צחוק הגורל - החיים ממשיכים או בעצם, מתחילים

פרק 28

אחר שעדי יצא נשארתי לבד בדירה החדשה שלי.

הכרחתי את עצמי להירגע ולפתוח דף חדש. הבוקר שלי עם שלומי די החתים את האושר שלי מהמעבר, אבל התעקשתי שהוא לא יהרוס לי את זה.

הבטתי סביב וניסיתי לשחזר את התחושה שהייתה לי בפעם הראשונה שראיתי אותה. הינה המיטה הרחבה על הבימה הקטנה, מחכה למצעים וכריות חדשים. והסלון הקטן עם הספה היפה וטלוויזיה הרבה יותר גדולה ממה שהיה לי בחדר עם דינה. והמטבח, כל כך נקי ומזמין, אולי סוף סוף אתחיל לבשל ואפסיק לרדת במשקל. חשבתי על זה שאכנס לכאן ולא אמצא את דינה או את שלומי, לא יהיו בגדים ונעליים מפוזרים בכל החדר, אני לא אצטרך לחכות שדינה תצא מהשירותים.

תחושת חמימות התחילה להתפשט לי בגוף, מרגיעה את השרירים המתוחים שלי. אני הולכת לגור כאן לבד ולעשות מה שאני רוצה. סוף סוף תחושה של בית, אחרי כמעט חמישה חודשים שאני באילת.

התנערתי מהמחשבות שלי והתחלתי לסדר את הדברים שהבאתי איתי; סידרתי את הבגדים בארון העץ הגדול, הנחתי את השמיכה והכרית על המיטה וסידרתי את הספרים שלי על השידה.

היו לי כמה שעות פנויות לפני העבודה, אז לקחתי מונית והלכתי לקנות כמה חפצים נחוצים לפני העבודה. קניתי מצעים לבנים ורכים כדי לישון בהם וגם צלחות, כוסות, סכו"ם וכמה כלי בישול כדי שאוכל להתחיל לבשל במטבח. את האוכל אקנה מחר, ביום החופשי שלי.

בשעה 14:00 הגעתי למשמרת שלי בדוכס, הכל הרגיש לי פתאום שונה; אני כבר לא גרה עם האנשים האלה, אני לא צריכה לראות אותם 24/7. הרגשתי מן תחושת ריחוק כזאת שעשתה לי טוב בלב, כאילו יש לי חיים משלי וכאן זה רק מקום העבודה שלי.

עמדתי בדלפק הקבלה עם לב קל יותר והבטתי על הלובי, המחשבות שלי נודדות אל הדירה החדשה שלי ואל הארוחה הראשונה שאבשל במטבח החדש שלי. מיטל הגישה מנות לזוג מבוגר שישב ושתה קפה ביחד, אבל אפילו היא לא יכולה להרוס לי את מצב הרוח.

לפתע נכנס מישהו דרך הדלת המסתובבת בכניסה. לרוב זו אינה נחשבת לפעולה חריגה בבית מלון, אבל בחורף התנועה התדללה משמעותית ולא רואים הרבה תנועה בדלת הראשית. הרמתי את מבטי ושאפתי בהפתעה; האדם שנכנס בדלת היה נראה לי מוכר. הוא צעד אל עבר הדלת האחורית שהובילה אל משרדי הקבלה וכשהוא התקרב איששתי את חשדותיי: זה היה הבחור מחוף הים שפגשתי עם הכלב שלו.

הסתכלתי עליו חולף על פני, אבל הוא לא שם לב שאני שם וגם אם היה שם לב, היה לו בכלל אכפת? הרי לא ממש הכרנו. הבחור נכנס בדלת האחורית ונעלם מעיני ואני נותרתי מעט מופתעת ומחשבות חדשות מתרוצצות בראשי.

המשכתי לעבוד, מסדרת טפסים ומתייקת אותם, מדי פעם הגיע אורח ובדקתי עבורו משהו במחשב. אחרי שעה בערך, ראיתי את הבחור יוצא מהדלת האחורית, לבוש מדים שחורים ונעמד בכניסה למלון יחד עם הקב"ט התורן.

הסקרנות שלי התגברה, אז כשליאת אמרה לי שאני יכולה לצאת לארוחת צהריים החלטתי לעבור קודם בעמדה הראשית. התקרבתי אל דלת הזכוכית המסתובבת וראיתי את הבחור מדבר עם קב"ט של המלון בשם עידו. כשיצאתי מהדלת הוא הבחין בי והסתכל עלי כמה שניות עד שאמר בחיוך "היי, אני זוכר אותך".

