פרק 35
כשסיפרתי ליַם מה קרה לי היום במלון הוא היה ממש גאה בי. הוא אפילו קצת התעצבן שלא אמרתי לליאת ללכת לחפש וקראתי לה בכמה שמות.
"אבל השורה התחתונה היא שאת כבר לא עובדת בשואב החיים הזה שנקרא "הדוכס" ואת יכולה לעשות מה שאת רוצה" הוא אמר בחיוך ונשכב על המיטה שלי. התקרבתי והתיישבתי לידו, קצת המומה ומבולבלת. שמחתי שעמדתי על שלי מול ליאת ובאמת סבלתי לעבוד במלון, אבל זה היה כל מה שהכרתי בחודשים האחרונים, מה אני אמורה לעשות עכשיו?
כדי להסיח את דעתי קמתי מהמיטה והלכתי למטבח, חושבת מה להכין לאכול שיהיה מספיק מורכב כדי להשכיח לכמה דקות את אירועי היום. בסוף החלטתי לנסות להכין מוקפץ עם הטופו שהיה לי במקרר. חתכתי ירקות לפרוסות דקות ואת הטופו תיבלתי וטיגנתי על המחבת חתוך לקוביות קטנות. לאחר שהזהיב הוספתי את הירקות וכשהם התרככו שפכתי פנימה את הרוטב האסייתי שהכנתי.
אחרי חצי שעה של הכנות ומינימום מחשבות, עמדה מולי מנה מרשימה של מוקפץ ירקות עם טופו ואטריות אורז. יַם הצטרף אלי למטבח מרחרח בהערכה והתיישבנו יחד לשולחן, טועמים את הביס הראשון. האמת שיצא ממש טעים, גם הטופו שהכנתי בפעם הראשונה היה טוב והשתלב מצוין עם המנה. אבל אחרי כמה ביסים חמצמצים-מתוקים, המחשבות על העתיד שלי שבו להטריד את מוחי; מה אני הולכת לעשות עכשיו? במה אני אעבוד? מה אגיד להורים שלי? אני אמורה לחזור עכשיו הביתה? הסתכלתי על יַם ועל שאלה אחת הייתה לי כבר תשובה: אני מתכוונת להישאר באילת.
כשירד הערב והתחיל להחשיך נכנסתי למקלחת ומילאתי את כל החדר באדים. נתתי למים החמים לזרום על גבי ונהניתי מהתחושה של המים הלוהטים על עורי. חפפתי באיטיות את השיער והתחלתי להירגע ולהתרגל למציאות החדשה שלי. אני כבר לא עובדת בקבלה של המלון, אני לא צריכה לפגוש בכל יום את הישראלי המכוער ולהעניק לו שירות ואני כבר לא חלק מכוורת הדבורים הזאת שלא מפסיקה לזמזם רכילויות.
כשסיימתי להתקלח ועמדתי להתנגב על שטיחון האמבטיה, הרגשתי כאילו שטפתי מעצמי את מלון הדוכס ואת כל העובדים שלו. לבשתי פיג'מה חמה והתיישבתי על הספה, מחכה שיַם ישוב מהסידורים שלו. ידעתי שאני צריכה להחליט על הכיוון שלי, אחרת אני פשוט אלך לאיבוד, אז נשכבתי על הספה, עצמתי עיניים וחשבתי, מה את רוצה להיות עכשיו?
לצערי הישועה לא הגיעה, אז נגשתי למדפי הספרים שלי ובחרתי ספר חדש לקרוא. נשכבתי על הספה שוב ביתר סיפוק והתחלתי לקרוא, מרגישה מאושרת. כשיַם הגיע כבר הייתה שעת לילה מאוחרת וסיימתי לקרוא כמה פרקים, כלל לא מודעת לזמן שעבר.
"היי, מה את עושה ערה? כבר חשבתי שהלכת לישון" הוא אמר והתחיל לפשוט מעליו את הז'קט שלבש.
"קראתי ולא שמתי לב לשעה" אמרתי בחיוך והתמתחתי, מניחה סימניה קטנה בעמוד שהייתי בו וסוגרת את הספר. הוא התקרב אלי ונשכב מעלי, גורם לי לצחוק ולהגיד בקול חנוק "רד ממני!". במקום לרדת ממני, הוא הניח את אמות ידיו משני צדדי והעביר את משקלו אליהן, כך שהוא נשאר צמוד, אבל לא מחץ אותי. הוא הביט בי כמה רגעים והתחיל והעביר את פיו ברפרוף על הצוואר שלי. מהצוואר הוא המשיך לאוזן ומהאוזן הגיע לשפתיים שלי, מתעכב כדי לנשק אותי.
