פרק 34
החיים המשיכו ורק השתפרו עם הזמן: יַם ואני בילינו
כמעט כל יום ביחד והוא נישאר הרבה את הלילה, עדי הפסיק לנסות לדבר איתי ולהחזיר את
המצב לקדמותו ואני הרגשתי איך המים שהציפו אותי וגרמו לי לטבוע מעלים אותי מעלה
ועוזרים לי לצוף.
החלק היחידי בחיים שלי שגרם לי למתחים ולכעס היה עכשיו מלון הדוכס. החורף התחיל להתחמם והעומס חזר בהדרגתיות לקבלה; אנשים חזרו לדרוש ממני דברים, לכעוס כשלא קיבלו בדיוק מה שרצו ובאופן כללי הוציאו עלי ועל שאר צוות הקבלה את התסכול שלהם מהחיים.
למרות המצב הלא נעים והאורחים העוד יותר לא נעימים,
האחראיות שלי ומנהלת הקבלה בעצמה הורו לנו להישאר בעמדות שעות על גבי שעות, לספוג
את ההתנהגות של הישראלי המכוער ולנסות להוציא כמה שיותר לקוחות מרוצים: כי הלקוח
תמיד צודק! ואין כזה דבר "לא" או "אי אפשר".
התחלתי לצפות כל יום שהמשמרת שלי תיגמר כבר, כדי
שאוכל לחזור לדירה הקטנה והחמימה שלי, להתכרבל עם יַם ולנוח לפני יום נוסף של
מתחים.
גם העובדים עצמם נמאסו עלי ולא שכחתי איך חצי מהם
ריכלו עלי והפיצו שמועות, אפילו אלה שהחשבתי לחברים. הריחוק שהדירה שלי העניקה לי,
נתן לי פרופורציה ולאט לאט התרחקתי מכולם; הפסקתי לצאת איתם למסיבות, להיפגש אחרי
העבודה ולדבר על נושאים אישיים.
יום אחד במרץ, יַם התפטר מהמלון. הוא צעד למשרד
של הקבט"ר הראשי, הניח את המדים שלו ואמר שהוא מתפטר. הוא לא הסכים להישאר גם
כשהציעו לו קידום והעלאה בשכר והוא יצא מדלתות המלון כמו ביום שנכנס בהן לראשונה.
ראיתי את זה מגיע כמובן; יַם היה בחור גאה ומסודר, והוא אהב שדברים מתבצעים כמו
שצריך, שאנשים מגיעים בזמן למשמרת שלהם והעובדים מקבלים תמיכה מההנהלה מול הלקוחות –
כשהוא ראה שזה לא המצב בדוכס, כמה שלא ניסה לשנות את זה, הוא החליט לקום וללכת.
לילה אחד הוא חיבק אותי מתחת לשמיכה ושאל אותי,
"מה את עוד עושה שם הילי? את יותר מדי טובה בשביל המקום הזה" ואני שתקתי,
לא באמת ידעתי מה לענות לו. אני מניחה שפשוט התרגלתי למקום הזה, לאנשים, לתחושת
ההחמצה. מה עוד אני יכולה לעשות?
"מה את רוצה לעשות?" הוא שאל בשקט קרוב
לאוזן שלי.
"אני לא בטוחה" השבתי והתחלתי לשקוע
במחשבות. אני לא רוצה לעבוד כל החיים במלון, זה לא אני.
בבוקר קמתי באי רצון מהמיטה החמה והשארתי את יַם
ליהנות מהבוקר המאוחר שלו. כשהגעתי למלון העברתי את כרטיס הנוכחות שלי כמו בכל
תחילת משמרת והלכתי להחליף בגדים במלתחות. עמדתי מול העמדה שלי בקבלה והתחלתי לקבל
לקוחות. בחור גדול התקרב אלי, לבוש טרנינג דהוי וקרחת מבריקה.
"אני לא מרוצה מהחדר שלי" הוא פתח לפני
שהספקתי לברך אותו בבוקר טוב. "רציתי חדר גדול עם מרפסת ונוף לבריכה, במקום
זה אני בחדר קטן ומסריח בקומה נמוכה" הוא התלונן.
נכנסתי למערכת ובדקתי את ההזמנה שלו. הבחור, אנטון
שמו, הזמין חדר רגיל, בלי מרפסת ובלי נוף לבריכה. נאנחתי ואמרתי "אדוני, לפי
מה שאני רואה במחשב ההזמנה שלך היא על חדר רגיל, בלי נוף לבריכה. הזמנת את החדר
הפשוט ביותר" המשכתי.
