צחוק הגורל - מבצע "שרמוטה" יוצא לדרך

 

פרק 31

  כשהסרט נגמר נשארנו לשבת יחד על הספה, מסתכלים אחד על השנייה ומדברים, משתדלים לא להזכיר את מה שקרה לפני פחות משעה עם עדי. עדיין הרגשתי ממש לא נעים שהעמדתי אותו במקום הזה, במיוחד עם חבר לעבודה ואדם שהוא יצטרך לראות כמעט כל יום. אני מניחה שעוד לא סיימתי לשלם על הטעות שלי עם עדי, מי יודע מתי אסיים.

  היה לי יום מקסים עם יַם וצחקתי יותר ממה שצחקתי חודשים. הוא הדליק אצלי אש חזקה ויציבה של משהו גדול יותר מתשוקה; הוא הכניס לי אור לחיים ולא רק ריגוש ריקני ולאט לאט התחלתי לסמוך עליו.

  יַם עזב מאוד מאוחר, אחרי שדיברנו על הכל ושום דבר. ידעתי שאני אהיה עייפה למחרת במשמרת הבוקר, אבל לא היה לי אכפת. אחרי שסגרתי אחריו את הדלת הלכתי מתרגשת למיטה, כל צעד קל יותר מהשני. שכבתי בין הסמיכות העבות ולמרות העייפות שלי, שחזרתי בשמחה את היום הזה שהיה מן דייט מתמשך מוצלח במיוחד. אולי חוץ מכל הסיפור עם עדי, אבל גם זה הסתדר. בינתיים, הזכרתי לעצמי.

  יכול להיות שאצטרך לדבר עם עדי על כל העניין מחר כמו שהבטחתי. שוב עלה בי כעס על כך שעדי יכול היה לשקר לי ולהסתיר ממני דברים בלי שום צורך או רצון להסביר, והנה אני מנסה לצאת לדייט עם בחור חמוד והוא מתנהג כאילו אנחנו נשואים. אכפת לו ממני או לא? הוא רוצה להיות איתי או לא? השאלות הללו איבדו את טעמן, כי אני כבר לא ראיתי אותו כמו שרציתי, ראיתי אותו כפי שהוא היה באמת: בחור שבור שמנסה להשאיר את חוטמו כדי לקבל משמעות. הוא ילדותי ואימפולסיבי, ואני לא רוצה יותר שום קשר אליו, חשבתי בהחלטיות.

  בבוקר קמתי בקושי רב; הייתי מאוד עייפה כי כמעט ולא ישנתי, אבל המחשבה על יַם במלון עוררה אותי מעט והעניקה לי זריקת התרגשות שעזרה לי לקום מהמיטה ולהתחיל להתארגן ליום חסר משמעות נוסף במלון הדוכס.

  כשהגעתי כהרגלי כל בוקר חלפתי בהתעלמות על פני חדר האוכל וניגשתי למלתחות כדי להתלבש. כשעליתי לקבלה דניאל וגל עמדו כבר בעמדות שלהם, משוחחים. כשנעמדתי מול העמדה שלי, מבטו של דניאל עקב אחרי והוא נראה פחות שקוע בשיחה, אבל זה לא ממש עניין אותי. לא רציתי לדבר איתו ולמרות שידעתי שהוא בן אדם די רע וללא ערכים, היה לי נחמד לדבר איתו במשמרות שלנו יחד. אבל לא עוד.

  גל כהרגלה נראתה די עצבנית ומעט ממורמרת. גם כשהיא דיברה עם לקוחות והשתדלה לחייך ולדבר בקול נעים, שמעתי את הזיופים בקולה וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהמבט הכועס ישוב. כשהיא ראתה אותי היא בירכה אותי לשלום ואמרה, "לאן הלכת כל כך רחוק? בואי לכאן, אין שום דבר לעשות".