* * *
בבוקר פקחתי עיניים באיטיות והסתובבתי בישנוניות במיטה. לא הייתי בלחץ לקום כי לא היה לי ממש מה לעשות עד השעה 14:00, השעה שהאוטובוס שלי יוצא. שמחתי שאני נוסעת היום לבקר את המשפחה, אבל השמחה הייתה מהולה בעצב, כי ידעתי שאתגעגע ליַם. הבטתי לצידי וראיתי את ראשו מבצבץ מן השמיכות וחייכתי, כבר ממש התרגלתי לישון איתו, יהיה מוזר לחזור ולישון לבד.
אחרי כמה דקות קמתי מהמיטה, לקחתי את תיק הנסיעות שלי מהארון והתחלתי לארוז בגדים לסוף השבוע. כשסיימתי, עמדתי מול ארון הספרים שלי והתלבטתי איזה ספר לקחת איתי; האידיאל היה לקחת לפחות שלושה, אבל ידעתי שהם יכבידו עלי ושאני לא באמת אקרא את כולם. לא ממש הצלחתי להסביר את זה, אבל הנוכחות של הספרים בתיק משרים עלי מן שלווה מוזרה. בחרתי את הספר שהתחלתי לקרוא אתמול בערב והנחתי אותו בזהירות בתיק.
"בוקר טוב" שמעתי את יַם אומר מאחורי בישנוניות. הוא קם מהמיטה והתקרב אלי, מניח את סנטרו על השקע שבין הצוואר לכתף שלי והתבונן על התיק הארוז. אולי הוא גם יתגעגע אלי? חשבתי פתאום.
"לא תצליחי לעבור סופ"ש שלם בלי לקרוא אני רואה" הוא אמר בשעשוע והלך למטבח כדי להכין לעצמו קפה.
"לא" אמרתי בחיוך, "אני צריכה לפחות ספר אחד".
יַם התיישב על אחד מכיסאות העץ, ספל קפה מולו. הוא לקח לגימה ואמר "בחיים לא פגשתי מישהי שכל כך אוהבת ספרים".
הוא יכול היה להגיד "מישהי שכל כך אוהבת לקרוא", אבל הוא אמר "מישהי שכל כך אוהבת ספרים" והמשפט הזה גרם לי לחשוב.
"מה את עומדת שם? בואי שבי" קולו של ים העיר אותו ממחשבותיי והצטרפתי אליו באיטיות למטבח.
"הילי? על מה את חושבת?" הוא שאל כשלא אמרתי כלום.
"אני באמת מאוד אוהבת ספרים" אמרתי באיטיות.
"ו...?" הוא צחק.
שתקתי כמה רגעים עד שאמרתי לבסוף, "כמה מוזר זה יהיה אם אני אכתוב ספר?".
"כאילו להיות סופרת?" הוא שאל. רק כשהוא אמר את המילים, הבנתי כמה היה לי נחמד לשמוע אותן.
"כן" אמרתי ובחנתי את התגובה שלו. ידעתי שמאוד קשה להצליח כסופרת, יכולתי באותה מידה להגיד לו שאני רוצה להיות זמרת או שחקנית מפורסמת, הסיכוי להצליח בתחום מאוד קלוש, במיוחד לאישיות לא מוכרת וללא ניסיון.
אבל יַם חייך ואמר, "נשמע לי רעיון מצוין". הוא הפתיע אותי, אבל כמו תמיד הוא הפתיע לטובה.
יַם הסיע אותי אל התחנה המרכזית ונפרד ממני לשלום בנשיקה וחיבוק לפני שעליתי על האוטובוס שלי לצפון. כשהאוטובוס התחיל לנסוע, שקעתי במאמרים וכתבות בפלאפון על כתיבה והוצאה לאור של ספר. גיליתי פחות או יותר מה הסכום הדרוש כדי להוציא לאור ספר והבנתי שהחלק הקשה הוא לא לכתוב ספר מדהים או אפילו להוציא אותו לאור, אלא לשווק אותו ולגרום לו להצליח. המילים "רב מכר" חזרו על עצמן והפכו להיות יותר ויותר נכספות בעיני, כמעט בלתי מושגות.
גם כשהגעתי להורים שלי, אחרי שחיבקתי ודיברתי עם כולם, ישבתי על המיטה שלי ובלעתי את המילים, המילים שיעזרו לי להגשים את החלום החדש שלי. למרות שהחלטתי עליו רק באותו היום, הרגשתי שהוא תמיד היה שם, מאז שהייתי ילדה.