"זה לא נכון, זה לא מה שהזמנתי!" הוא
אמר בכעס.
"אתה ביצעת את ההזמנה?" שאלתי בנועם.
"כן"
"אז הזמנת חדר רגיל, גם המחיר היה בהתאם.
אתה חושב שחדר דלוקס עם מרפסת ונוף לבריכה במלון 5 כוכבים היה עולה את המחיר
ששילמת?" שאלתי בהיגיון.
הוא גירד בראשו ושתק.
"אבל יש לך מזל" המשכתי, "יש לי
סוויטה בדיוק כמו שרצית בתוספת של 2,500 שקל ללילה, האם אתה מעוניין לשדרג את החדר
שלך?".
"2,500 שקל?!" הוא זעק, "זאת
גניבה לאור יום!".
"אלו הם המחירים שלנו אדוני, חדר טוב יותר
עולה יותר" ציינתי את המובן מאליו.
אנטון לקח את הכרטיס שלו וחזר על צעדיו עצבני
ואני נאנחתי בתסכול, איזה כיף להתחיל ככה את היום שלי.
בהמשך היום הגיעו אלי משפחה עם 3 ילדים שניסו
להעמיד פנים שהם רק זוג, אישה שטענה שהבטיחו לה את הווילה הנשיאותית ללא תוספת
תשלום ובחור ללא חולצה וסיגריה בפה שהתעקש לקבל שירות למרות שהסברתי לו מספר פעמים
שאסור לעשן כאן וכדי לקבל שירות יש להגיע עם חולצה.
לארוחת הצהריים הגעתי מותשת. התנחמתי בעובדה
שהסופ"ש מתקרב ושאני אמורה לנסוע למשפחה ולחגוג עם סבתא שלי את יום הולדת 70 שלה. גל
התיישבה ליידי וגם סידני ושתיהן פטפטו בעליצות. לא הצלחתי להבין אותן, הן לא רוצות
יותר מהחיים? הרגשתי שהאור שלי דועך כאן אבל עבדו סביבי מאות
אנשים שנמצאים כאן כבר שנים.
לא יכולתי שלא לשים לב לאלמוג ועדי שנכנסו לחדר
האוכל, בעיקר כי גל צייצה בהתרגשות ונתנה לי מכה עם המרפק שלה.
"אחרי שיצאנו כולנו, אלמוג הזמין אותי
לפיצה" היא אמרה כאילו מדובר בלא פחות מהצעת נישואים. "בקרוב יש לו יום
הולדת, אני חייבת לתכנן לו משהו מושלם" היא המשיכה בהתרגשות.
לפני שהצלחתי לעצור אותה היא התחילה לנופף ולקרוא
"אלמוג! אלמוג! כאן! כאן!" ואלמוג, מעט מובך, הורה לעדי עם ראשו אל עבר
השולחן שלנו.
"היא ממש לא קולטת שהוא לא בקטע שלה
הא?" סידני לחשה לי עם חיוך באוזן ואני החנקתי צחוק.
"זה לא יפה, תני לה קצת זמן, אולי הוא ילמד
לאהוב אותה" אמרתי בלי באמת להתכוון. ראיתי את עדי ואלמוג מתיישבים מולי
והחלטתי להמשיך לדבר עם סנדי, עד שיעבור מספיק זמן ואוכל לקום מהשולחן בלי שעדי
יחשוב שזה בגללו.
"ממש" היא צחקה והסתכלה בהנאה על גל
מנסה להתקרב לאלמוג עם הכיסא שלה.
"היי הילי" אלמוג אמר וחייך אלי ואני חייכתי אליו חזרה בהיסח הדעת. גל נעצה בי מבט כועס כמה שניות וחזרה לנסות להשיג את תשומת ליבו של אלמוג.
אני וסידני המשכנו לדבר ולצחוק, היא דיברה הרבה
על הארוס שלה והזמינה אותי לקפוץ אליהם מתישהו. סידני ובן הזוג שלה היו במה שנקרא
"זוגיות פתוחה" והזמינו אותי לא פעם להצטרף לאחת מההרפתקאות הליליות שלהם,
לכן ידעתי שכף רגלי לעולם לא תדרוך בבית שלהם, אבל נהניתי מהשיחה איתה והצלחתי
להימנע ממבטו של עדי עד שיכולתי לבסוף לקום ולהתרחק מהשולחן.