  די פקפקתי בעניין; בקבלה תמיד יש מה לעשות. אבל עמד לפני יום ארוך והעדפתי לעביר אותו כמה שיותר מהר, אז ניגשתי אל השניים וגל עדכנה אותי על נושא השיחה: הקב"ט החדש יַם. לפתע כל  השיחה הפכה להיות יותר מעניינת עבורי, לפחות עד שגל אמרה שהרבה מהבנות במלון שמו עין עליו ושאחת המלצריות, בחורה שמנמנה בשם דון, מתכננת להזמין אותו לצאת עם עוד כמה מלצרים ולשכר אותו.

  "ואחרי שהוא יהיה שיכור ושמח, היא כמובן תעשה את הצעד ותנסה לגרום לו לחזור איתה לחדר" גל צחקה ודניאל גיחך ואמר "אולי כדאי שגם אני אצטרף".

  ניסיתי לחייך ולצחוק יחד איתם, אבל מבפנים דאגתי וגם כעסתי על אותה מלצרית חצופה. כמו מיטל, גם היא לא ידעה על הרגשות והעניין שלי ביַם, אבל זה לא שינה דבר.

  הרגשתי שיש ביני לבין יַם חיבור אמיתי; היה לנו יום מקסים ולא נטול פלירטוטים ורומנטיקה אתמול, אבל האם זה מספיק? האם הוא כבר מרגיש מחויב אלי כדי לא לזרום עם בנות אחרות? חוסר ביטחון החל לחלחל בי, אז לקחתי את הפלאפון ושלחתי לו הודעה זריזה. בוקר טוב (: בא לך לקפוץ אלי היום אחרי העבודה?

  הוא לא ענה. אולי הוא עדיין ישן או שאולי הוא במלון עובד ולא מול הפלאפון. הנחתי את הפלאפון בצד ונאנחתי, לפחות עשיתי כל מה שאני יכולה לעשות.

  גל ודניאל המשיכו לדבר, תוהים בצחקוקים אם דון תסכים לשכב גם עם דניאל אם הוא יצא איתה ועם שאר המלצרים, ואני עודדתי אותו לנסות, עם אינטרס אחר משלו בראשי.

  שעת ארוחת הצהריים הגיעה ולא ראיתי לא את יַם ולא את עדי עדיין; את השני העדפתי גם לא לראות אחרי מה שקרה אתמול בלילה, אבל הייתי שמחה לראות את יַם ולהרגיע את החששות שלי. ירדתי יחד עם גל אל חדר האוכל של העובדים ועיקמתי את אפי בכניסה לנוכח הריח. לקחתי מגש וכלים ונעמדתי אחריה בתור. לקחתי כמה כפות אורז וערמה קטנה של ירקות יבשים ודמיינתי את האוכל שאבשל לעצמי במטבח החדש ברגע שאגיע הביתה. עדיין לא ידעתי מה זה בדיוק יהיה, אבל הייתי בטוחה שמה שלא אכין יהיה טעים יותר ממה שמוגש כאן לעובדים.

  "אלמוג כזה אידיוט לפעמים" גל אמרה פתאום והביטה אל השולחן בקצה השני של החדר, בו ישב אלמוג עם כמה מלצריות וקב"טים. חיפשתי את יַם ועיני נתקלו באלו של עדי. הפניתי את מבטי במהירות, מקווה שהוא לא שם לב אלי, ממש לא היה לי כוח להתמודד איתו היום.

  "אתמול הוא דיבר איתי כל היום בקבלה והיום הוא אפילו לא בא לאכול איתי צהריים" היא המשיכה, מגניבה מבטים כועסים אל השולחן.

  "הוא התיישב שם לפני שבכלל הגענו, לא?" ניסיתי לעודד אותה עם הסבר הגיוני. אבל זה לא מה שהיא רצתה.

  "כן אבל הוא יכול לבוא ולהגיד שלום או לעבור לשולחן שלנו".

  "זה לא יהיה ממש מנומס..." ניסיתי שוב.

  "באיזה צד את נמצאת?" היא שאלה פתאום בכעס. "אני פשוט חושבת שאם הוא בקטע שלי, הוא צריך להראות את זה".