"אבל השורה התחתונה היא שאת כבר לא עובדת בשואב החיים הזה שנקרא "הדוכס" ואת יכולה לעשות מה שאת רוצה" הוא אמר בחיוך ונשכב על המיטה שלי. התקרבתי והתיישבתי לידו, קצת המומה ומבולבלת. שמחתי שעמדתי על שלי מול ליאת ובאמת סבלתי לעבוד במלון, אבל זה היה כל מה שהכרתי בחודשים האחרונים, מה אני אמורה לעשות עכשיו?
כדי להסיח את דעתי קמתי מהמיטה והלכתי למטבח, חושבת מה להכין לאכול שיהיה מספיק מורכב כדי להשכיח לכמה דקות את אירועי היום. בסוף החלטתי לנסות להכין מוקפץ עם הטופו שהיה לי במקרר. חתכתי ירקות לפרוסות דקות ואת הטופו תיבלתי וטיגנתי על המחבת חתוך לקוביות קטנות. לאחר שהזהיב הוספתי את הירקות וכשהם התרככו שפכתי פנימה את הרוטב האסייתי שהכנתי.
אחרי חצי שעה של הכנות ומינימום מחשבות, עמדה מולי מנה מרשימה של מוקפץ ירקות עם טופו ואטריות אורז. יַם הצטרף אלי למטבח מרחרח בהערכה והתיישבנו יחד לשולחן, טועמים את הביס הראשון. האמת שיצא ממש טעים, גם הטופו שהכנתי בפעם הראשונה היה טוב והשתלב מצוין עם המנה. אבל אחרי כמה ביסים חמצמצים-מתוקים, המחשבות על העתיד שלי שבו להטריד את מוחי; מה אני הולכת לעשות עכשיו? במה אני אעבוד? מה אגיד להורים שלי? אני אמורה לחזור עכשיו הביתה? הסתכלתי על יַם ועל שאלה אחת הייתה לי כבר תשובה: אני מתכוונת להישאר באילת.
כשירד הערב והתחיל להחשיך נכנסתי למקלחת ומילאתי את כל החדר באדים. נתתי למים החמים לזרום על גבי ונהניתי מהתחושה של המים הלוהטים על עורי. חפפתי באיטיות את השיער והתחלתי להירגע ולהתרגל למציאות החדשה שלי. אני כבר לא עובדת בקבלה של המלון, אני לא צריכה לפגוש בכל יום את הישראלי המכוער ולהעניק לו שירות ואני כבר לא חלק מכוורת הדבורים הזאת שלא מפסיקה לזמזם רכילויות.
כשסיימתי להתקלח ועמדתי להתנגב על שטיחון האמבטיה, הרגשתי כאילו שטפתי מעצמי את מלון הדוכס ואת כל העובדים שלו. לבשתי פיג'מה חמה והתיישבתי על הספה, מחכה שיַם ישוב מהסידורים שלו. ידעתי שאני צריכה להחליט על הכיוון שלי, אחרת אני פשוט אלך לאיבוד, אז נשכבתי על הספה, עצמתי עיניים וחשבתי, מה את רוצה להיות עכשיו?
לצערי הישועה לא הגיעה, אז נגשתי למדפי הספרים שלי ובחרתי ספר חדש לקרוא. נשכבתי על הספה שוב ביתר סיפוק והתחלתי לקרוא, מרגישה מאושרת. כשיַם הגיע כבר הייתה שעת לילה מאוחרת וסיימתי לקרוא כמה פרקים, כלל לא מודעת לזמן שעבר.
"היי, מה את עושה ערה? כבר חשבתי שהלכת לישון" הוא אמר והתחיל לפשוט מעליו את הז'קט שלבש.
"קראתי ולא שמתי לב לשעה" אמרתי בחיוך והתמתחתי, מניחה סימניה קטנה בעמוד שהייתי בו וסוגרת את הספר. הוא התקרב אלי ונשכב מעלי, גורם לי לצחוק ולהגיד בקול חנוק "רד ממני!". במקום לרדת ממני, הוא הניח את אמות ידיו משני צדדי והעביר את משקלו אליהן, כך שהוא נשאר צמוד, אבל לא מחץ אותי. הוא הביט בי כמה רגעים והתחיל והעביר את פיו ברפרוף על הצוואר שלי. מהצוואר הוא המשיך לאוזן ומהאוזן הגיע לשפתיים שלי, מתעכב כדי לנשק אותי.