"היי" השבתי וחייכתי בהקלה "אתה מתחיל לעבוד כאן?" שאלה קצת מיותרת, הוא הרי לובש את המדים של המלון ועומד בכניסה הילי. אבל רציתי לפתח איתו שיחה, אז הרשתי לעצמי לשאול שאלות מובנות מאליהן.

"כן, אבא שלי מכיר כאן את המנהל ביטחון, אז התחלתי לעבוד היום"

"מגניב... מה שלום אוצ'י?" שאלתי.

"יפה.. זכרת את השם. הוא אחלה, חמוד כמו תמיד" הוא חייך שוב. היה לו חיוך ממש יפה והוא היה גבוה יותר משזכרתי.

צחקקתי והסתכלתי אליו. היו לו עיניים חומות ולסת חזקה, החגורה השחורה והכבדה של המדים ישבה בזווית נאה על האגן שלו. הוא נראה כאילו הוא לא שייך לכאן, אבל באותו הזמן כאילו אין מקום שהוא יכול לא להיות שייך אליו.

"איך קוראים לך?" הוא של פתאום והתחלתי לתהות אם בהיתי יותר מדי.

"הילי. ואתה?"

"ים" כמה אירוני. לבחור האילתי שפגשתי על החוף קוראים ים.

הפסקת הצהריים שלי עמדה להיגמר ורציתי לקפוץ לחדר האוכל, אז בלית ברירה אמרתי לו שלום והמשכתי לחדר האוכל. ידעתי שכנראה לא אמצא שם מה לאכול, אבל עדיין לא היה אוכל בדירה החדשה ורציתי להכניס משהו לבטן.

בחדר האוכל ישבתי לבד וניסיתי לאכול קצת אורז יבש, אבל בקושי שמתי לב שהוא יבש. רק חשבתי על ים ועל התחושה הנעימה שהייתה לי כשדיברנו; היא הייתה דומה לתחושה בדירה החדשה. תחושה של בית.

הרגשתי שאנחנו אומרים אחד לשנייה דברים גם בלי לדבר, אבל ממש רציתי לדבר איתו עוד ועוד. אולי יש לו עוד דברים חכמים להגיד שיכולים לעזור לי בדרך החדשה שלי.

הייתי צריכה לעלות בחזרה לקבלה, אבל במקום זה הלכתי שוב לכניסה של המלון, לראות אם הוא עדיין שם, אבל הוא לא היה.

היום שלי המשיך עד הלילה ולא היה זכר לים. קיוויתי לראות אותו שוב אז כשסיימתי סוף כל סוף את המשמרת החלטתי לעבור ליד המשרד של הקב"טים ולראות אם הוא שם.

החלפתי בגדים במלתחות ויצאתי, עוברת ליד החלון הגדול בכניסה האחורית של המלון, הכניסה של העובדים. והוא היה שם, מדבר עם אלמוג וכמה קבט"יות . בהחלטה של רגע הצצתי פנימה ואמרתי "היי" מעט נרגש.

כולם הרימו את העיניים ואלמוג השיב לי "היי" מחויך, הוא חשב שאני מדברת אליו ככל הנראה. אבל אני הסתכלתי על ים שהתקרב לחלון ורכן כדי להגיד לי שלום.

"מה קורה?" הוא שאל. כשהוא היה קרוב כל כך יכולתי להריח את הריח הנעים שנדף ממנו.

אלמוג הביט בי בשאלה אבל זה לא עניין אותי. החלטתי להיות אמיצה ואמרתי לו "יש לי מחר יום חופש... בא לך לעשות משהו?" אני לא מאמינה שאמרתי את זה. פשוט לא רציתי לאבד את ההזדמנות הזאת. אין לי הרבה זמן חופשי והמלון הזה רק הורס דברים טובים, אז זה כל כך נורא שרציתי לפגוש אותו מחוץ לדוכס?

הוא חייך אלי מעט נבוך ואמר "בכיף" איזו הקלה. כבר חשבתי שהוא יגיד לא.

לקחתי פיסת נייר קטנה וכתבתי עליה את המספר שלי. בדיוק כשנתתי לו אותה, עדי נכנס למשרד ולקח את התיק שלו. הוא הסתכל עלי ואז על ים, ולא הצלחתי לקרוא את ההבעה על הפנים שלו.

"אז נדבר מחר" אמרתי לו והסרתי את עיני מעדי. חייכתי אליו, מתרגשת שוב והמשכתי אל תחנת האוטובוס.

