פרק 30
הוא מתכוון להגיע לכאן? לדירה שלי? מה הוא מתכוון לעשות – לריב עם יַם? המחשבות התרצצו לי בראש בזו אחר זו, מכניסות אותי לפאניקה נוראית.
אחרי כמה דקות ארוכות, יַם שם לב שמשהו לא בסדר אצלי וידעתי שלא יהיה הוגן להסתיר ממנו את המצב.
"הילי, מה קורה איתך? כל היום היה לנו כיף ועכשיו את מתנהגת קצת מוזר. את מרגישה רע?" הוא כיווץ את גבותיו בדאגה.
"אני מצטערת, היה לי ממש כיף איתך היום. פשוט... יש בחור אחד ש..." לא ידעתי איך להסביר את המצב. רציתי לפשט הכל ככל הניתן ובו זמנית לא להיכנס ליותר מדי פרטים. "אתה מכיר את עדי מהמלון?" שאלתי לבסוף והוא הנהן.
"אז סוג של היה לנו קטע פעם. היינו חברים טובים או לפחות ככה חשבתי, אבל בסוף הסתבר שלא. בכל אופן, הוא שולח לי הודעות ורוצה להגיע לדירה, אני חושבת שהוא כועס אבל אני לא יודעת למה כי יש לו חברה" המשכתי לדבר, מנסה להגיע לשורש העניין. "אני חושבת שכדאי שתלך" אמרתי לבסוף בעצב, "כי אם הוא יגיע, אני לא חושבת שהוא יהיה ממש נחמד". אני לא מאמינה שעדי הולך להרוס לי את היום הזה, כמו שהוא הרס כל כך הרבה דברים אחרים.
יַם שתק לכמה שניות ופחדתי שהוא אולי כועס עלי, אבל להפתעתי הוא נשען לאחור על הספה ואמר "הוא יכול להגיע, אני נשאר איתך". המילים שלו חיממו לי את הלב ולמרות הפחד שנוצר בי, משהו פרח בתוכי, לא ידעתי בדיוק מה זה – אבל זה היה חם ומתוק ונעים.
עשיתי ניסיון אחרון לשמור את עדי רחוק מכאן, אז החלטתי להיכנס עמוק.
אתה פגעת בי כמו שאף אחד אחר לא פגע. יש לך חברה עכשיו ואני רוצה להמשיך הלאה. אל תגיע לכאן. וחזרתי לראות את הסרט, מחזירה את ראשי לכתף של יַם ופולטת אנחה קטנה.
ניסיתי להתרכז בסרט, אבל כל הזמן האזנתי, מחכה לשמוע את השער נפתח או צעדים בגינה הקטנה שלי. לבסוף, אחרי 20 דקות בערך, שמעתי דפיקה חזקה על הדלת. קפאתי במקום והסתכלתי על יַם, שלהפתעתי נראה די רגוע. הוא הביט בי ואמר "אל תדאגי".
הדפיקות הלכו והתחזקו ונזכרתי ביום הקודם, כשהדפיקות האלה הצילו אותי. ניגשתי לדלת ויַם נעמד והלך למטבח נשען על השיש ומביט בי מרחוק. פתחתי את הדלת ועדי עמד שם, לוהט מכעס ודרוך כולו. הוא הביט מעבר לכתפי והסתכל בכעס על יַם ואחר כך החזיר את מבטו אלי ואמר, "אנחנו צריכים לדבר".
"אני עסוקה כרגע" אמרתי במעט חוסר ביטחון. כשהוא עמד מולי, כולו רגש, היה לי קשה למצוא את האומץ שלי, אבל בכל זאת המשכתי ואמרתי "ביקשתי מימך לא להגיע. אנחנו יכולים לדבר מחר, זה ממש לא מתאים עכשיו".
"בואי איתי" הוא אמר והחזיק את ידי, מושך אותי בעקבותיו, אבל אני עצרתי וניסיתי לחזור לדירה. בשלב הזה יַם צעד קדימה ונעמד לצידי. הוא אמר בקול שקול ובטוח "גבר, אתה צריך ללכת".
העיניים של עדי נראו כאילו הן עומדות לצאת ממקומן מרוב כעס. הוא עזב את היד שלי והתקרב ליַם, נעמד לו ממש מול הפנים. הם היו כמעט באותו הגובה; יַם היה קצת יותר גבוה ושרירי ליד עדי, שהיה עם מבנה גוף רזה יותר. אבל לא הגודל היה מה שהשרה על יַם את הביטחון שאפף אותו, גם לא כעס או קנאה.
עדי אף פעם לא היה אדם של מילים וכמובן שגם עכשיו הוא התנהג בחוסר היגיון מוחלט; להגיע לכאן כשהוא יודע שאני עם מישהו אחר היה הצעד הראשון בהידרדרות ההיגיון שלו הערב וכמו כדור שלג זה רק המשיך לגדול. הוא קילל את יַם קללות שגרמו לי להתכווץ, הוא איים והבטיח הבטחות איומות, אבל יַם לא זז. תוך כמה שניות עדי פנה לנשק היחיד שנשאר לו; הוא דחף את יַם וכפי שזה היה נראה, ניסה להפיל אותו על הרצפה. הפרקים המגואלים בדם של שלומי עלו בזיכרוני וכל כך פחדתי שעדי הולך לעשות לו את אותו הדבר.
עשיתי צעד כדי להתערב, אבל לפני שהספקתי להגיד מילה, עדי היה על הרצפה. האף שלו התחיל לדמם והיד שלו הייתה מוחזקת בזווית משונה בידיו של יַם. הכאב השתיק כנראה את רצף הקללות שיצאו לעדי מהפה ויַם נראה שוקל אם לשבור לו את היד או לא.
התקרבתי אל השניים וראיתי תבוסה בפניו של עדי; הוא יידע שהוא לא יוכל לפתור באלימות את המצב הזה ולא היה לו אף כלי אחר בשרוול.
"תן לו ללכת" אמרתי בשקט ויַם שחרר את עדי מהנעילה שהיה כלוא בה. הוא העיף בי מבט אחרון ויצא מהדלת, מעסה את הכתף הפגועה שלו.
הבטתי על יַם ולא ידעתי מה להגיד, "אני מצטערת" יספיק?
הוסף רשומת תגובה