זה לא בגללך. זה בגללי" אמרתי בשקט. הקור מצנן את לחיי הרטובות מדמעות שלא ידעתי שבכלל היו שם.
שתקנו ביחד עוד כמה דקות. לבסוף הוא שאל "מתי את צריכה להיות שם?".
"אני לא יודעת, מה השעה?"
"10:30" הוא השיב.
"אז עוד חצי שעה". לקחתי נשימה עמוקה וירדתי מחומת האבן. יש לי צעד חשוב לעשות היום ואני לא מתכוונת לתת למה שקרה לעצור אותי. אני לא אתן לאפס כמו שלומי להרוס לי. להרוס אותי.
התמתחתי קצת ושפשפתי את כפות הידיים אחת בשנייה מנסה להתחמם.
"אני אקח אותך לשם" הוא אמר פתאום ונעמד.
בכל יום אחר לפני היום, הייתי אומרת לו לשכוח מזה. אבל הרגשתי ממילא על סף בכי ורציתי רק להתרחק מפה. ועם עדי אני אוכל לעשות את זה עכשיו. גם לא רציתי להתווכח, הוא די הציל אותי היום.
"אוקי" אמרתי לו והתחלתי ללכת לכיוון הכניסה לבניין, עם עדי בעקבותיי.
לקחנו בפעם אחת את המזוודה, הכרית והשמיכה שלי והכנסנו הכל לתא המטען במכונית של עדי. נתתי לו את הכתובת החדשה ונסענו בשקט, כל אחד חושב על דברים אחרים. אחרי כמה דקות עדי ניסה להאיר את האווירה הקודרת ששררה במכונית.
"את עובדת היום?" הוא שאל בזהירות. המבט האלים עדיין לא עזב לגמרי את עיניו ולראשונה תהיתי מה הוא עשה לשלומי.
"כן ב-14:00. ואתה?" השבתי. עדיין הרגשתי צמרמורות מדי פעם ורגעים נבחרים מהבוקר שלי קפצו לראשי שוב ושוב. אבל הערכתי את הניסיון שלו להסיח את דעתי.
"גם אני" הוא אמר ונעצר, כנראה ניסה לחשוב על המשך. כשהוא לא הצליח פשוט חזרנו לשתוק עד שהוא החנה את המכונית שלו מול הווילה של סילבי.
יצאנו מהאוטו והוא אסף את הדברים שלי מתא המטען. חיכיתי שהוא יביא לי אותם, אבל הוא פשוט נעל את הרכב והמשיך לכיוון הווילה. צעדתי אליו במהירות, מנסה להשיג אותו ואמרתי "זה בסדר, אני יכולה לקחת את הדברים שלי לבד" אבל הוא ביטל אותי ב:"זה בסדר" וחיכה שאוביל אותו לדירה החדשה.
הוא עקב אחרי מסביב לבית וכשפתחתי את הדלת והדלקתי את האור הוא שרק בהערכה.
"אחלה זולה הבאת פה אה?"
"כן" אמרתי בקול מבויש.
"ויש לך כאן הכל; מטבח, סלון, חדר שינה ואפילו גינה משלך" הוא אמר בהתפעלות. "רק חסרה מכונת כביסה" הוא הוסיף.
"יש אחת בשירותים" אמרתי וחיוך קטן עלה על פני.
הוא הניח את הדברים שלי והסתובב להביט בי. הוא שיתק אותי עם המבט שלו, ממש כמו בפעם הראשונה שנפגשנו.
אחרי כמעט דקה הוא עשה צעד והתקרב אלי, מביט עלי מלמעלה, כמעט ונוגע. הרגשתי את הנשימה שלו על הפנים שלי והוא התקרב אלי, יודע שאני אמס לתוכו.
"עדי... אין לך מושג כמה אני מעריכה את מה שעשיתי בשבילי היום. אבל זה לא משנה את הדברים ביננו" עצרתי אותו. הוא באמת הציל אותי, אבל ידעתי שקשר איתו יהיה סיוט נוראי. אין אמון. אין תקשורת. אין אנחנו. יש רק רגש שתלוי באוויר, בלי העידוד שהוא צריך כדי לגדול.
"כן... אני יודע" הוא אמר. הוא הניח יד אחת על הפנים שלי, הסתכל עלי כמה שניות ואמר "טוב, אני אזוז".
"תודה על היום" היה נראה לי שבמילה "תודה" אין מספיק רגש בשביל להביע מה שבאמת הרגשתי. אבל הוא הבין.
הוסף רשומת תגובה