  "נכון", אמרתי מובסת. לא שאלתי למה היא חושבת שהוא בקטע שלה כדי לא לעורר בה ספק ועצבים נוספים. "אז אלמוג מוצא חן בעיניך?" שאלתי בניסיון להרגיע אותה ולגרום לה להפסיק להסתכל אל עבר השולחן הזה.

  "כן הוא כזה חמוד" היא אמרה בקול מתוק, השינוי במצב הרוח שלה מעט הבהיל אותי, אבל אם זה אומר שהיא שמחה, מה טוב. היא המשיכה לתאר לי בפרטי פרטים את השיחה שהייתה לה עם אלמוג אתמול וכשהיא גילתה שאני והוא מיודדים היא כמעט קפצה מהכיסא מרוב שמחה.

  "זה אומר שאנחנו יכולות לצאת ביחד כקבוצה!" היא אמרה בשמחה והתחילה לתכנן איך היא ואלמוג יכירו כך יותר לעומק ובסופו של הערב יישארו לבד לנשיקה ראשונה.

  "אממ... כן למה לא" השבתי לה באי רצון. לרוב, היכן שאלמוג היה, גם עדי הגיע, במיוחד אם היו בנות מעורבות בסיפור.

  "נצא ביחד לאיזה פאב, נשתה, יהיה כיף!" היא ניסתה למכור לי את החוויה. האמת היא שממש לא נהניתי כבר לצאת למקומות האלה ועם האנשים מהמלון. כל מה שרציתי היה ערב שקט עם ים בבית הקטן שלי. בלי קשר למלון ובלי אלכוהול וסמים.

  כשסיימנו לאכול יצאנו החוצה. שמחתי שעדי לא עקב אחרינו ותהיתי למה הוא כבר לא רוצה לדבר איתי. אולי אתמול בלילה גרם לו להבין שאין לנו סיכוי להישאר חברים. התיישבנו על ספסל מול המרינה וגל שלפה נרתיק קטן והתחילה לגלגל לעצמה סיגריה. בעוד היא מדליקה אותה, הבטתי על המים הקרים. זה היה יום אפרורי, כמעט בלי שמש וממש הרגשתי את החורף. למרות הקור, אהבתי את זה. היה חסר לי קצת החורף באילת. לפתע שמעתי צליל הודעה והבטתי בפלאפון שלי.

  אני ממש אשמח, אבל כבר הבטחתי לכמה אנשים מהמלון שאני אצא איתם היום בערב... אפשר אולי מחר (:

  מצד אחד שמחתי לקרוא את ההודעה ולראות שהוא רוצה לבלות איתי. אבל מצד שני הוא יוצא היום עם הבנות מהמלון ונותן להן הזדמנות לממש את התוכניות שלהן. או לפחות את של דון. הסתכלתי על גל והתגבשה במוחי תוכנית או יותר נכון מבצע, מבצע "שרמוטה" גיכחתי לעצמי.

   "את יודעת אולי על היציאה היום? הבנתי שכמה מלצריות וקב"טים יוצאים היום לשתות".

  גל קפצה מיד ואמרה, "מה באמת? גם אלמוג?".

  "אני לא יודעת" השבתי לה. "אבל אולי שווה לבדוק ולצאת כולנו ביחד כמו שרצית". החלטתי לנצל את ההזדמנות. גל ממילא רצתה שנצא ביחד כדי להתקרב לאלמוג ואני רציתי להשגיח על יַם, אז למה לא להרוג שתי ציפורים במכה אחת?

  שאר יום העבודה חלף די לאט, גל עשתה את כל הבירורים ומסתבר שאלמוג באמת תכנן לצאת היום עם החבורה מהמלון, אז היא צירפה את שתינו במהירות. לא ממש רציתי לצאת, אבל לפחות יַם יהיה שם וגם ההבטחה שלי לגל יוצאת לפועל. בשעת צהריים מאוחרת מצאתי את עצמי על אוטובוס חזרה הביתה, חושבת מה ללבוש היום בלילה.