* * *
בבוקר פקחתי עיניים באיטיות והסתובבתי בישנוניות במיטה. לא הייתי בלחץ לקום כי לא היה לי ממש מה לעשות עד השעה 14:00, השעה שהאוטובוס שלי יוצא. שמחתי שאני נוסעת היום לבקר את המשפחה, אבל השמחה הייתה מהולה בעצב, כי ידעתי שאתגעגע ליַם. הבטתי לצידי וראיתי את ראשו מבצבץ מן השמיכות וחייכתי, כבר ממש התרגלתי לישון איתו, יהיה מוזר לחזור ולישון לבד.
אחרי כמה דקות קמתי מהמיטה, לקחתי את תיק הנסיעות שלי מהארון והתחלתי לארוז בגדים לסוף השבוע. כשסיימתי, עמדתי מול ארון הספרים שלי והתלבטתי איזה ספר לקחת איתי; האידיאל היה לקחת לפחות שלושה, אבל ידעתי שהם יכבידו עלי ושאני לא באמת אקרא את כולם. לא ממש הצלחתי להסביר את זה, אבל הנוכחות של הספרים בתיק משרים עלי מן שלווה מוזרה. בחרתי את הספר שהתחלתי לקרוא אתמול בערב והנחתי אותו בזהירות בתיק.
"בוקר טוב" שמעתי את יַם אומר מאחורי בישנוניות. הוא קם מהמיטה והתקרב אלי, מניח את סנטרו על השקע שבין הצוואר לכתף שלי והתבונן על התיק הארוז. אולי הוא גם יתגעגע אלי? חשבתי פתאום.
"לא תצליחי לעבור סופ"ש שלם בלי לקרוא אני רואה" הוא אמר בשעשוע והלך למטבח כדי להכין לעצמו קפה.
"לא" אמרתי בחיוך, "אני צריכה לפחות ספר אחד".
יַם התיישב על אחד מכיסאות העץ, ספל קפה מולו. הוא לקח לגימה ואמר "בחיים לא פגשתי מישהי שכל כך אוהבת ספרים".
הוא יכול היה להגיד "מישהי שכל כך אוהבת לקרוא", אבל הוא אמר "מישהי שכל כך אוהבת ספרים" והמשפט הזה גרם לי לחשוב.
"מה את עומדת שם? בואי שבי" קולו של ים העיר אותו ממחשבותיי והצטרפתי אליו באיטיות למטבח.
"הילי? על מה את חושבת?" הוא שאל כשלא אמרתי כלום.
"אני באמת מאוד אוהבת ספרים" אמרתי באיטיות.
"ו...?" הוא צחק.
שתקתי כמה רגעים עד שאמרתי לבסוף, "כמה מוזר זה יהיה אם אני אכתוב ספר?".
"כאילו להיות סופרת?" הוא שאל. רק כשהוא אמר את המילים, הבנתי כמה היה לי נחמד לשמוע אותן.
"כן" אמרתי ובחנתי את התגובה שלו. ידעתי שמאוד קשה להצליח כסופרת, יכולתי באותה מידה להגיד לו שאני רוצה להיות זמרת או שחקנית מפורסמת, הסיכוי להצליח בתחום מאוד קלוש, במיוחד לאישיות לא מוכרת וללא ניסיון.
אבל יַם חייך ואמר, "נשמע לי רעיון מצוין". הוא הפתיע אותי, אבל כמו תמיד הוא הפתיע לטובה.
יַם הסיע אותי אל התחנה המרכזית ונפרד ממני לשלום בנשיקה וחיבוק לפני שעליתי על האוטובוס שלי לצפון. כשהאוטובוס התחיל לנסוע, שקעתי במאמרים וכתבות בפלאפון על כתיבה והוצאה לאור של ספר. גיליתי פחות או יותר מה הסכום הדרוש כדי להוציא לאור ספר והבנתי שהחלק הקשה הוא לא לכתוב ספר מדהים או אפילו להוציא אותו לאור, אלא לשווק אותו ולגרום לו להצליח. המילים "רב מכר" חזרו על עצמן והפכו להיות יותר ויותר נכספות בעיני, כמעט בלתי מושגות.
גם כשהגעתי להורים שלי, אחרי שחיבקתי ודיברתי עם כולם, ישבתי על המיטה שלי ובלעתי את המילים, המילים שיעזרו לי להגשים את החלום החדש שלי. למרות שהחלטתי עליו רק באותו היום, הרגשתי שהוא תמיד היה שם, מאז שהייתי ילדה.
הוסף רשומת תגובה