כשישבתי על ספסל האוטובוס והבטתי מהחלון, הבנתי שהזמנתי את ים לדייט ושהייתי ממש ישירה, אבל זה עבד דווקא טוב, אז אולי זה בסדר?

הוא היה נראה כל כך נחמד והוא שידר אלי משהו מרגיע ובטוח, שכל כך הייתי צריכה. הוא היה שונה מכל הבנים שהכרתי מאז שהגעתי לאילת ורציתי להכיר אותו טוב יותר . נזכרתי ביום ההוא על החוף ששינה אצלי משהו בראש ובלב וחייכתי, מה הסיכוי שניפגש שוב? הגורל צוחק לו שוב.

ירדתי מהאוטובוס בתחנה החדשה והלכתי בערך דקה עד שהגעתי לשער העץ הקטן שנפתח אל הגינה שלי. גל של אושר קטן וזר התחיל להציף אותי וכשנכנסתי לבית הוא רק התגבר. הכל היה מסודר ושקט ושלי.

נכנסתי להתקלח במקלחת הזכוכית שלי ונהניתי מהזרם האחיד והשופע של המים החמים. כשיצאתי אפופת אדים, התנגבתי היטב ולבשתי פיג'מה חמה. התחלתי להסתובב בדירה סתם ככה, עוברת ממקום למקום, פותחת מגירות ומנסה להתרגל לעובדה שכל זה שלי. לבסוף, נכנסתי למיטה והתכרבלתי בשמיכה עם המצעים החדשים שלי. העובדה שמחר היה יום חופשי רק הפכה את כל המצב למושלם יותר והושטתי יד אל הפלאפון שלי כדי לכוון לעצמי שעון.

כשהדלקתי אותו, ראיתי שיש לי שתי הודעות. הראשונה הייתה ממספר לא מזוהה:

היי (: אז זה המספר שלי. מה את רוצה לעשות מחר?

חיוך גדול התפרש על פני ומיד שמרתי את המספר כ"ים". לאחר מכן השבתי לו באצבעות מעט רועדות:

שלום (: אממ אתה האילתי כאן, לאן שווה ללכת?

את אוהבת גלידה? התשובה הגיעה כמעט מיד.

כנראה שהגורל התערב, כי גלידה זה פשוט החיים שלי.

מאוד

קבענו להיפגש מחר בצהריים וללכת ביחד לאכול גלידה. ים אמר שהוא ייקח אותי למקום הכי טוב באילת.

ההודעה השנייה הייתה מעדי.

מה קורה?

החיוך שהיה לי דעך מעט וההרגשה הטובה המשיכה ממני הלאה. נזכרתי בבוקר שהיה לי, הוא הרגיש כמו לפני כמה ימים. השיחה שהייתה לי עם עדי, זו שהבנתי בה שהוא לא באמת אוהב אותי ושלעולם לא נהיה ביחד, הייתה אמורה להפסיק את הקשר ביננו.

זה לא שלא אהבתי אותו יותר או שהפסקתי להרגיש, ממש לא. אבל כעסתי על זה שהוא שיקר לי וניצל אותי, על זה שהוא אמר שאני שונה למרות שלא באמת הייתי.

היום הוא הגיע והציל אותי, הוא היה שם ברגע הנכון, אבל זה לא אומר שזה יהיה ככה תמיד. ידעתי שאני צריכה להתרחק ממנו, כי לקשר שלנו אין עתיד. לא אחד טוב בכל אופן.

אני בסדר, מה איתך?

סתם בבית, בא לך שאני אקפוץ?

זה ממש לא רעיון טוב. הוא חושב שאחרי הבוקר הכל חזר להיות בסדר ביננו? שנמשיך מאיפה שהפסקנו?

אני מנסה לצאת לדרך חדשה בחיים שלי, מנסה שיהיה לי טוב ועדי, עצוב ככל שזה יהיה, לא יכול להיות חלק מהחיים החדשים שלי. אחרת באמת שאין לי סיכוי.

אממ אני די עייפה... בדיוק הולכת לישון

גם לא אמרתי 'אולי בפעם אחרת' בתקווה שהוא יבין את הרמז.

אני יכול לבוא לישון איתך...

אוקי, מה לעזאזל? הוא באמת חושב שאני אשכב איתו אחרי כל מה שקרה? אולי הוא שיכור.. או מסטול. סביר להניח עם עדי. ידעתי שאני אצטרך להעמיד אותו במקום, אבל עכשיו לא ממש התחשק לי, אז פשוט רשמתי לו לילה טוב והשתקתי את הפלאפון, נרדמת בפעם הראשונה בדירה החדשה שלי.