כשעליתי בחזרה לקבלה ראיתי תור קטן של אנשים
ונאנחתי בכבדות. התחלתי לקבל אותם עד שהפסקתי להרגיש את הרגליים שלי. לקראת סוף
המשמרת ליאת קראה לי וניגשתי לאזור האחורי של הקבלה כדי לדבר איתה.
"אני מקווה שאין לך תוכניות הסופ"ש, כי
נכנסה הזמנה של קבוצה גדולה ואנחנו נצטרך שכל העובדים יעבדו לפחות שתי משמרות או
בחמישי ושישי או בשישי ושבת" היא אמרה ותייקה כמה דפים בקלסר.
"האמת שביקשתי חופש מיום חמישי עד ראשון,
אני אמורה לנסוע למשפחה שלי הסופ"ש" אמרתי בשקט.
"טוב עדיין לא יצא סידור קבוע, אז אנחנו לא
נוכל לתת לך את החופש הזה, כמו שאמרתי זה סופ"ש עמוס" היא המשיכה ולא
הרימה אלי את מבטה.
"כן, אבל לסבתא שלי יש יום הולדת והגשתי את
הבקשה הזאת לפני שבועיים" המשכתי, פאניקה קלה מתחילה להתפשט בי.
"לכולם יש בקשות שהם מגישים, זה לא אומר
שתמיד אפשר לתת לכל אחד את המשמרות שהוא רוצה" היא הרימה את מבטה מהקלסר ונתנה
בי מבט קשה. ליאת הייתה אישה גבוהה ומרשימה, היא הייתה כריזמטית ודיברה במהירות ולעניין.
אני לעומתה השתדלתי להימנע מעימותים ולרוב היו צריכים לשאול אותי מה אמרתי, כי
לפעמים דיברתי יותר מדי בשקט. אבל הפעם לא התכוונתי לוותר, ידעתי שעשיתי הכל כמו
שצריך ושזה ממש לא הוגן לבקש ממני לוותר על הסופ"ש שלי ברגע האחרון.
חשבתי על יַם ואיך הוא תמיד אומר בפשטות מה הוא
רוצה שיקרה, בלי יכולת להתווכח. "אני לא מתכוונת לעבוד הסופ"ש, אני
נוסעת" אמרתי לאט, נלחמת לא להסיט את מבטי מעיניה.
"מה זה?" היא שאלה בקול מסוכן.
"אני נוסעת הסופ"ש, הודעתי על זה שבועיים
מראש, זה שבוע יותר ממה שאתם דורשים ואני לא מתכוונת לשנות את התוכניות שלי כי
נכנסה קבוצה גדולה ברגע האחרון" אמרתי, קצת בהלם מהאומץ שלי. המשכתי לחשוב על
יַם, ידעתי שהוא כבר היה מתעצבן ואומר לה ללכת להזדיין, אבל רמת הביטחון העצמי שלי עדיין לא היתה ברמה שלו.
"את לא נוסעת הסופ"ש, את נשארת לעבוד
עם כולם" היא נעמדה והביטה בי בזעם. הרגשתי איך אני מתגמדת לידה והזעם שלה איים
להכניע אותי. כמעט אמרתי לה "בסדר" רק כדי לסיים עם כל הסיטואציה הזאת,
אבל שמעתי את קולו של ים באוזן שלי. הילי, אף אחד לא יכול להכריח אותך לעבוד. איך
היא בדיוק תעצור אותך מלנסוע? ולחילופין, איך היא תגרום לך לעבוד כשאת לא רוצה?
הכוח בידיים שלך, קחי עוד נשימה ותנצלי אותו.
נשמתי לעומק ואספתי את התיק שלי מהארון. תליתי
אותו על כתפי ואמרתי "אני לא רואה איך זה קורה, נתראה ביום ראשון"
והתקדמתי אל עבר היציאה, בהלם מעצמי. גם ליאת כנראה הייתה בהלם, כי היא לא אמרה כלום
עד שכמעט יצאתי מהחדר, אבל אחרי בערך דקה היא מצאה את קולה והתחילה לצעוק.
"הילי! תחזרי לפה מיד! מי את חושבת שאת?!"
היא אמרה ואני המשכתי ללכת. לבסוף היא צעקה, "אם לא תחזרי לפה מיד, אין לך
למה לחזור ביום ראשון!" עצרתי במקומי ושמעתי את העקבים שלה פוסעים במהירות
לכיווני. כמעט שמעתי אותה מתנשפת לי באוזן כשקיבלתי החלטה.
סידרתי את התיק והתחלתי ללכת לעבר היציאה מהמלון,
לא מסתכלת לאחור.
הוסף רשומת תגובה